1968 היתה שנה דרמטית עבור אזרחיה השחורים של ארצות הברית, שהיו רחוקים מלהרגיש אזרחים אמיתיים ובטח שווי זכויות. ד"ר מרטין לותר קינג שהיה הפעיל הבולט למען שוויון הזכויות של השחורים נרצח באפריל, הסנטור רוברט קנדי שהתמודד לנשיאות ועורר תקוות רבות בקרב בני המיעוטים נרצח ביוני, מוחמד עלי סירב להתגייס לצבא האמריקאי בטענה שהוא לא אזרח עם זכויות שוות והפך לשנוא על ידי מי שלא הסכים אתו. ובאוקטובר התקיימו במקסיקו סיטי המשחקים האולימפיים, שבהם מדינות כמו ארצות הברית ניסו לשדר עסקים כרגיל כי כשמדובר במדליות כולם הרי שווים, לפחות כלפי חוץ.
עוד כתבות בנושא
כך ג'סי אוונס שם ללעג את תורת הגזע של הנאצים
מרוצי השדה חוזרים למשחקים האולימפיים בפריז 2024
מתי הישראלים יתחרו במשחקי טוקיו 2021?
באותה תקופה נוצרה חברות בין שני סטודנטים מאוניברסיטת סן חוזה בקליפורניה, שהיו גם ספרינטרים מצטיינים שזכו במלגה ללמוד במכללה ולהתאמן תחת שרביטו של באד וינטר שהיה אחד ממאמני הספרינטרים הגדולים בארצות הברית. אלה היו טומי סמית' וג'ון קרלוס, הראשון נולד בטקסס וגדל בקליפורניה והשני הגיע מהארלם שבניו יורק. שניהם ניסו להסתגל למציאות ההזויה של חיים של ספורטאי מצד אחד עם ההטבות הנלוות והגזענות כלפי אפרו-אמריקאים מצד שני.
"הפרויקט האולימפי לזכויות אדם"
בנוסף לאימונים הקשים ולשיאים ששברו במדי המכללה וגם במדי הנבחרת האמריקאית לאוניברסיאדה ב-1967 בטוקיו, השניים למדו מדעי החברה אצל סוציולוג אפרו-אמריקאי בשם הארי אדוארדס, אקטיביסט וספורטאי (הצטיין בכדורסל וזריקת דיסקוס) שהקים תנועה בשם "הפרויקט האולימפי לזכויות אדם" (כמובן שלא היה לו קשר לוועד האולימפי). לימים הפך אדוארדס לפרופסור למדעי החברה שעד היום עוזר לספורטאים אפרו-אמריקאים במאבקיהם נגד הגזענות.
המטרה המקורית של "הפרויקט האולימפי לזכויות אדם" היתה לגרום לחרם של ספורטאים אמריקאים על משחקי מקסיקו סיטי 1968 במידה ולא יעמדו בתנאים שלהם שהיו: נידוי של דרום אפריקה ורודזיה מהמשחקים האולימפיים (בגלל מדיניות האפרטהייד), החזרת התואר העולמי באגרוף שנשלל ממוחמד עלי בגלל פעולותיו הפוליטיות, סיום כהונתו של אייברי בראנדג' כנשיא הוועד האולימפי הבינלאומי (בראנדג' היה אמריקאי שכיהן בתפקיד משנות החמישים ועד 1972 אבל שמו נקשר בעיקר לאמריקה הגזענית ואף האנטישמית) והעסקתם של אפרו-אמריקאים בתפקידי אימון ברחבי ארצות הברית.
ברגע שבתנועה הבינו שאיום כלשהו על המשחקים האולימפיים היה גדול עליהם, הם החליטו לחשוב על פעולה נקודתית, שתעשה הרבה רעש בכל העולם. וכך עלה הרעיון של "הכוח השחור", אותה מחאה פוליטית ידועה שקרתה בזכות ששניים מחברי התנועה היו רצי ה-200 מטר הטובים בעולם באותה שנה, ושניהם הרוויחו את מקומם על המקום היוקרתי ביותר שאפשר לדמיין במחקים אולימפיים – הפודיום באצטדיון האתלטיקה האולימפי.
הרגע ההיסטורי שנחשב לפריצת דרך במאבקם של השחורים לשוויון זכויות | צילום: Angelo Cozzi
אגב, במבחנים האמריקאים למשחקי 1968 קרלוס גבר על סמית' בריצת ה-200 וקבע שיא עולם שלא אושר בגלל נעליים לא תקניות, 19.92 שנ'. אבל בגמר האולימפי במקסיקו סיטי סמית' נתן את ריצת חייו וניצח בזמן מדהים של 19.83 שנ' ובכך הוא הפך למעשה לאדם הראשון בהיסטוריה שירד באופן רשמי מ-20 שניות. קרלוס סיים באותה ריצה במקום השלישי (20.10 שנ') ארבע מאיות אחרי פיטר נורמן האוסטרלי.
