כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |

"וויי איזו פדיחה…" הוא אומר. "למה פדיחה?" אני שואלת. "כי זה השם שלי" הוא עונה. "לא, זה השם שלי" אני עונה. "כן, אבל סיפרת לכל האומה שאני המאמן שלך", הוא אומר. "נו, אז מה… אתה מתבייש בי?" אני שואלת. "את תשלמי על זה בעלייה.." הוא מתחמק מתשובה. "אני מוכנה לזה נפשית" אני אומרת ורוחי לא נופלת, מצפה לגרוע מכל. "טוב, בישראמן הבא, אתן את כולי", אני מבטיחה ויודעת שלהבטחה שלי אין ערך, לפחות לא עכשיו. "ומה יגרום לך לתת את כולך בישראמן הבא, כשבראשון שלך את חסרת מוטיבציה?" הוא שואל. אני משתתקת – שיחת מוטיבציה ביני לבין המאמן שלי, שבועיים לפני התחרות.

"את תשלמי על זה בעלייה.." | צילומים: באדיבות מירי בויום

שבועיים לפני התחרות, אני אמורה להיות במיטבי, מחודדת, מהוקצעת למשעי, דרוכה ובעלת יכולות פיזיות של גיבורה מיתולוגית שנולדה מאהבה בין אל יווני לבת אנוש (סקס כן…), אבל במציאות – לא התאמנתי כבר שבוע, המחוייבות לחיים הכניעה אותי ושמה ב-hold את כל מה שלא נכנס לקטגוריה של עבודה/קריירה, בית וילדים.

וזה לא שלא היו לי רגעי שיא – היו. אפילו השתתפתי בשלושה מחנות אימונים, רכבתי כמעט את כל מסלול התחרות שלוש פעמים (טוב, לא כמעט… קצת פחות מכמעט…קצת פחות מחצי…אבל שלוש פעמים, זה עדיין נחשב…), לא הייתי באילת מאז שהילדים היו בני שנתיים, פתאום אילת זהו יעד תיירותי מבוקש, ואני מוצאת את עצמי יורדת לשם שלוש פעמים בחודש אחד.

"לא משנה מה, את לא עוצרת בעלייה!"

אני זוכרת איך התנגדתי והתנגחתי עם המאמן שלי, וסירבתי לצאת למחנה אימונים, גיל לא השאיר לי ברירה וציווה עלי להגיע לבית אלפא (ככה אני, רק עם שוט ואיומים…), "אבל למה?", התעקשתי. "אני רוצה לבודד אותך", גיל ענה. כשהשער של בית אלפא נסגר אחריי, הרגשתי כאילו כלאו אותי במוסד סגור, אין יוצא ואין בא, אין שעות ביקור, ישחררו אותי משם רק אחרי שיתקנו אותי.

ברוכים הבאים למחנה האימונים של Myway: אריאל וגווין המאמנים נותנים תדריך לקראת טיפוס הגלבוע, גיל מחייך אלי במבט של "חכי..חכי.." ואני מתייסרת מרגע לרגע, מה לעזאזל אני עושה כאן? לא יודעת איך, אבל בתום שלושה ימי אימונים, טיפסתי את הגלבוע פעם ועוד פעם מכל כיוון אפשרי, רצתי את חצי מרתון עמק המעיינות בתוצאה סבירה ורכבתי עד לכנרת ובחזרה. הייתי מבודדת, התנתקתי מהעולם, מהבית ומהילדים, ונהניתי מכל רגע.

למחנה האימונים הבא באילת כבר נרשמתי מראש. הבטתי ללא מורא לעלייה של כביש 12 בלבן של העיניים, חיכינו לראות מי תמצמץ ראשונה, לא נשברתי. גם היא לא.

"לא משנה מה – את לא עוצרת בעלייה!" אני משננת לעצמי כל הדרך, והדרך לא נגמרת. 12 ק"מ של עלייה חסרת רחמים, פתאום, כמו איזו פטה-מורגנה באמצע המדבר השומם, אני ממצמצת לראשונה בתדהמה, למראה נווה מדבר רענן בצורה של בוטקה צבאי, מחסום ושירותים כימיים – נטפים.

"מה לעזאזל אני עושה כאן?"

אני נושמת לרווחה, אך לא לזמן רב, מכאן ממשיכים לטפס עד סיירים ובחזרה, וכאן מתחיל הסיוט האמיתי. נדמה שלכביש הזה אין קצה, בעצם כן – קצה גבול השפיות. כאן נבחן החוסן הלאומי, כאן ממש, כשלימיני שממה ולשמאלי עמדה שבראשה מתנוסס דגל מצרים, וממש לידי מקום מסתור מירי האוייב. אני לבד, לגמרי לבד, משמאלי שני חיילים מצריים מפטרלים עם נשק, בטח ממלמלים לעצמם "האדה מג'נונה" למראה האישה הקטנה עם הצמה הארוכה והאופניים הוורודים, ומבינים שחוץ מלעצמי, אני לא מהווה איום עבור אף אחד, ומתעלמים מקיומי. אני מתנחמת בעובדה שזכיתי לליווי של חבר שהוא גם רופא, הרכב שלו הוא מרפאה ניידת ובשעת הצורך הוא יוכל לבצע בי החייאה, לנתח אם צריך, אפילו אולטרסאונד יש לו שם, למקרה שאצטרך גם ללדת, אז נראה אתכם יורים בי…

חזרתי מאילת עם יותר חרדות משהגעתי אליה. שחיתי בים האדום, טיפסתי את כביש 12 ורצתי את הירידה. עשיתי הכל, וגם את הדבר שאני הכי טובה בו – התעלמתי. בת יענה, טמנתי את ראשי עמוק בחול והעמדתי פנים שאין מלחמה שם בחוץ, הכל בסדר.

בעוד קצת יותר משבוע אתייצב על קו הזינוק לישראמן הראשון שלי, אסבול, אתייסר, אקיא, אקלל, יקח לי נצח לסיים, אבל את קו הסיום אחצה, מפורקת, אבל בראש מורם.