מאת:שי גולדלוסט
אני קם לסידורים הרגילים כמו לריצה ארוכה של שבת, ליטוף לכלב ומנוחה על הפוף. אני מתאושש באיטיות ושומע את הגוף שואל אותי – תגיד אתה בטוח? יש איזה "באז" באוויר בשבת מוקדם ויום הולדת – התרגשות. מים, בגדים, משקפי שמש, שעון דופק ואני בדרך.
שי שבמרוץ גלעד 2007
הקדמתי להגיע למקום הכינוס. אני ועוד עשרה רצים והמארגנים – עולם חדש נגלה לעיניי. אני מחפש כל הזמן עיניים מוכרות, מישהו שיחייך , שיעודד , שיגיד שהכל הולך להיות בסדר. חימום ראשון, שוב אני לבד. הקצבתי לעצמי 20 דקות בקצב איטי, אחרי 15 דקות אני תוהה אם אני בכלל מסוגל לרוץ מהר היום תוך כדי דיאלוג עם הברך שלי שבלי רשות מנהלת תקשורת איתי ומסבירה לי לאחרונה מה כן ומה לא ומתי. הגוף אומר אולי נעצור לקפה, קצת מוקדם, לא? מרחוק אני רואה 3 רצים שאת מהירות ריצת החימום שלהם אני כנראה לא ירוץ בתחרות. פתאום אחד עוצר לידי – זה ירון כהן , מברך, שואל מה נשמע ומאחל בהצלחה. אף פעם לא חוויתי את המשמעות של עידוד בצורה כזאת. משהו זז. אחרי 15 דקות ריצה אני פותח צעדים עושה כמה מתגברות קצרות והבטחון עולה. האם כל זה ממשפט של מישהו מוכר?
מתיחות, עוד כמה עיניים מוכרות, שלום מיאיר ועוד כמה פרצופים מוכרים של רץ מתחיל שזה הרי התחרות הראשונה שלי. משהו כבר נראה פחות מנוכר. אני כל הזמן שואל את עצמי האם ריצה זה באמת ספורט אינדיבידואליסטי כמו שחשבתי? אולי בעצם אנחנו בספורט קבוצתי ויש רק קבוצה אחת – קבוצת הרצים?
חמום שני, עוד 10 דקות ריצה ומתגברות, שוב ירון פוגש אותי : "תזהר יום חם היום" התחושה של ההכרות ושיש משהו דואג שמה אותי במקום אחר, אני מרגיש מוכן. עדיין תר אחרי עיניים מוכרות.
זינוק, התחלה איטית, בטחון וכוח מתגברים בסימון של ה 2 ק"מ. אני מסתכל על השעון שמראה פחות מ 10 דקות וחושב לעצמי יכול להיות שאני באמת רץ בסדר היום? אולי הם טעו בסימון? בסתר ליבי, מבלי לגלות לאף אחד אני מאחל לעצמי מתנה ליום הולדת – לרדת מ 25 דקות. אני ממשיך לרוץ. עוד מעט סיום. לא הפנמתי את הספרינט המקנח את הריצה וזהו – נגמר. השעון שלי מראה 24:26 (הרשמי 24:16 – חשוב פתאום) קניתי לי מתנה לגיל 36.
קניתי לי מתנה לגיל 36
יש איזה אושר שמציף אותי (לכל מי שלא מתלהב, התחלתי לפני 3 חודשים ומעולם לא הייתי מאלה שרצים..) ושוב אני מחפש עיניים מוכרות לחלוק איתם את ההתרגשות, מה אני לא יכול להיות מאושר לבדי?
ברכב בדרך הביתה, למרות השבת המוקדמת אני שולח SMS לצחי, חבר שתומך כל הזמן והימר שאני ארד מ 25 דקות. התגובה לא מאחרת לבוא – שיחת טלפון שמסבירה לי למה אני ואלוהים נוסעים באותו רכב היום. אחר כך SMS לדניאל (דניאל קרן) שישר מגיב בדברי ברכה : "… עשית לנו את היום". אני מדווח לשאר החברים על ההישג.
בוא נודה כנראה לא תראו אותי בסגל לבייג'ין, אז מה בכל זאת היה כאן? הזזתי את גופי בתנועה ממקום למקום אחר בזמן סביר (בערך מקום 150 בתחרות…) ואני רק תוהה על האושר שזה מסב לי, על העידוד שזה מצריך, על הרצון האנושי לחלוק את ההצלחה. אין לי תשובה לנפלאות נפשי שמתבוננת .
אני רק יודע דבר אחד – אני רוצה להמשיך לרוץ.
