תקציר הכתבה הראשונה: היתה זו שנה בה התחרתה הטריאתלטית סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף
לקריאת הפרק הראשון בסדרה – לחצו כאן
לקריאת הפרק השלישי בסדרה – לחצו כאן

מארס 2018, את החודש הזה אני זוכרת במטושטש. בלבול גדול וריקנות היו בו. הרקע לכך הוא שבמשך 50 שנותיי מעולם לא חליתי מעבר להצטננות חולפת. לא שפעת ולא חום. לא אלרגיה ולא דלקת. מעולם לא לקחתי חופש מחלה (למעט 3 לידות). במשך כל שנותיי כספורטאית, כילדה וכאשה בוגרת, לא נפצעתי. לא עצרתי אימונים ולא ביטלתי, פרט לאימון בודד פה ושם והכאבים הרגילים של עומסים גבוהים. לטוב ולרע, פונקתי בחסינות. שרשרת החולשות, הבדיקות, האבחונים – הכל היה חדש, שחור, מפחיד ומאיים.

אז איך זה שנרדמנו בשמירה? סוניה אריאלי והמאמן יעקב קושינסקי | צילם שמואל אריאלי

עצרנו רגע וניסינו להבין עם המאמן שלי יעקב קושינסקי מה קורה לי. לא נראיתי חולה ולא הרגשתי כך. התקופה כולה התאפיינה בימים "טובים" ובימים "רעים", בהם הייתי חלשה מאד. האם היה זה "אימון יתר" (Over training)? – לא ולא. כבר מתחילת נובמבר לא התאמנתי סדיר וודאי שלא בנפח האימונים הקבוע שלי. מה גם שתכנית האימונים שלי אינה תואמת את המקובל בארץ. שיטתו של יעקב דומה יותר לזו של טריאתלטיות מאסטרס אמריקאיות: נפח אימונים קטן אך דגש גדול יותר לאימוני איכות. הדבר מתבטא בעיקר ברכיבות. נדיר מאד שרכיבת השבת שלי תעבור את ה-3 שעות. גם בשיא ההכנות לחצי איש! דבר נוסף הוא העובדה שאני מתאמנת לבד. שוחה לבד, רצה לבד, רוכבת לבד. תכנית האימונים מותאמת לי אישית על פי צרכיי. הקשר עם המאמן הוא יומיומי רציף. כאשר התאמנתי למרתון, המאמן שלי ביצע עימי חלק ניכר מהריצות. כלומר הוא מכיר היטב את יכולותיי וחולשותיי. הוא גם דקדקן גדול ורגיש לתחושותיי. הדיווח הקטן ביותר על עייפות גורם להורדת הנפח או הקצב של האימון הבא. זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שלא נפצעתי עד עכשיו.

אז איך זה שנרדמנו בשמירה?

התשובה נעוצה ב 3 גורמים עיקריים:
1. העובדה שאת מעט האימונים שעשיתי ביצעתי בקצבים טובים (פועל יוצא מאופי המחלה לימים טובים מול ימים רעים).
2. חלק נכבד מהתופעות (גלי חום, הזעות, RLS, שינויים במשקל) מופיעות כמעט אצל כל אישה בגילי. בעצמה זו או אחרת. בפרספקטיבה רחבה ובמבט לאחור רואים כעת מקבץ אדיר של בעיות. אך אז זה לא נראה כך ולא דיווחתי ליעקב על כל מפגע.
3. היסטוריית התנודתיות שלי בכושר. קיים אצלי מנעד גבוה ביכולת האימון, עם שינויים כמעט יומיומיים. אימון אחד נפלא ולאחריו שבוע דרדלה. זהו אופיי ואנו רגילים אליו. לכן לקח לנו המון זמן להבין שהפעם זה שונה. גם יכולתי המוכחת להתעלות במהלך תחרויות עבדה לרעתי הפעם. היא זו שהובילה להחלטה להתייצב לישראמן.

לאחר השיחה עם הקרדיולוג החריף קוצר הנשימה והפך לבן בית בחזי. התחלתי לפהק תדיר כדי להכניס אוויר, אבל כעת גם זה כבר לא הספיק. היה ברור שכך אי אפשר להמשיך. הייתי מבולבלת. איבדתי אמון במערכת הרפואית. מצד שני, אני במצב "קקה" כבר חמישה חודשים! חבריי ומכריי הציפו אותי בשמות של רופאים ומומחים בתחום הלב. היינו בטוחים שזה מקור הבעיה. לא העליתי בדעתי שכל התופעות קשורות.

