אליפות העולם בחצי איש ברזל היא אירוע גדול מאד ומשתתפים בו מאות ספורטאי עילית מקצועניים וגם ספורטאים בכל קבוצות הגיל, לאחר שזכו ב"סלוט" באחת מהתחרויות ברחבי העולם. לפני שנתיים השתתפתי לראשונה באליפות העולם, שנערכה אז בטנסי, ארה"ב. הגעתי במקום ה-80 בקבוצת הגיל שלי. מכובד למדי, אך רציתי לשפר. מים רבים עברו מאז. עקב מחלת הנשיקה פספסתי את אליפות העולם של 2018 ואת כל התחרויות באותה שנה. עברתי גם ארבעה חודשים של התנזרות מוחלטת מכל פעילות ספורטיבית עקב חשש למחלת לב.

"החלטתי לשחות בלי חליפה". סוניה אריאלי | צילום: יעקב קושינסקי

כתבות נוספות על איירונמן ניס
גוסטב אידן ודניאלה ריף הם אלופי העולם בחצי איש ברזל
מי ינצח השנה באליפות העולם בחצי איש ברזל?
סיכום התוצאות של איירונמן ניס

בינואר השנה ביצעתי את "תחיית המתים" שלי ובאירוע מכונן ניצחתי באליפות אפריקה בקבוצת הגיל שלי. הסתמכתי על תשוקה עזה לחזור לעולם הספורט ועל נחישות, ללא שום יכולת גופנית באותו שלב. קיבלתי את ה"סלוט" לאליפות העולם הנוכחית, בניס, צרפת וחיכיתי לה בקוצר רוח. חמישה שבועות לפני התחרות נפלתי מהאופניים ושברתי את היד. הצילומים הראו שבר חמור בעצם הסירה שמשמעו שמונה שבועות בגבס ומנוחה. ביי ביי לאליפות העולם חשבתי לעצמי.

תחושת האכזבה והתסכול

אינני יודעת מה הן המלים המתאימות להעברת תחושת האכזבה והתסכול. פעם אחר פעם אני קמה ונופלת. מתחילה מאפס כל פעם מחדש. אך המכה הנוכחית היתה פשוט בלתי נסבלת. כבר לאחר 24 שעות עם הגבס על היד הבנו ששפיותי בסכנה. מאמני, יעקב קושינסקי, אישר לי לנסות אימוני אופניים על הטריינר הביתי. הוספתי גם ריצות קלות אך ככל שהימים חלפו, גבר בי אי השקט ועלתה המחשבה להוריד את הגבס ולבדוק את מצב היד. אולי בכל זאת אוכל להשתתף בתחרות? הרעיון היה להשתמש באצבעות מבלי לכופף את כף היד כלפי האמה. יחד עם המאמן התלבטתי לגבי העיתוי הנכון להורדת הגבס. מוקדם מדי יפגום באיחוי השבר. מאוחר מדי לא יותיר זמן מספיק לחזק את האצבעות שהתנוונו.

10 ימים לפני התחרות: אני מורידה את הגבס. היד כואבת. האצבעות לא מתפקדות. אני מתחילה בפיזיותרפיה עם כדור עיסוי וגומיית לחץ. ניסיון ראשון לרכיבה, בחנייה. מתרגלת עלייה על האופניים, תחילת נסיעה ועצירה.

9 ימים לתחרות: שיפור ניכר במצב היד. מתרגלת החלפת הילוכים ועליות קלות. שליפת בקבוק מים והחזרתו. ביצוע פניות חדות. השליטה באופניים טובה, אך אינני מצליחה להעלות פלטה עם היד הפגועה. היא חלשה מדי. האצבעות לא דוחפות את הידית. אני מתרגלת העלאת פלטה עם יד ימין, בהצלבה מעל יד שמאל. מתרגלת זאת עשרות פעמים. במישור, בעלייה, בירידה, עם עין סגורה. בשלב זה כל שקערורית קלה בכביש מכאיבה לי.

מרגישה טוב, מרוכזת ורגועה | צילום: יעקב קושינסקי

7 ימים לתחרות: אני מנסה לעלות ולרדת את העלייה התלולה באדמית. יש שם סרפנטינות ושיפועים חדים, דומים למדי למסלול התחרות. אני מצליחה לבצע ארבע עליות וירידות. הקצב בעלייה מצוין. הרגליים חזקות. בירידה כואב לי. לא יכולה להניח את היד על הדרופים. הזווית חדה מדי לכף היד וגורמת לחץ על השבר. התנוחה שלי במהלך הירידות עקומה ואני חשה כאבים במותן שמאל ובשריר התאומים עקב כך. זה לא טוב. אני מתרגלת קצת ריצה עם כדור קטן ביד. כל זמן שאין טלטול של כף היד זה בסדר. אני לא מבצעת אימוני שחייה כלל, למעט שחייה קלה של 250 מטר כדי לוודא שאין כאבים במהלך הגריפה.

