לקריאת טור מס' 01 | טור מס' 02 | טור מס' 03 | טור מס' 04 | טור מס' 05 | טור מס' 06 | טור מס' 07 | טור מס' 08 | טור מס' 09 | טור מס' 10 |
זה קרה בבוקר יום שישי, 18 ביוני 2010. שניאור חשין יצא לרכיבה עם חברו הוותיק, ושותפו לדרך, עמית לוי. בעוד שבועיים היו אמורים היו להתייצב יחד על קו הזינוק של איירונמן אוסטריה. זה היה האימון הארוך האחרון שלהם לפני המרוץ. 120 ק"מ על אופניים, ולאחר מכן 20 ק"מ על הרגליים. עמית דהר ראשון, שניאור אחריו.
על כביש 5, סמוך למחלף קאסם, שניאור נפגע על ידי רכב בעוצמה רבה. נהג הרכב נטש וברח. כשעמית חזר אל חברו יפה התואר, הוא מיד החל להנשים אותו. למרות שהמצב היה אבוד, עמית התקשה להאמין שהבחור עם החיוך ההורס, השייט חריף המחשבה, האבא, הבעל, החבר מגודל השיער, הספורטאי, הבן של השופט, איש העסקים, אמן המלים, אדם גדול מהחיים שבמעשה אמן דחס 48 שעות ל-24 שעות, כבר לא ייצא מזה. שוב לא ייצא בארבע בבוקר ברוח סערה מהבית, ירכב בהתלהבות 90 ק"מ ובסופם ישלוף את נעלי הריצה שהחביא מראש בין השיחים וימריא.
מה לעזאזל עושים עכשיו? כבר באותו יום שישי התבשל בלב חבריו של שניאור מהשייטת רעיון: לעשות את הדבר היחיד שיכול להרים על הרגליים את כל מי שאהב את אוהב האדם הזה. כלומר, לרוץ, להירשם כאיש אחד למרתון טבריה ולרוץ את זה. בשבילו. בשבילנו. בדרכו. "אחים יקרים", כתב טל פפרני (חבר ליחידה) לחברים מהשייטת, "לזכרו של אחינו היקר הוחלט לקיים ריצת פלגה במרתון טבריה. לכל הספקנים שבינינו – בדקנו את הייתכנות עם מומחים לריצה והעסק אפשרי לביצוע. מהיר צא!".
טורים נספים של עמוס שביט:
> למה החלטתי להתאמן לקראת תחרות איש ברזל?
> מי כאן הגבר?
> בחזרה לכביש 12
ועוד דבר התבשל: המאמן שליווה את השניים, אריאל הלר, ייצא לאוסטריה עם עמית, ילווה אותו, יתחרה עם מספר החזה של שניאור ויביא את המדליה הביתה. מדליית איש הברזל השלישית במספר של שניאור.
כשהחלו האימונים, הצטרפתי אליהם. עבדתי אז ככתב במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, אבל לא הגעתי אל קבוצת האנשים המדהימה\מטורללת הזו רק בשביל הסיפור: בער בי הרצון לרוץ מרתון. ראיתי בזה הזדמנות.
בחודשים הבאים רצנו מאות קילומטרים בשבוע, תחת ניצוחו של אריאל, שנרתם למשימה בהתנדבות. הכרתי חברים חדשים (גיורא אבן צור), השתתפנו במרוצים כמו נייקי, מרוץ אייל ברמת השרון וחצי מרתון עמק המעיינות. עברנו מחנה אימונים, מרוץ מסכם באורך 36 ק"מ, עם רוח פנים איומה. צחקנו, התחבקנו, קיטרנו, כאבנו ובעיקר ראינו עד כמה רחוק יכול להגיע הערך הוותיק הזה שנקרא חברות.
שבועיים לפני המרתון ישבתי עם אשתו שניאור, דנית, בחדר העבודה שלו. לראשונה בחיי שמעתי ממנה מה זה בכלל איש ברזל. אתה שוחה 3.8 ק"מ, רוכב 180 ק"מ, ואז מקנח בריצת מרתון – מלא. מטורף.
הבטן שלי התהפכה. חשבתי שבן אנוש לא מסוגל לעמוד במאמץ כזה. האמנתי שאתגר כזה בנוי רק לבני האלים. ומי שהכיר את שניאור, יודע שהוא היה בן האלים. דנית סיפרה לי שבמרתון טבריה באותה השנה, עמית ושניאור עשו דבר, איך לומר, חולני: הם התעוררו מוקדם, צלחו את הכנרת, רכבו סביב הכנרת, זרקו את האופניים בבית המלון ורק אז התייצבו למרתון טבריה.
חצי שנה לאחר האסון, על קו הזינוק של מרתון טבריה, התייצבו לא פחות מ-130 רצים שלבשו חולצות לבנות עליהן הכיתוב "שניאור, ממשיכים בדרך". גם אני הייתי שם. לראשונה בחיי רצתי מרתון מלא. זה היה קשה, ומרגש, ומפרק, ושמח, ועצוב; ובעיקר חוויה עוצמתית כמוה לא חשבתי שעוד אכיר.
חמישה מרתונים רצתי מאז. בדרך עליתי גם על אופניים ועד לא מזמן עדיין חשבתי שאיירונמן נועד עבור בני האלים. בני אנוש לא קורצו מחומר מתאים לעומסים כאלה. עד שבמאי האחרון, מכבי תל אביב בכדורסל עשתה את הבלתי אפשרי וקטפה את אליפות אירופה. למחרת ביקר אותנו, בבאר-שבע, במקום העבודה שלי בשנתיים האחרונות, הנשיא היוצא שמעון פרס. "אנחנו טובים מאוד בהשגת הבלתי אפשרי", לחש לנו פרס, כשהתייחס למכבי תל אביב, "הבעיה הגדולה שלנו היא דווקא האפשרי".
באותו היום החלטתי סופית. אני הולך על הבלתי אפשרי.
וואו, איזה סיפור! מרגש ומרתק.
סיפור מעורר השראה. תודה ששיתפת!