"אני מתאמנת לבד, שוחה לבד, רצה לבד, רוכבת לבד" | צילם: שמואל אריאלי

חודש לאחר מכן, באפריל 2018 הקרחת העגולה מגיעה לקוטר של שלושה סנטימטרים בעיגול מושלם. הספרית טוענת שגופי בלחץ גדול. צודקת. אני מחליטה לפנות לפרופ' נעמה קונסטנטיני, רופאת ספורט בכירה המתמחה גם בקרדיולוגיה, מנהלת המרכז לרפואת ספורט בביה"ח שערי צדק, המלווה את ספורטאי העילית בארץ. לשמחתי היא מסכימה לטפל בי ומביעה את סקרנותה מה"מקרה המעניין". בינתיים אני מנסה לחזור לאימונים קלים אך לא מצליחה. פה ושם "מתפלקת" לי איזו ריצה קצרה בקצב זוועתי, אך מצבי הגופני לא טוב. אני ממשיכה לישון כמות בלתי נתפסת של שעות ומתחילות לצוץ תופעות חדשות. במשך 3 ימים אני סובלת מכאב גרון חזק. לאחר מכן מופיע כאב מוזר במפרק המרפק. הוא צץ בכל קיפול ויישור של היד. טשטושי ראייה באים ונעלמים. קוצר הנשימה מתגבר. מתווספות גם דקירות חרישיות בחזה הנמשכות מספר שעות כל פעם. אני מבחינה בבעיות ריכוז. מתחילה משפט ולא מסיימת. הריפלוקס ממשיך להתדרדר. כל ארוחה היא פחד.

"אני חשה תחת מתקפה. יורים עלי מכל הכיוונים"

לצערי הרב, למרות הסבל הממושך, אין ולו לרגע אחד של אובדן תיאבון. חבל מאד, שכן משקלי עולה בחודשים אלו ב-4 ק"ג! בגדי הריצה לא עולים עליי. אני חשה תחת מתקפה. יורים עלי מכל הכיוונים. ואין לי איך להתגונן. דכדוך גדול.
קרן האור שמפציעה לחיי ומאירה את נשמתי היא פרופ' קונסטנטיני. היא שולחת אותי לסבב גדול של בדיקות דם שלאחריו אני מגיעה אליה לירושלים. הפגישה עמה אורכת יותר מ-3 שעות ונפתחת בשיחת היכרות מעמיקה ומרשימה. היא שואלת על טמפרטורת האוויר במרתון ברלין שבסופו התעלפתי לראשונה ב-2015. על פרוטוקול ההזנה שלי ועל המלחים במהלך החצי איש. על התנהלותי הנפשית בתחרויות ועוד. היא משוחחת ארוכות גם עם יעקב קושינסקי, מאמני. לאחר מכן מבוצעת בדיקת "אקו לב במאמץ" במטרה לשחזר התעלפות תוך תיעוד פרמטרים שונים של הלב.

אני מתאמצת מאד, מזיעה כחמור, השיפוע במסילה עולה, הטכנאי צועק "קדימה תשיגי אותה" וכולם מוכנים לנפילתי – אך לא קורה דבר. לא מתעלפת. כנראה שנדרשת תחרות עם מתחרות אמתיות כדי לחוות את המצב הרגשי שמביאני "לקצה". זה לא עובד "בכאילו". כמו כן מסתבר שרצועת הדופק בלתי יעילה במקרה שלי. הפעימות המקדימות כל כך תכופות שהן מבלבלות את הרצועה! הדופק מתועד לפיכך בעזרת מכשיר האקו ושעון הדופק שלי. נעמה מבחינה שרמת ההזעה שלי גבוהה במיוחד. זה יכול להסביר חלק מהתופעות. פרוטוקול השתייה והמלחים שלי בדרך כלל כפול מזה של מתחרותיי. נעמה ממליצה להגדיל אותו עוד יותר. אני מדמיינת את עצמי יוצאת למקצה החצי איש עם עגלת מזון ומשקאות קטנה. אופטימיות עזה מציפה אותי, לראשונה מזה חודשים רבים. אני חשה שהגעתי לחוף מבטחים. אם מישהו יכול להוציא אותי מהבוץ אליו נקלעתי זו נעמה. המקצועיות והיסודיות שלה מהפנטים. מה גם ש"היא משלנו". שחיינית תחרותית ומאמנת בעברה. היא מבינה גם את מצוקתי הנפשית ואת משבר הישראמן. היא מורה לי לבטל את הרשמתי לאליפות אירופה בחצי איש ברזל ביוני. אני עושה זאת בלב כבד.

