לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |

זה מתחיל בבקבוק קולה גדול, 1.5 ליטר. "נו, קדימה, איש ברזל", אמר לי שגיא, "נראה אותך פותח את הבקבוק". שגיא הוא איש גדול. הוא נראה כמו שחורציאניטיס, ניחן בלחיצת
יד של מפתח שוודי, עורף של שופל ומסת שריר שלא היתה מביישת סנטר בליגת
הפוטבול האמריקאית.

הוא לפת בעוצמה את הפקק האדום, החליק סיבוב במין חיוך אלכסוני, ואז סחט עוד לחיצה אחת, אל נקודה שאפילו הרובוטים של טמפו לא חלמו שניתן להגיע אליה.

רציתי להגיד לו שאין בכלל קשר. שאם אתה איש ברזל, זה לא אומר שאתה שוורצנגר. שאיש ברזל זה בכלל עניין של אופי; שזה משהו שקשור, אתם יודעים לניצחון הרוח. שזה שיעור לחיים, משהו שמלמד אותך לעבוד קשה ולהתמודד עם אתגרים. וכן, שזה הכוח הזה, שמדרבן אותך להמשיך הלאה גם כשקשה ובא לך למות, ואתה נשבע שבחיים לא תעשה את זה יותר ויש לך דמעות של ייאוש בעיניים ועיסת ג'לים מבעבעת בקיבה.

אבל לא היה לזה טעם. אשתי תלתה בי מבט של "עזוב, תפסיק לעשות צחוק מעצמך", הילדים עשו פרצוף של "יאללה, אבא!", ויתר בני המשפחה, ככה מתוך חברות עמוקה, החלו לסמן שהם צמאים ולהצביע על הכוס הריקה שבידם. מה כבר יכולתי לעשות?!

הפיליפינית שלי תעריך את זה
אז ככה, לאחרונה החלטתי שזהו, אינעל העולם, אני עושה את זה. לראשונה בחיי אני מתייצב בקו הזינוק של מקצה הישראמן המלא, בינואר 2015, גם אם לא בטוח שברך שמאל שלי תעמוד במשימה, לאחר שלפני שבעה חודשים היא שכבה על שולחן הניתוחים והוציאו ממנה מיניסקוס קרוע.

תכנית חומש, קראתי לזה. שנתיים מרתון מלא, שנתיים מקצה החצי של ישראמן, ואז הדבר האמתי: דרך המוות הזאת שמתחילה בים סוף, ממשיכה בעליות המוות של כביש 12, ומסתיימת בתזוזת רגליים כבדה, במין טפיפה אילמת שקשה לקרוא לה ריצה, על הטיילת באילת. כן, זה סגור: אני עושה עוד כשבעה חודשים את הישראמן המלא, ואין סיכוי שאתן למר שופל, עם בקבוק הקולה האידיוטי שלו לעשות ממני צחוק.

כתבות נוספות בנושא:
> "אנשי הברזל" סרט הישראמן 2014
> 10 טעויות שטריאתלטים מתחילים לא יודעים שהם עושים
> מה היתרונות של מחנה אימונים לקראת טריאתלון

תפסתי את שולי החולצה, תחבתי פנימה את הפקק, ובפנים נטולות הבעה שלחתי לכף היד את כל הכבוד העצמי שלי. אני לוחץ בכל הכוח, וחושב באותן השניות על האחת… זו שכל המאמץ הלא אנושי הזה מוקדש לה. כשחושבים על זה, סביר שהיא עדיין לא נולדה. בעוד משהו כמו 35 שנה היא תארוז תיק קטן, תיפרד בדמעות מהמשפחה, אי שם בפיליפינים, יש להניח, תעלה על טיסה זולה ותטוס לישראל.

בארץ יגידו לה שהיא צריכה לטפל בזקן סיעודי, שאמנם לא ממש שולט בצרכים שלו, וגם הגוף שלו, אפעס, מריח כמו תפוח אדמה שנשכח במקרר, אבל היי – לפחות הוא לא מקלל, וכבר הרבה מאוד זמן הוא מושבת מבחינה מינית. כאשר המטפלת הסיעודית תקלח אותי, כלומר את סמרטוט הבשר שהיה פעם אני ותגיע לאזור הרגל, היא תעצור לרגע את פעולת הסבון. "מעניין מה פירוש הקעקוע הזה?", היא תשאל את עצמה, ותנסה לחשוב מה כבר יכולה לסמן האות M עם עיגול אדום למעלה. מאמה? מרים? מרגול?

וכשהיא תהרהר לרגע בקעקוע (מי יודע אולי היא אפילו תראה טוב), רק אז אדע: ניצחתי. ניצחתי, כי יש סיכוי שהיא תבדוק את פשרו של הקעקוע ותבין שפשטידת הבשר שהיא מקלחת עשתה פעם משהו בחיים שלה. שהזקן הזה עמד פעם במשימה בלתי אפשרית; וכן, הוא צלח מבחן מהקשים בעולם. ובעוד אני חושב על כל זה, פתאום השתחרר פסססס… הבקבוק נפתח.