קיבינימט, הנה זה בא… אני מרגיש את הזרמים עוברים לאורך הירך, סופר עד שלוש ובום, הרגל השמאלית ננעלת במצב ישר. בפעם המי יודע כמה אני גורר את עצמי לשפת המדרכה, נעמד על הקצה ומנסה לשחרר את הרגל ולהמשיך לרוץ
מאת:יובל בז'רנו,צילומים: טל בז'רנו
״זו לא תחרות, זו הישרדות״ אני ממלמל לעצמי, יורד חזרה לכביש ועובר למשהו שאני הייתי רוצה לתאר כריצה (אבל ברור לי שלמתבונן מהצד נראה כמו הזדחלות מעוררת רחמים). האמת היא שאני יודע שהמצב לא משהו. הדופק שלי לא יורד מ- 165 כבר שעות, הג׳ל האחרון אותו ניסיתי לקחת ירד, עלה ויצא כלעומת שבא וגם מצב הנוזלים והשתייה לא ממש מזהיר, איפה לכל הרוחות טעיתי…
אוקי, קונטקסט, ההכנה לאיש הברזל של אריזונה עוברת דרך מספר תחנות/תחרויות. העיקרון פשוט. בניה הדרגתית, דרך סרגל מאמצים מחושב היטב. אימונים שבונים את המתחרה בצורה מבוקרת. תחרויות שמשובצות בתוכנית ועוזרות בהכנה כמו גם בשבירת השגרה. תיאורטית, אם עקבת אחרי תוכנית האימונים (לפני התחרות), תוכנית התזונה (תוך כדי התחרות), ותוכנית הדופק (גם לפני וגם תוך כדי), אין סיבה שלא תסיים את המרוץ מבלי לאבד את הראש. רק מה, לחיים יש לפעמים תוכניות אחרות עבורך. תיאוריה ותכנון זה סבבה אבל בטריאתלון אין דבר כזה ״מרוץ מושלם״. במוקדם או במאוחר, בשחייה, על האופניים או בריצה, משהו ישתבש ואתה תצטרך לאלתר פיתרון וליישם. בתשעים אחוזים מהמקרים, האלתור עובד. לראייה אחוז המסיימים בתחרויות העומד על תשעים אחוז בממוצע. הבעיות האמיתיות מתחילות כאשר התקלה הופכת לתקלות. כיבוי השרפות עובר איתך ממקצה למקצה ותיבת האלתורים והפתרונות מתרוקנת. בתחרות קצרה העניין מסתכם בדרך כלל במשפט ״חרא של תחרות…״, בתחרויות הארוכות זה מרגיש ונראה כמו יום הדין הפרטי שלך, נגמר באוהל הרפואי וזוכה (אצלי), לכינוי ״ארמגטלון״.
את הארמגטלון הראשון שלי (ונכון לעכשיו, גם האחרון…), עברתי לפני כארבעה חודשים. זו הייתה התחרות הראשונה של העונה. חצי איש ברזל בשם "איש הנשר" (Eagleman) הנערכת בכל שנה בקיימברידג׳, מרילנד. מדובר באחת מהתחרויות הכי ותיקות בארה״ב שידועה במסלול היחסית שטוח שלה, ברוחות החזקות לאורך מסלול האופניים ובמזג האוויר ההפכפך (שלאורך השנים נע בין נעים וקליל לחם ומגעיל). נרשמנו לתחרות בספטמבר 2010, תשעה חודשים מראש. "איש הנשר" נחשבת לאחת מהתחרויות המובילות בסבב ה – 70.3. לתחרות מגיעים כל המי ומי של הסבב המקצועני (כולל אלוף העולם מ- 2010 בתחרויות ה 70.3, טרנזו בוזון, אלופת העולם מקונה, מירנדה קרפרי ועוד רבים וטובים), וההרשמה נסגרת בתוך מספר ימים.