אנחנו מחליטים לצאת לאליפות העולם בחצי איש ברזל של איירונמן ניס בצרפת, תוך הסתייגות חמורה שהמטרה היא לסיים בלבד. הפן התחרותי לא רלוונטי כרגע. כמו כן ברור לנו שהחלטה סופית תהיה במקום בהתאם להרגשתי. כאן המקום לציין שמסלול התחרות בניס מעניין ומיוחד. בחלקו הראשון עלייה תלולה של כ-30 ק"מ, עם שיפועים של עד 15%. מצוין בשבילי. עיקר כוחי בעליות. חלקו השני של המסלול מכיל ירידה תלולה, טכנית מאד, עם סיבובים של 180 מעלות בכביש צר, כולל פניות "עיוורות" בהן שדה הראיה חסום. רע מאד מבחינתי.

4 ימים לפני התחרות: אני מנסה את "הירידה הגדולה". שמואל, בעלי ויעקב, נוסעים מאחוריי ברכב השכור. אני מצליחה. היד התחזקה מאד ואנחנו אופטימיים.

יומיים לפני התחרות: אני מתעוררת בתחושה לא טובה. מרגישה חלשה ועייפה. מאבדת משום מה את הביטחון העצמי. מפחדת. במחשבה ספונטנית אני מחליטה לוותר על התחרות. מסוכן מדי. הולכת להודיע ליעקב המאמן שלי על ההחלטה. הוא בדיוק חוזר מהמאפייה עם בגטים טריים וקרואסונים ריחניים. האוכל עושה את שלו. מצב הרוח מתרומם והמחשבה על פרישה מתמוססת טרם נאמרה.

עומדת על קו הזינוק

יום שבת. הזינוק לתחרות. בקבוצת הגיל שלי רשומות 207 נשים. אני מרגישה טוב, מרוכזת ורגועה. אנו מצפים שאצא מהשחייה בין האחרונות. יש לכך מספר סיבות: קודם כל השחייה היא הענף החלש שלי. דבר נוסף, לא ביצעתי אימוני שחייה כבר חמישה שבועות. כמו כן, כולן שוחות עם חליפה ואני היחידה ששוחה בלי חליפה, משום שאינני יכולה להשיל אותה מעליי עם יד אחת. לבסוף, אני מקפידה להתרחק מכולן שמאלה כדי להימנע ממכות על היד, ובכך מאריכה משמעותית את מסלול השחייה.

היציאה לריצה תמיד קשה | צילום: יעקב קושינסקי

ביציאה מהמים יש רגע מסוכן. המתנדבים עוזרים למתחרות לצאת מהמים. אני מושיטה את יד ימין. רק שלא ימשכו לי את יד שמאל. אני מסיימת את השחייה במקום ה-165 מתוך 197 נשים כאמור שהתייצבו לזינוק. לא נורא. "הנקמה" עוד לפניי. ההחלפה לרכיבה מתבצעת היטב. אני רצה לאורך שטח ההחלפה הארוך עם הקסדה והנעליים ביד ימין ומצליחה לעלות על האופניים בשלום.

יוצאים לרכיבה עם 10 קילומטרים ראשונים שטוחים. קצב של 36 קמ"ש ומרגישה מצוין. לאחר 10.2 ק"מ מתחילה העלייה. אני יודעת בעל פה את סדר השיפועים. מתחילים ב-600 מטר של 15%. נפלא. מכאן ועד לפסגה בקילומטר ה-37 אני עוקפת 135 נשים בקבוצת הגיל שלי (מספרי חזה 370 עד 575). נוקמת את נקמתי על המחלות, הפציעות, השברים, התסכולים. עוברת על פני נערות מקטגורית גיל 18-24 שהוזנקו אחרינו ועקפו אותי בשחייה. לא קשה לי. אני אוהבת עליות. כמה שיותר קשות וכמה שיותר ארוכות. בסוף העלייה אני מדורגת במקום ה-30 בעולם בקבוצת הגיל שלי. מגיעה לתחנת ההזנה, מצליחה לקחת בקבוק משקה איזוטוני ויודעת שהחגיגה נגמרה. מתחילה הירידה!

