יש דברים שאני משלם עליהם היום בכאב, תסכול וקצת אי נוחות, ויש דברים שאולי אמצא את עצמי משלם עליהם בגיל שבעים. אלא שלהתמקד בשאלת המחיר הפיזי, בפציעות, זה קל מדי
מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו
"אז מה יובל, התחלת להתפרק…", דוקטור כריס ראפו מביט בי דרך המשקפיים וחוזר להתבונן במסך. בדרך כלל אני די מסמפט את דוקטור ראפו. אחרי הכל, הבחור הרים אותי מהקרשים והעמיד אותי על הרגליים כבר כמה וכמה פעמים בעבר. אבל אני חייב להודות שהפעם אין לי יותר מדי סבלנות להתחכמויות שלו.
הביקור הנוכחי במרפאה האורטופדית הפתיע אותי. אנחנו כבר בערך שישה שבועות אחרי תחרות איש הברזל באריזונה, עמוק לתוך פגרת החורף, עושים קצת מכל דבר ונהנים להתאמן סתם, בלי שום מסע אפי שתלוי מעל לראש. אבל לפני משהו כמו שלושה שבועות התחלתי להרגיש את הירך הימנית משגרת אותות מצוקה. בהתחלה התעלמתי מהעניין לחלוטין, אבל כשהאותות הפכו לאות אחד ארוך ומתמשך הלכתי לראות את ראפו. "זה מהגב", קבע ראפו נחרצות. "זה לא", קבעתי בחזרה, "זה סתם איזה דלקת בשריר. תן לי איזה סטרואיד וזה יעבור". ראפו מכיר אותי כבר שנים. ״אוקיי, שיהיה סטרואידים, אבל אתה תחזור״, הוא ענה בחיוך.
הביקור הנוכחי במרפאה האורטופדית הפתיע אותי. אנחנו כבר בערך שישה שבועות אחרי תחרות איש הברזל באריזונה, עמוק לתוך פגרת החורף, עושים קצת מכל דבר ונהנים להתאמן סתם, בלי שום מסע אפי שתלוי מעל לראש. אבל לפני משהו כמו שלושה שבועות התחלתי להרגיש את הירך הימנית משגרת אותות מצוקה. בהתחלה התעלמתי מהעניין לחלוטין, אבל כשהאותות הפכו לאות אחד ארוך ומתמשך הלכתי לראות את ראפו. "זה מהגב", קבע ראפו נחרצות. "זה לא", קבעתי בחזרה, "זה סתם איזה דלקת בשריר. תן לי איזה סטרואיד וזה יעבור". ראפו מכיר אותי כבר שנים. ״אוקיי, שיהיה סטרואידים, אבל אתה תחזור״, הוא ענה בחיוך.
אחרי שבוע אני שוב אצל כבוד הדוקטור. "נו, מה קורה, הסטרואידים לא עבדו…", ראפו בוחן אותי מלמטה למעלה. "אני פה, אז כנראה שלא", אני עונה. ראפו מתחיל לעבור על התיק שלי, מתרכז בהיסטוריה של הגב התחתון, בזריקות, בניתוח, בעוד זריקות, באינסוף שעות הפיזיותרפיה, שואל קצת, בודק קצת ואומר מה שהוא כבר אמר: זה מהגב, צריך MRI חדש וניקח את זה משם.
בדרכי החוצה ראפו מזהה את המבט המתוסכל שלי ועוצר אותי לעוד שנייה. "לא יודע עדיין מה בדיוק יש לך אבל יהיה בסדר, נתקן אותך״, הוא אומר בחיוך. אני מתקשה לחייך בחזרה, העסק הזה של "נשבר ומתקנים" מתחיל לעייף אותי. מבחינתי כללי המשחק די ברורים: כשמתאמנים לתחרות גדולה, בנפחים גדולים, פציעות הן חלק מהסיפור; אתה לומד לקבל אותן כסוג של רע הכרחי, משתדל לעשות מה שצריך כדי למזער את החשיפה והנזק. אחרי העונה, לעומת זאת, לכולנו מגיע לנוח, כולל לראש שמתמודד עם פציעות. הקטע הזה, של להתמודד עם פציעה בפגרה, ממש לא מתאים לי. אני יודע, רבים וטובים יגידו שעדיף עכשיו ולא תוך כדי העונה, ויכול להיות שבגדול זה גם נכון, אבל פציעה עכשיו זה כמו להמשיך לשחות או לרכוב או לרוץ באינטנסיביות של אמצע העונה, זה לקחת לי את הפגרה – וזה לא נראה לי.