טריאתלון נשים 2017. סוניה אריאלי | צילום: ניר עמוס

התוצאות מצביעות על מחלת הנשיקה

כאשר מגיעות תוצאות בדיקות הדם הן מאששות את הנחת העבודה של פרופ' קונסטנטיני – מדובר במחלת הנשיקה. איך היא ידעה? מה הוביל אותה דווקא לשם כשכל הסימנים היו לבביים? אני המומה. לא יודעת אם לשמוח או לבכות. מה זה אומר בעצם? האם זה טוב או רע? מחלת הנשיקה היא מחלה ויראלית חמקמקה, ערמומית ונבזית. היא נפוצה ביותר ורוב החולים כלל לא מודעים לכך שביקרה בגופם. לעתים היא מורגשת קלות (קצת חום, קצת עייפות וסוגרים עניין). אך לעתים היא מכה חזק, במיוחד בספורטאים הנוטים להיות עייפים תמיד. הם לא מבחינים במחלה בזמן וממשיכים להתאמן בכל הכוח. הטיפול היחיד למחלה זו הוא מנוחה מוחלטת כך שהמשך האימונים מחמיר אותה מאד. תופעות הלוואי האופייניות הן כאבי גרון ומפרקים, הגדלת הטחול ובלוטות הלימפה, ופגיעה מסוימת בכבד. אצלי היא הסתבכה קשות באופן חריג.

בדיקות הדם שלי מעידות שהמחלה מאחוריי ואני נמצאת בשלב השני. הארוך. המייאש. בשחזור האירועים אנו מבינים שחליתי אי שם בתחילת נובמבר. לפני חצי שנה! ניסיונותיי העקרים להתאמן לישראמן במצבי החלש, בשילוב הסטרס הנפשי בו הייתי נתונה, החריפו את מצבי והגעתי לקריסת החוסן הכללי. ספורטאים רבים וטובים חלו במחלה זו. חלקם איבדו שנת אימונים או יותר ובהם יעל ארד וגל פרידמן. אחרים ובהם עמוס מנסדורף, נאלצו לפרוש מספורט תחרותי כתוצאה ממנה. פרופ' קונסטנטיני סבורה שכל בעיותיי נובעות מהמחלה, אך זוהי השערה בלבד. כעת יש להוכיח שהלב תקין. מבצעים זאת על ידי בדיקת MRI לב ובינתיים עליי להוריד הילוך. אין הרבה ממה להוריד ואני מחכה בתור ל-MRI. אני עייפה וחלושה. בטיול עם הכלבים אני מתקשה לעבור מרחק של חצי קילומטר, בהליכה איטית. גם מנטלית אני בתחתית הקרקעית.

ייתכן ומדובר בתופעת "לב ספורטאי" | צילם: שמואל אריאלי

האם בנוסף למחלת הנשיקה יש לי גם בעיית לב?

בתחילת מאי 2018 בוצעה בדיקת ה-MRI ואני יוצאת בהרגשה טובה. בטוחה שליבי תקין ובקרוב אקבל אישור להתאמן. אך לא. שוב בשורת איוב. הפענוח מראה על התרחבות חריגה בחדר שמאל, שיכולה להיות בסדר אבל יכולה להיות גם לא. נעמה מפרשת שייתכן ומדובר בתופעת "לב ספורטאי": לרוב הספורטאים יש לב עם דפנות עבות מהרגיל. אבל לחלק קטן מאד, במיוחד לטריאתלטים או אנשי קרב-רב ההתעבות גדולה עוד יותר. זהו מצב תקין. אם נוכיח שמדובר אצלי בלב ספורטאי – אז כל בעיות הלב הן כתוצאה ממחלת הנשיקה. ואז נותר רק להבריא ממנה. אם לא, הרי שקיבלתי שניים במחיר אחד – מחלת הנשיקה ובעיית לב אותה יש להמשיך לחקור. אז איך יודעים? מבצעים מנוחה מוחלטת למשך חודשיים תמימים. בפרק זמן זה אסור לבצע כל פעילות, כולל הימנעות מתרגילי כוח קלים בבית, סקווטים או תרגילי בטן. לאחר המנוחה מבצעים סריקת MRI נוספת על מנת לאבחן אם ההתרחבות ירדה (בלב ספורטאי היא קיימת רק בתקופת אימונים ונעלמת כשמפסיקים). זהו. פשוט מאד.

ייאוש. ייאוש. ייאוש.
אני לא מאמינה. חצי שנה אני כבר מתבוססת בבוץ המחלה, וזה עוד לא נגמר!
איך אחזיק מעמד כך חודשיים? ומה יהיה עם המשקל?
ארורה המחלה. ארור הווירוס.
לא ידעתי אז שעוד נכונו לי תהפוכות רבות…

הפרק השלישי בסדרה יפורסם בשבוע הבא

לחצו להרשמה לישראמן 2019