הפרק הקודם הסתיים בכמעט גירושין בין המתאמן (אני) לבין המאמן (גם כן אני) על רקע ההחלטה הבלתי אחראית בעליל להשתתף בסובב עמק במסלול ל-62 ק"מ במסגרת תקופת הבנייה לקראת התחרות
מאת:תומר גמינדר
המאמן הנרגז אפילו טרח באותות, מופתים ומאמרים (של ג'ו פריאל, כמובן) להוכיח לי שהאימונים למרתון באיש ברזל שונים מאוד מהאימונים למרתון, שאני סתם מסתכן בפציעה ללא שום תועלת בצידה ומסכן את תחרות המטרה. המתאמן, מצד שני, חזר וטען שאין שום קשר בין ההשתתפות באירוע לאימונים לאירוע כלשהו, והוא משתתף בסובב עמק פשוט כי ככה בא לו. בסופו של יום, כמובן שקרה מה שקורה תמיד כאשר יש לבחור בין שתי חלופות: החלופה שאף אחד לא חשב עליה, או במילים אחרות, האדם מתכנן והגורל צוחק.
בקיצור, השבוע התחיל לפי התכנון, כאשר במהלך ארבעת הימים הראשונים של השבוע דחסתי את האימונים של חמשת הימים הראשונים של השבוע. אימון האינטרוואלים השבועי בריצה,10 כפול 600 מטר ב- zone 4 גבוה עד zone5 נמוך, הוקדם ליום שלישי. את אימון האינטרוואלים השבועי ברכיבה,2 כפול 20 דקות ב- zone 4 גבוה עד zone5 נמוך דחיתי ליום רביעי אחה"צ ויום חמישי הוגדר כטייפר.
וכך, התייצבתי ביום שישי בבוקר, בקור מקפיא, על קו הזינוק של סובב עמק. הריצה התחילה באושר גדול ועלייה גדולה עוד יותר, מקיבוץ הזורע. במהלך הריצה התחיל לחץ לא אופייני בבטן שהנחתי שיחלוף. ככל שהזמן חלף הלחץ המשיך וניבנה, ואני המשכתי להתעלם ממנו וליהנות מהדרך ומהנוף המדהים. כפי שאפשר לראות מהתמונה של יהל דותן (מרצי ה- 92 ק"מ, שצילם ללא לאות כל הדרך). לקראת סוף הסיבוב הראשון הלחץ התגבר לרמות בלתי נסבלות. לא נותרה לי ברירה פרט מלפנות לקבוצת שיחים סמוכה. כמובן שזה היה בנקודה בה בצד אחד היה מדרון גדול ובצד השני שיחי פטל, כך שלא נותרה לי ברירה מלבד להידחק ביניהם, ולתרום את תרומתי לפריחה של האביב הקרוב.
ברגשות הקלה חזרתי למסלול, רק כדי לגלות שהלחץ חוזר ונבנה מהר מאי פעם. בתום הסיבוב הראשון כבר כמעט ופניתי לקו הסיום אבל חברים יקרים הצליחו לשכנע אותי לנסות עוד מעט. התחלתי את העלייה לטייפון בשנית, אך ככל שהדרך התמשכה נעשה ברור שהלחץ והכאבים שהלכו וגברו יהפכו את הדרך לבלתי נסבלת, והריצה עצמה תהיה חסרת כך ערך ספורטיבי. כך, בעודי מטפס לכיוון טייפון, גמלה ההחלטה שלאחר שאעבור את נקודת הביקורת אפנה אחורה לכיוון קו הסיום ואסיים עם כ- 40 ק"מ. ואכן, בטייפון פניתי אחורה, ועם עוד שתי עצירות בצד המסלול הגעתי לקו הסיום להמתין לכל החברים שיסיימו את הריצה. ההמתנה הייתה לא קלה ולמרות שההחלטה לפרוש התקבלה בלא מעט מחשבה, עדיין המלחמה בין מה הייתי יכול למה שהיה נכון היא לא פשוטה. על כאב האכזבה האישית פיצה האושר לראות את החברים מסיימים עם חיוכים ענקיים על הניצחון על המסלול הלא פשוט.
קצרה ידי מלציין את שמות כל האנשים שליוו אותי בדרך. מגיא שסייע בדרך לאירוע ועד איליה בדרך חזרה, וביניהם שי שארגן את האירוע, נטע, אבי, דבורי, עופרי, רענן, בני, עומר ועוד רבים רבים אחרים. את ההערה הנכונה ביותר על האירוע אמר מי שאמר "הפשלה הגדולה ביותר של המארגנים היא שהם לא שמו דוכן הרשמה ל- 2012 על קו הסיום".
ביום שבת כבר הדברים חזרו למסלולם, עם הרכיבה הארוכה של השבוע של שלוש שעות וחצי, ולאחריה ריצה קצרה (שלא הרגישה כל כך קלה).
אתר התחרות –
ישראמן סמסונג 2012
תומר גמינדר– המתרגם
נשוי + 3 בנות מדהימות, טכנולוג תקשורת מחשבים ואבטחה בימים, וטריאתלט, נווט וצלם בשעות הפנאי
קראו עוד מאמרי ספורט מתורגמים ,
פוסטים קודמים – שנה חדשה אתגרים חדשים ומטרות חדשות , המסע לישראמן -סמסונג 2012 – TI וריצת כפרות , אתגרים חדשים, חברים טובים לאורך הדרך, ריצה בעלייה, בחזרה לאפריקה
המאמרים המתורגמים על ידי תומר גמינדר- מאמרי ספורט מתורגמים