בהמשך היום יוצא לי לדבר עם חבר ששואל לשלומי. "תגיד, זה שווה את זה", הוא שואל כשאני מספר לו בקצרה על מצבי. אני מתחמק מלתת תשובה, גם כי אין לי סבלנות להסביר וגם כי לא בטוח שהוא בנוי להבין את ההסבר. אבל בדרך הביתה אני מפתח עם עצמי דיון, מין פורום של איש אחד, בעניין ה"שווה את זה".
נדמה לי שכבר אמרתי כמה פעמים בעבר שאין לי תשובה לשאלה "למה", למה אנחנו עושים טריאתלונים, למה הגדלנו את המרחקים, למה הגענו בסופו של דבר לאיש הברזל. מה שאני כן יכול לעשות זה לבחון את הדברים במין סוג של בדיעבד, לבדוק מה זה נתן לי. אני יודע שהרבה אנשים מדברים על תחושת ההישג שאחרי תחרות כמו איש ברזל, וזה נכון, זה באמת שם, במשך יום או יומיים, שבוע או שבועיים, אבל אז זה עובר והשאלה האמיתית היא עם מה אתה נשאר, מה אתה לוקח איתך הלאה, להמשך הדרך, כל דרך.
המסע של טל ושלי בשבילי ספורט הטריאתלון, כל הדרך לאריזונה, ארך כמעט שש שנים. לא כיוונו לשום מקום ולא תכננו, פשוט זרמנו. השאלה "מה יוצא לנו מזה" לא עלתה מעולם לדיון. את הערכים המוספים ליקטנו בדרך, באופן בלתי מודע. את הסבלנות, את אורך הרוח, את האופן שבו אנחנו מגדירים הצלחה וכישלון, תופסים מה חשוב ומה פחות חשוב. השינויים קרו לנו בשקט, ברבדים העמוקים. אני לא יודע לומר אם הם היו קורים בכל מקרה, אולי כן ואולי לא, אבל דבר אחד ברור לי: קרה כאן משהו טוב שאני שמח שהוא קרה.
יותר ממספרים על הקיר
סוגיית "תג המחיר" על כל מה שקיבלנו (ואני מקווה שעוד נקבל) מעולם הטריאתלון היא שאלה תקפה ורלוונטית. ברור לי שהפציעות משפיעות עלינו לטווחים קצרים וארוכים, יש דברים שאני משלם עליהם היום בקצת כאב וקצת תסכול וקצת אי נוחות, ויש דברים שאולי אמצא את עצמי משלם עליהם בגיל שבעים ושאולי אוכל להימנע אם אפסיק להשתתף בתחרויות איש הברזל.
אלא שלהתמקד בשאלת המחיר הפיזי, בפציעות, זה קל, זה פופולרי וזה נוח מדי. משפטים בנוסח "אתם הורסים לעצמכם את הגוף", או "תראו מה אתם עושים לעצמכם, מי צריך את זה בכלל, למה אי אפשר ללכת בשכונה בערב, כמו אנשים נורמלים", נתפסים כאמת מוחלטת שלא ניתן להתווכח איתה. העניין הוא שאני (בתקופות כאלה ואחרות בחיי), וגם רבים מחבריי הטובים, מוכנים לשלם מחיר לא פחות כבד על דברים שנורמטיבית נחשבים לגיטימיים.
לעבוד 20 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע ולגור על מטוס זה בסדר. כאן המחיר (ניתוק משפחתי, בריאות לקויה, מתח ברמות מטורפות) מקובל ואפילו זוכה לשירי הלל מהסביבה. זכורה לי היטב אפיזודה שבה מצאתי את עצמי נגרר בשדה התעופה היתרו לפני כמה שנים, מפורק מכאבי גב שתקפו אותי אחרי חודשים של טיסות בלתי פוסקות לארה"ב וחזרה, ומקבל קריאות עידוד משני חברים שטסו איתי "על ההשקעה". אני רק יכול לשער איזה תגובות הייתי מקבל בסיטואציה דומה שבה הכאב נובע מתחרות איש ברזל. משום מה לא נראה לי ש"ההשקעה" הייתה זוכה להערכה דומה.