כבר מהיום הראשון חשבנו שמדובר באתגר לא פשוט. התחרות מתקיימת ביוני ויותר מחצי מההכנה מתבצעת בחורף. מה שאומר המון שעות על טריינר האופניים ועל מכונת הריצה. זה גם אומר יציאה לאימוני שחיה כשבחוץ חשוך, מינוס עשר, שלג בגובה מטר וכשברור לך שבברכה הסגורה מחכה לך צבא של זקנות שנדמה שמטרתן היחידה בחיים היא להכנס לך למסלול ולבוא בטענות על זה שאתה מרטיב להן את השיער. מצד שני זו הייתה תחרות חצי איש הברזל השנייה שלנו. את הראשונה עשינו בסירקיוז, ניו יורק, במים קפואים ובמסלול אופניים הררי להחריד. ההרגשה ״שכבר היינו שם ושאם עשינו את סירקיוז נעבור גם את זה״ רחפה באוויר ואם תשאלו אותי, שיחקה תפקיד מרכזי בטראומה אשר עמדה בפתח…
שלא תבינו לא נכון, התכוננו לתחרות במלוא הרצינות. מכסות השחייה, הרכיבה והריצה (בחצי איש ברזל מדובר בממוצעים של כ – 10, 180 ו 35 ק״מ בשבוע בהתאמה), מולאו עד תום. אפילו את אימוני המשקולות שאנחנו ממש (אבל ממש…)שונאים, עשינו. זה עוד לא הכל. ההרגשה הכללית של כולנו (טל, איתי הגדול ואנוכי), הייתה טובה. שישה שבועות לפני התחרות העמסנו את האופניים על האוטו, נסענו לקיימברידג׳ ורכבנו את מסלול התחרות. הכל דפק כמו שעון ואפילו הפציעות המעצבנות של כולנו הואילו בטובן להרפות מעט ולהביא אותנו לשבוע התחרות במצב פיזי סביר בהחלט.
אבל משהו בכל זאת השתבש, וללא כל התראה. שניה לפני, איתי הגדול ואני במים, חיוך גדול, הי פייב ויוצאים לדרך… 45 דקות אחרי, אני מדדה החוצה מהמים, הדופק שלי בשמיים וברור לי שזה הולך להיות יום ארוך… אני משתדל להרגיע, לוקח עוד כמה שניות בשטח ההחלפה, מנסה לעשות סדר בבלגן ולהעלות את עצמי על האופניים במצב סביר. 20 ק״מ לתוך מסלול האופניים ומתברר שלאלוהי איש הברזל יש תוכניות אחרות עבורי. מסלול שרק לפני שישה שבועות שתיתי אותו בלי למצמץ הפך באחת לגיא בן הגינום. סיוט בלתי פוסק של רגליים כבדות שלא דוחפות בגרוש, רוח פנים, חום הולך וגובר והכי גרוע, ראש שלא נמצא במקום ולא מתפקד. אני סוגר את 90 הקילומטרים ומגיע להחלפה השנייה חצי מיובש ועל ארבע. כשאתה מגיע למצב כזה בהכנות לתחרות, האימון מפסיק להיות אפקטיבי ואתה חדל ומחכה למחר. העניין הוא שכאן אין מחר ולהפסיק זו לא אופציה. אני נזכר בבקבוק הקולה שהשארתי לי כצ׳ופר, שולח יד ומיד זורק הצידה, הבקבוק רותח מחום ואני מתחיל לחשוב שיש כאן איזו שהיא קונספירציה נגד ביז׳ו…