ואז הגיע טקס הפודיום. טומי סמית', ג'ון קרלוס והאוסטרלי הלבן פיטר נורמן ביניהם. וכבר בצעידה לעבר הפודיום אפשר היה לזהות שקורה כאן משהו מוזר. סמית' חובש כפפה שחורה ביד ימין, ג'ון קרלוס עם כפפה שחורה ביד שמאל, שניהם מחזיקים את הנעליים שלהם בידיים מאחורי הגב וצועדים עם גרביים שחורות וצעיפים שחורים על הטרנינגים של הנבחרת האמריקאית למשחקים האולימפיים. וברגע שהתחיל להתנגן ההמנון האמריקאי, סמית' הניף את יד ימין וקרלוס את יד שמאל כשאף צופה טלוויזיה לא יכול לפספס את הכפפה השחורה של האגרוף השחור.
דקות לאחר מכן השניים יספרו שהכפפה השחורה על יד ימין סימלה את כוחה של אמריקה השחורה והכפפה על יד שמאל סימלה את האחדות של אמריקה השחורה. הגרביים סימלו את העוני של השחורים באמריקה הגזענית והצעיפים השחורים סימלו את הגאווה. "הכל ביחד היה כדי להחזיר את הכבוד השחור", אמר טומי סמית'. אגב, עוד בחדר ההלבשה הבין מדליסט הכסף פיטר נורמן מהם כוונותיהם של שני עמיתיו האמריקאים. הוא ביקש להיות חלק מזה ובסופו של דבר ענד על הטרינינג שלו סיכה של ה"פרויקט האולימפי לזכויות אדם".
נורמן "נענש" במדינתו על המעשה ואף לא הוזמן להשתתף באולימפיאדת סידני שאירחה מדינתו. צריך לזכור שהוא היה הרץ הגדול ביותר למרחקים קצרים בתולדות אוסטרליה ומחזיק עד היום (2020) בשיא הלאומי בריצת 200 מטר. מעולם הוא לא גינה את המעשה של סמית' וקרלוס והצדק הפואטי היה שדווקא הוועד האולימפי של ארצות הברית הזמין אותו להצטרף למשלחת האמריקנית במשחקים האולימפיים של סידני בשנת 2000, אחרי שנודע להם שלא הוזמן על ידי מדינתו. נורמן מת בשנת 2006 והיו אלו סמית' וקרלוס שנשאו את הארון שלו בהלוויתו. רק בשנת 2012 הפרלמנט האוסטרלי התנצל באופן רשמי בפני זכרו של נורמן, אך זה היה כבר מאוחר מדי עבורו.
בסופו של דבר הוא היה חבר בוועדה המארגנת של משחקי לוס אנג'לס 1984. ג'ון קרלוס | צילום: Joe Mabel
"זועם יותר, מגעיל יותר, נבזי יותר"
ההבדל בין אז להיום הוא שבאותו הערב ובעיקר ביום שאחרי, לא רק שהוועד האולימפי הבינלאומי (באופן צפוי) יצא נגד המחאה הזאת, אלא גם התקשורת האמריקאית ובכלל המערבית, וזה כנראה מה שהפך את המחאה הזאת בסופו של דבר לכזו שמוגדרת כהצהרה הפוליטית הבולטת בתולדות המשחקים האולימפיים. מצד אחד הנשיא האמריקאי של הוועד האולימפי הבינלאומי אייברי בראנדג' הורה לסלק את סמית' וקרלוס מהמשחקים או שכל הנבחרת האמריקאית תסולק, והשניים אכן עזבו את הכפר האולימפי. מהצדדים האחרים החלה מתקפה של העיתונות כשבסוכנות AP השוו את הרמת היד של סמית' וקרלוס לתנועה של מועל היד של הנאצים ובמגזין ה"טיים" נתנו את הכותרת "זועם יותר, מגעיל יותר, נבזי יותר" בדומה לססמה של המשחקים האולימפיים: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר".
גם הקריירה הספורטיבית של השניים נעצרה. סמית' עבר לשחק פוטבול מקצועני בשנה שלאחר מכן ואז חזר לאמן אתלטיקה במכללות וגם קריירת הפוטבול של קרלוס הסתיימה מהר מאוד והוא זכה בחזרה לכבוד כשהפך לחלק מהוועדה המארגנת של משחקי לוס אנג'לס 1984. אז התגובות הראשוניות היו אמנם מוזרות ופרט לאנשים שתמכו מקרוב ברעיון שלהם, באותו יום באוקטובר 1968 הרבה אנשים אחרים בעולם ראו בסמית' וקרלוס כשניים שהגיעו כדי לקלקל חגיגה ספורטיבית. אבל בסופו של דבר, טומי סמית' וג'ון קרלוס הפכו לשני גיבורים מאוד משמעותיים בהיסטוריה של מאבקם של השחורים לשוויון זכויות בארצות הברית, והם הראשונים שהעזו לעשות את זה דרך הספורט. אגב, באותו פרויקט אולימפי לזכויות אדם היו חברים ספורטאים רבים, אבל סמית' וקרלוס היו היחידים שהחליטו להעז.