אני מוטרדת מכך שלא הצלחתי לשתות שני בקבוקים לפי התכנית. זה רע מאד. יש חשש שאתייבש בהמשך. 21 הק"מ של הירידה הטכנית עוברים בשלום. אני בקצב טוב ואין תחושת סכנה. נשים לא נוטות להשתולל ולזגזג בירידות כמו הגברים. ה"ילדות" בנות ה-18, שחרחרו קודם לכן בעלייה, חולפות כעת על פניי בהמוניהן, במהירות של 70 קמ"ש. אין בהן פחד. הן עוקפות משמאל תוך קריאת "הופ". רק אישה אחת בגילי עוקפת אותי.

הבעיה מתחילה בקילומטר ה-64. אנחנו נכנסים לכפרים. הכביש משובש מעט. מהמורות קלות, באמפרים, פתחי ביוב. אני מאד מאטה. לפחות 10 נשים בגילי עוקפות אותי אך אין ברירה. אני חייבת להיזהר בקטע הזה. היד לא מגיבה טוב למהמורות. בק"מ ה-70 אני אמורה לשתות. בסיור ההכנה גיליתי כאן קטע מישורי נוח לרכיבה עם יד אחת ושתייה ארוכה. משום מה יש כאן הצטברות רוכבות בצפיפות גבוהה ואני לא חשה בטוחה לשתות. המצב מדאיג. קטע הרכיבה האחרון הוא בכביש ראשי. רק נתיב אחד חסום. המון רוכבות. כולן עייפות. לא מרוכזות. מסוכן. חלון ההזדמנויות שלי לשתייה בטוחה נסגר. אוי ואבוי לי. סך הכל ב-3:20 שעות של רכיבה שתיתי 2 בקבוקים בלבד. אמנם אכלתי מספיק והצלחתי לבלוע 6 כדורי מלח, אך חסרים בגופי יותר מ 1.5 ליטר נוזלים. אני עלולה להיכנס למצב של הזיות בריצה.

בסיום הרכיבה אני נלחצת מהצפיפות הגדולה לפני קו העצירה ויורדת מהאופניים בצד ימין במקום שמאל. באסה. אני צריכה לרוץ עכשיו עם האופניים אבל היד הבריאה רחוקה מהכידון. לא נורא. מגיעה לעמדה שלי ומניחה את האופניים. רצה לאזור ההחלפה ומגלה שהיד הפגועה מאובנת. אני לא מצליחה לגרוב גרביים! צפינו מראש בעיה זו אך לא מצאנו פתרון. אי אפשר לרוץ חצי מרתון ללא גרביים. אני מתיישבת על הכיסא ומאבדת כמעט 3 דקות על הגרביים. יוצאת לריצה. שמואל ויעקב מעודדים אותי. אני מרגישה רע. היציאה לריצה תמיד קשה. אתה עייף מהרכיבה. חם. הגב כואב. והיום אני גם מיובשת וכואבת לי היד. האופוריה של העלייה נעלמה מזמן.

מסיימת במקום ה-48 בקבוצת הגיל | צילום: יעקב קושינסקי

אני מחזיקה ביד הפגועה בקבוק מים קטן ריק כדי למנוע טלטולים. הריצה מתנהלת כצפוי. סבל וייסורים. סיוט ארוך ובלתי נגמר. אני כבר לא מסתכלת על מספרי החזה של הנשים. שיעקפו אותי כולן. לא אכפת לי. מצידי שאגיע אחרונה. רק שייגמר כבר. עוצרת בכל תחנת שתייה (כל 2 ק"מ). שופכת מים על הראש. שותה. מתעודדת קצת למראה הסבל של הנשים האחרות. גם הן לא נראות כאיילות קלילות. איכשהו אני מגיעה לקו הסיום. שמואל בעלי מעביר לי את הדגל ואני מניפה אותו. יעקב מחבק אותי. הוא נרגש עד דמעות.

אני מסיימת במקום ה-48 בקבוצת הגיל שלי ונכנסתי לטופ 50 של הנשים החזקות בעולם. עם יד שבורה. אנו מתקשים להכיל את גודל ההישג. כחמש דקות מרגע הסיום אני חשה סחרחורת עזה ובבת אחת נתפסים לי כל שרירי הרגליים מכף רגל עד האגן. אני מובלת בכיסא גלגלים לאוהל המרפאה ומתעלפת על מיטת השדה. 2 אינפוזיות מחזירות אותי לחיים ואני מדדה לאיטי למתחם המזון המפואר, יחד עם 2,045 הנשים שסיימו את אחת התחרויות הקשות בעולם. אנחנו מתבוננות אחת בשנייה, בשקט, בחיוך קטן של הערכה וכבוד הדדי. יש רגעים בחיים בהם לא צריך להגיד כלום. רק לנצור את הרגע.

להרשמה לישראמן לחצו כאן