אם יש משהו ששדרגתי משמעותית בשש השנים האחרונות, זה היכולת לא לשפוט. או במילים אחרות: להיות סובלני. אלה שמכירים אותי ואת השורשים המושבניקיים שלי יודעים על מה אני מדבר, ושלא מדובר בעניין של מה בכך. שלא תבינו אותי לא נכון, לא הייתי מחליף את נוף ילדותי ונעוריי בשום דבר אחר. אבל תפיסת עולם של "שחור ולבן" הייתה חלק מהנוף הזה.
בעולם ספורט הסיבולת אין מקום לשחור ולבן. כל מיני "אמיתות מוחלטות" נמסות להן לצד דם, יזע ודמעות שהזלתי לא פעם לאורך המסע. לא פעם מצאתי את עצמי מול שוקת שבורה, דרך ללא מוצא אליה הגעתי כי "ככה כולם עושים" או כי "ככה תמיד עשיתי". ואל מול השוקת השבורה הזו הייתי צריך להחליט מה עושים עכשיו, כי בספורט הסיבולת אין טלאים וקיצורי דרך, צריך ללכת אחורה, אל שורש הבעיה, ולהחליט: מתמודדים או לא מתמודדים, ממשיכים או נוטשים. ולכל אחד יש פתרון משלו, ומה שעובד בשבילי יכול לא להתאים למישהו אחר, ואני זוכר איך כל פעם הייתי מתעצבן מחדש כשהייתי הולך לספרים לחפש תשובה ומגיע לשורה "אין לנו פתרון בשבילך, אתה יכול לנסות את א', ב', או ג', אבל את הפתרון שמתאים לך תצטרך למצוא לבד", והייתי מקלל את הכותב שלא נותן לי תשובות, ואת עצמי כי הוצאתי את מיטב כספי על הספר.
ועבר זמן, הרבה זמן, עד שהבנתי. עברו כמה שנים עד שגיליתי לכמה מלח אני זקוק בתחרות ביום חם, או כמה ג'לים ומאיזה סוג אני צריך. ואותו פרק זמן נדרש לי כדי להפנים שהבעת דעה, כשלעצמה, היא אחד הדברים הכי מיותרים שיש. אני לא משוגע כי אני משתתף בתחרויות איש הברזל, וחברי הטוב לא משוגע כי הוא יוצא למשרד בשש בבוקר וחוזר הביתה בתשע בערב, וחבר אחר לא התחרפן כי הוא החליט למכור את העסק ולקחת את אשתו ושלושת ילדיו לטיול של שנתיים באוסטרליה. כל אחד מאיתנו עושה מה שהוא עושה, ומקבל מה שהוא מקבל, ומשלם את המחיר שהוא משלם, והשאלה אם אני הייתי עושה מה שהם עשו או עושים ממש לא מעניינת. אני שמח אם הם שמחים, ונמצא שם עבורם אם הם צריכים, וכל היתר לא חשוב.
אני מניח שעבור חלק מכם כל הנאום הארוך והמייגע הזה די מיותר. יש כאלה שעבורם כל מה שנאמר כאן טריוויאלי, שזו דרכם מאז ומעולם. אני לעומת זאת הייתי צריך לעבור תהליך, משהו שיפרק וירכיב מחדש חלק ממני כדי שייצא מה שיצא. אז נכון, מלאכת ההרכבה כרוכה גם בקצת פירוק והרכבה תרתי משמע, בבלאי של רגליים, גב, כתפיים ואלוהים יודע מה עוד, זה חלק מהעניין, זה תג המחיר, אני בחרתי לשלם אותו ואני שלם איתו.
מילה אחרונה לכל "המשוגעים" שבילו את החודשים האחרונים באימונים ובהכנות לתחרות הישראמן ושבעוד שבועיים יעמדו על קו הזינוק: שיהיה לכם ולכן אחלה יום, מלא בעליות וירידות, ברוח גב ופנים, בג'לים ובגייטורייד, ובחיוך אחד ארוך מההתחלה ועד לסיום!
להתראות בעוד שבועיים,
טל ויובל בז'רנו
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
הבלוג של יובל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן,
אתר – ישראמן סמסונג 2012
