יוסי מלמן יוזם התחרות נותן ביחד עם כל המארגנים תחושה שהם יעשו הכול עבורך כמשתתף, וזה הדבר הכי חשוב בעיני גם אם יש עדיין כמה חורים שחורים בארגון שצריך להתגבר עליהם. אני חושב שכל מי שחובב תחרויות סבולת ובמיוחד אנשי הברזל צריכים לבוא להשתתף בתחרות כדי לתרום להתפתחות המקומית של התחרויות האלו.

איך הצלחת לגבור על מתמודדים ראויים נוספים במזג אוויר קשה כל כך?
אבנר שמרון ואני דברנו על כך שנשחה ביחד וכך היה. אבנר יצא לרכיבה טיפה לפני ותפסתי אותו בתחילת הקטע התלול של העלייה. באותו רגע החלטתי לנסות לשלוט בתחרות וליצור פער גדול יחסית עוד לפני נקודת הסיבוב הראשונה ליד נאות סמדר שאחריה אתה מתחיל לקבל תמונת מצב ראשונית על מיקום המתחרים. המטרה הייתה ליצור יתרון מנטאלי על המתחרים שיעשו חישובי זמנים ויבינו שהם נמצאים בפער גדול יחסית. רכבתי חזק וניסיתי לשרוד כמה שיותר לפני שהחברה האירופאים ובמיוחד קונרד מתחילים לאסוף אותי.

הרוחות היו חזקות מאוד אבל התאמנתי לא מעט בתנאים די דומים וידעתי שכולם סובלים כמוני. בשלב מסוים היה מסוכן מידי לרכב בתנוחת נגש כי האופניים פשוט ברחו לי מתחת לרגליים. עד כמה שזה נשמע מוזר חיכיתי לעליות הקשות לקראת מחסום נטפים כי שם לפחות הרוח הייתה מתונה יחסית. אחרי חמש ורבע שעות קונרד עקף אותי ופתח פער של כמה דקות. יצאתי לריצה עם ספק גדול לגבי היכולת שלי לשרוד אותה.

כשהגעתי למטה וראיתי את סופות האבק הבנתי שלא הולך להיות קל. ואדים עקף אותי אבל חששתי ללחוץ חזק מידי ולא נלחמתי בו. בקילומטר ה-37 עשיתי חישובים והבנתי שהמקום השלישי שלי בטוח ואני יכול לקחת סיכון ולנסות לעקוף את ואדים. הפער בינינו היה קצת יותר מדקה ותוך שני קילומטרים סגרתי עליו. עקפתי אותו בקצב מהיר על מנת להפתיע אותו וזה עבד. הריצה על הטיילת בסוף הייתה תענוג צרוף והאווירה בשער הסיום הייתה מדהימה.

מה עזר לך לסיים את המרוץ?
מה שעזר לי לסיים את המרוץ היה קודם כל העובדה שהתחלתי אותו. אני בדעה שאם אין סכנה בריאותית אז צריך לסיים מה שמתחילים ולא חשבתי לפרוש בשום שלב. באופן מעשי מה שעזר לי לסיים היה קודם כל התמיכה והעידוד של המשפחה והחברים לפני ובמהלך התחרות. האימונים הקשים וההכנות המדויקות שעשיתי הוכיחו את עצמם, הציוד והתזונה עבדו מצוין ובתחרות כזו זה המפתח.

אתה מתכוון להשתתף גם בשנה הבאה בישראמן 2010?
לגבי שנה הבאה אני עדיין לא יודע, באופן עקרוני כן אבל נראה מה יהיה. אני חולם על תחרות איש ברזל מקומית עם כל החברה החזקים שירדו כבר מ- 10 שעות על קו הזינוק ביחד, מה שעדיין לא קרה אף פעם. שי פיפמן, גלעד רותם, אמיר בכר, זהר הילל, שוקי סרויה, גל תיכון, דני שחור ועוד כמה שבטח שכחתי, ביחד עם ואדים, אבנר, רן וגווין שהתחרו השנה מעולה זו יכולה להיות תחרות מדהימה ואשמח להיות שם.

אני רוצה ברשותך לנצל את ההזדמנות הזו ולהודות לכמה אנשים שבלעדיהם זה לא היה קורה. קודם כל לאדווה אשתי ולבנות שלי על התמיכה והעידוד, לאדוארדו המאמן שלי ולרן שילון וכל החברים מאנדיור, לדני וצח מטים טריאל שמאפשרים לי לרכב על האורבה אורדו המדהימים ועוזרים בכל מה שהם יכולים, לאלכס וולפסון על כל העזרה עם הציוד והליווי באימונים הקשים. ליואב טל שעודד אותי כל התחרות וגרם לי להאמין שאני יכול, ליואש המכונאי שגורם לי להרגיש כמו טייס, תודה לכולכם חברים.

חצי ישראמן אבל בן אדם מלא – גונן הרפז

גונן הרפז / צילום: מוטי קמחי