טלי בן-ארצי הפסידה בהתערבות, וניצחה בתחרות. היא החלה לרוץ בסך הכל לפני שלוש שנים, כחלק מהתערבות. כמו כולנו היא החלה בדקה הליכה, דקה ריצה לסירוגין. בשבוע שעבר היא לקחה מקום ראשון בתחרות הריצה הארוכה והקשה ביותר בארץ: ריצת 80 ק"מ בשטח במסגרת האולטרה
מאת:מור שלזינגר
טלי (49) נשואה ואמא לשלוש (23, 20 ובת הזקונים בת 10), היא שותפה בכירה במשרד עו"ד שיבולת. היא נראית כמו ברבי: נשית, עדינה, מטופחת אפילו קצת שברירית. מי שרואה אותה ביום יום יתקשה להאמין שהאישה הזו היא גם ספורטאית מחוננת, שניצחה את תחרות הריצה הקשה ביותר בארץ, ועושה את הכל תוך מציאת שביל הזהב באיזון בין זוגיות, משפחה, קריירה ותחביב תובעני. נשמע קשה ובלתי אפשרי? בהחלט! עד שמדברים עם טלי, שגורמת לכל להישמע טבעי ופשוט.
never say never: טלי בן-ארצי באולטרה מרתון (צילום: תומר פדר)
איך התחלת לרוץ?
זה סיפור די מצחיק: לפני שלוש שנים התערבתי עם הבת שלי וטענתי שאני לא מסוגלת לרוץ. היא טענה שכן, שזה עניין של אימון. אז התערבנו, והתחלתי בהדרגה: דקה הליכה, דקה ריצה. כשהגעתי ל-10 דקות ריצה גיליתי שאני נהנית מזה. וכך התחלתי לרוץ בצורה מאוד חובבנית, מזדמנת. אחרי חצי שנה, בעקבות גיסתי, הגעתי לאנדיור. מראש הודעתי לרן שילון כבר בשיחת ההיכרות שלא מעניין אותי תחרויות, רק לקבל קצת טיפים לריצה. רן הסכים, אמר שנעשה רק מה שאני רוצה, וביקש דבר אחד: never say never. חודשיים אחרי כבר רצתי מרוץ 10 ק"מ במסגרת מרתון טבריה ומשם נשאבתי חזק.
מה את אוהבת בריצה?
אני אוהבת את תחושת המאמץ הפיזי מצד אחד, את בדיקת היכולות, ומצד שני את התחושה של הרוח בפנים, במיוחד בריצות בחוץ, בטבע. ריצה זה הזמן שלי עם עצמי: הרעיונות הכי טובים שלי, בענייני עבודה למשל, באים לי בריצות.
מה פתאום אולטרה מרתון?
זה היה די ספונטני: באוקטובר טיפסתי בריצה את החרמון, ריצה מיוחדת אתגרית, במסגרת האנדיור צ’אלנג’. ואז רן אמר לי "אולי תעשי את ה-80 ק"מ באולטרה?" ומייד אמרתי כן. באותו רגע לא הפנמתי את המשמעות, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת. את מרתון טבריה עשיתי פשוט כאימון, ללא הכנות מיוחדות, ללא טייפר, ללא העמסת פחמימות. פשוט במקום ריצה ארוכה ביום שישי, רצתי מרתון בחמישי, ואז בערב הגעתי הביתה ויצאתי לעוד שעה ריצה. וביום ראשון חזרתי חזרה לתכנית כאילו לא היה כלום.
איך מתאמנים לכזה אתגר?
חשוב מאוד לדעת למצוא את האיזון: מצד אחד הרבה קילומטראז’ ובשטח, ומצד שני לא להיפצע. וכמובן לי היו את האילוצים האישיים שלי: אישה, עם משפחה, עם קריירה, לא פשוט לשלב הכל, ואין לי זמן לאימונים ארוכים באמצע השבוע. לכן עיקר המאמץ התרכז ביום שישי.
בכל יום שישי היו לי אימונים של 6 שעות ריצה ויותר. פשוט הגעתי למצב שבכל יום שישי רצתי הרבה יותר ממרתון, הגעתי לנפחים שלא הכרתי. חלק חשוב מן האימונים היה ללמוד לאכול. בריצות ארוכות כל כך צריך גם אוכל מוצק, ועושים הרבה ניסוי וטעיה עד שמגלים מה טוב לגוף במשך כל כך הרבה שעות.
מרכיב חשוב נוסף באימונים כאלו זה פרגון מהמשפחה הקרובה, ובראש ובראשונה מבן הזוג.
טלי בן-ארצי: "ריצה לא שמורה ליחידי סגולה" (צילום: תומר פדר)
איך היה לך המרוץ?
נהניתי, אני עדיין באופוריה: היתה לי חוויה חיובית כל כך שאין לי בעיה לדבר על זה מבוקר עד לילה. הייתי כל הזמן עם חיוך, מצב רוח טוב, פשוט היה לי כיף. בניגוד להרבה תחרויות אחרות שיוצאים מרוצים, אבל נקרעים, עובדים קשה, כאן הכל פשוט זרם.
התחלנו בחמש בבוקר, ובשעה הראשונה רצנו בחושך, עם פנסי ראש. היה מדהים לראות את כולם על קו הזינוק כמו שורת גחליליות. המסלול היה כל כך יפה, שזו פשוט היתה ריצת נשמה. רצנו בסינגלים עם צמחיה שמגיעה עד גובה המתניים, נופים מדהימים, הכל ירוק ופורח. בנוסף היה שיתוף פעולה ואוירה נעימה בין האנשים.
וכך עברה לה שעה, ועוד שעה, ופתאום עוברים 30 ק"מ ויוצאים שוב. הרגשתי נפלא, לא התכווצויות ולא משברים, הכל פשוט זרם לפי התכנית. ממש נהניתי מכל רגע. אני גאה במיוחד בעובדה שהקצב של 30 הק"מ הראשונים, וה-15 האחרונים היה אותו קצב: החזקתי טוב לאורך כל הדרך. וכמובן זה אתגר מנטלי לא פחות מאשר אתגר פיזי. חוויה אמיתית.
איזה מסר את רוצה להעביר למי שקורא את הכתבה הזו?
אני רוצה להעביר את המסר החד משמעי: כל אחד יכול. ריצה לא שמורה ליחידי סגולה, ולא לבעלי כישורים מיוחדים, פשוט צריך לרצות את זה ולהתמיד ואז אין גבול למה שניתן להשיג. במיוחד לנשים אני רוצה להעביר מסר שאפשר וניתן לשלב משפחה, קריירה וריצה. נכון, זה פחות נוח, במחיר של שעות שינה, ואילוצים אחרים, אבל אם רוצים את זה, ואם זה מספיק חשוב, אפשר למצוא את שביל הזהב. וצריך גם להאמין! להאמין שהגוף יכול הרבה יותר ממה שנראה לנו. כמובן בפיקוח ובהדרכה, אבל הגוף יודע להפיק מעצמו הרבה פעמים יותר ממה שאנחנו חושבים.
"אפשר וניתן לשלב משפחה, קריירה וריצה" (צילום: רונן טופלברג)
אחרי שיחה כזו עם טלי, אי אפשר שלא להאמין. ביי, יצאתי לרוץ…