עולה על נעלי הריצה, מסובב את המספר, כובע ולדרך. הקצב שלי מזעזע באיטיותו ומקילומטר אחד למשנהו העסק רק נעשה יותר גרוע. אני באזור הקילומטר השמיני, כאשר פתאום טל מופיע מולי והיא כבר בדרך חזרה, נעצרת לשניה, מדביקה לי נשיקה מלוחה והנה היא כבר עפה הלאה. איך לכל הרוחות היא עושה את זה… עוד כמה קילומטרים ומתוך הפטה מורגנה של האספלט הרותח (הטמפרטורה עומדת על בערך 35 מעלות עם לחות של 95%), מופיע מולי איתי הגדול. מחליפים מספר מילים, מצבו הפיזי לא משהו אבל בהשוואה אלי, הבחור נראה כמו חתן בדרך לחופה. ממשיך הלאה, מסתובב בנקודת החצי ומתחיל את המסע חזרה. מנסה להכניס נוזלים וקצת קלוריות אבל כלום לא יורד… אוסף קרח בכל תחנת שתייה שבדרך ודוחף לכל מקום אפשרי, בכיסי החולצה, בתוך הכובע, בכפות הידיים, במכנסיים, העיקר לנסות לקרר מעט את הכבשן הזה. קילומטר 20 ואני שומע מרחוק את חינגת קו הסיום. ישורת אחרונה וטוב שכך, כמו על פי הנחיה מגבוה, הגוף שלי עובר למצב כיבוי מערכות. שתי הרגליים ננעלות בהתכווצות מטורפת. מצב הראיה לא משהו. הפרמדיקים על קו הסיום קולטים שהמצב בטטה ומובילים אותי אחר כבוד לאוהל הרפואי. החבר'ה באוהל מתורגלים היטב. מפמפמים לתוכי שני עירויים, מערבבים בפנים משהו נגד הבחילות, עוד משהו בעד מצב הרוח ושעתיים מאוחר יותר אני שוב על הרגליים. איתי הגדול, שגם בילה מעט באוהל, כבר קיפל לי את הציוד. מעמיסים הכל לאוטו ויאללה, הסיוט הזה נגמר, נוסעים הביתה.
מנוסים וחכמים ממני כבר אמרו שאת הלקחים, אותם למדת בתחרות גרועה, לא תקנה בעד שום כסף. אמרו וצדקו. בהתבוננות לאחור זיהיתי מספר טעויות, אשר תרמו תרומה נכבדה לפיאסקו הפרטי שלי (טעויות ביחס למשטר הנוזלים, משטר המלחים, תיקונים של הרגע האחרון באופניים ועוד כהנה וכהנה). יחד עם זאת, המכנה המשותף למכלול הטעויות מתחיל ונגמר בצמד מילים- חטא היוהרה… ההכנות הפיזיות לתחרות מביאות אותך למצב בו עומדת לרשותך מכונה שמסוגלת לקחת אותך מקו ההתחלה לקו הסיום. אבל המסוגלות המכאנית היא רק חצי מהסיפור. להכנה המנטאלית יש השפעה מכרעת על סכוייך לסיים תחרויות מסלול ארוך. ולא מדובר כאן בדינאמיקות קבוצתיות אין סופיות או בהתבודדות במנזר בודהיסטי. העסק מתחיל ונגמר במודעות לעובדה שלא משנה כמה פעמים כבר עשית את זה, כל יום הוא יום חדש וכל תחרות היא חיה בפני עצמה. חיה שאם לא תתייחס אליה בכבוד הראוי, תנשוך אותך במקומות לא נעימים ותלמד אותך לקח כואב במיוחד. אני יודע, בגילי המתקדם, היה ראוי שאל התובנה הזו אגיע לבדי ולפני שהרע כבר נמצא בעיצומו, לפני שחטפתי את הביס. הרי זו אחת מהמנטרות שאני משנן לילדי על בסיס שבועי… אבל כנראה שזה לא משנה בן כמה אתה ומה אתה משנן לחברה הצעירים. לפעמים אתה צריך איזה ארמגטלון פרטי שיזכיר לך שגם אתה כפוף בדיוק לאותם החוקים…
נתראה בשבוע הבא, עוד שבעה שבועות לאריזונה….
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן, אני כאן בגלל אישתי חלק ראשון , אני כאן בגלל אישתי חלק שני, על אימונים ודברים אחרים , על גיבורים ודברים אחרים
אתר –
ישראמן סמסונג 2012
