לקריאת הטורים של עמוס שביט | לקריאת הטורים של מירי בויום
"כל מה שאתה יודע זה שאתה חייב לרוץ, לרוץ בלי לדעת למה… אפילו הניצחון לא מציב כל קו סיום. זאת בדידות, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". את המלים האלה כתב בשנות החמישים הסופר הבריטי אלן סיליטו, בספרו הנודע "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". בשנת 1962 הפך הספר הזה לסרט סוחף – לפחות במונחים של אז. מאז, איכשהו, זה התקבע. מקובל היה לחשוב שהרץ למרחקים ארוכים הוא מין זאב בודד, שמתכנס אל עצמו ואל מכאוביו. היה בזה משהו רומנטי, משהו שמשך למועדון הרצים רק בודדים ומבודדים, שברגע שנעלו את נעלי הריצה התעטפו בשתיקה קצבית. כל זה נכון עד למפנה הגדול, שאנחנו עדים לו בשנים האחרונות, מפנה קבוצות הריצה.
מירי בוים ועמוס שביט באימון משותף. בוים: " לא הייתי מעיזה לחלום על משהו כזה בעבר, אבל החלומות באים בקטן"
אתה בא, פוגש חברים, מתערבב, יוצא ל"מחנה אימונים", נוסע איתם לתחרויות ברחבי העולם, למסיבות ולחתונות, לפריסות עתירות מטעמים ואז קורה דבר מדהים – הרץ למרחקים הארוכים הופך לאדם מאוד חברותי, הכי לא בודד שיש. קבוצות הריצה, יחד עם אירועי הריצה ההמוניים, הביאו איתם בשורה חדשה: אנשים בודדים הם דווקא אלה שלא רצים!
בזכות הריצה הכרתי את "החברים של שניאור" (גיא סופר), ואת החברים מקבוצת Myway, ובשעות הרכיבה הרבות הכרתי עוד טריאתלטים רבים אחרים (שרית קליין) והנה, לאחרונה הכרתי גם את מירי בויום, שעל המסע האישי שלה לישראמן 2015 יכולתם לקרוא כאן, ב-shvoong או במלים אחרות – הצד הנשי בגרסת ישראמן 2015 ל"יפה והחנון".
עמוס: "סליחה, מירי, אבל אני חייב לשאול את זה כבר בהתחלה. שמונה חודשים אני עובד על הפרויקט המגלומני הזה ומשום מה זה נראה לי כמו נצח. נשבע לך, אני מתקשה להיזכר איך נראו חיי לפני המסע המוטרף הזה לאילת. בדרך כלל, כשמגיע אירוע גדול, לרוב אתה אומר 'וואו, מדהים כמה מהר שזה הגיע…'. במקרה של ישראמן-נגב 2015, נראה היה שהוא בחיים לא יגיע. זה היה מסע ארוך, מאוד. איך זה מרגיש אצלך?".
מירי: "בניגוד אליך, עמוס, במסע הזה אני חווה המון בדידות, אני לגמרי לבד בהרפתקה הזו. נכון, יש לי מאמן, יש לי חברים שגם הם מתאמנים לישראמן-נגב ועדיין גם אני מוצאת את עצמי, כמו אותו רץ בודד, חייבת לבצע את האימון (ולדווח למאמן), בלי לדעת למה. גם אני מוצאת את עצמי רצה למרחקים ארוכים, כואבת, מתייסרת, אך שלא כמו אותו רץ בודד – אני לא מתכנסת במכאוביי, אלא מתלוננת בפני כל העולם ואישתו, מקווה לזכות בקצת אמפטיה (כל העולם ואישתו זה בעיקר גיל, והסבל והייסורים שלי מעניינים אותו כקליפת השום, הוא כבר ראה הכל, והרבה לפני שעשה את טעות חייו והפך למאמן שלי, הרי לנצח אשאר כתם עכור ברזומה המפואר שלו).
"למה אני בכלל עושה את זה? כי חיפשתי אתגר. וזה לא שחסרים לי אתגרים בחיי, נהפוך הוא, אני נמצאת בתקופה הכי מאתגרת, עוברת שינויים מכל כיוון אפשרי, אבל כמו שכתבתי כאן פעם, אני אישה של קצוות, אם כבר אתגרים אז בוא נחגוג את זה, אחרי שלושה מרתונים ברצף, נוסיף גם איזה חצי איירונמן על הדרך, מה כבר יכול להיות? וזו בדיוק הטעות. לא היה לי מושג ירוק למה אני נכנסת.
"ישראמן-נגב זו התחייבות. סוג של חוזה, בלי פתחי יציאה, כאילו שמכרת את נשמתך לשטן, בתמורה לגוף חטוב ושבע עשרה שעות שבועיות של סבל (עם אופציה להארכה), ברגע שנכנסת לזה אין דרך חזרה, יצאת למסע שלא משנה עד כמה הוא קשה, מרגש, מהנה או מענה- לקו הסיום את תגיעי ועם כל הכבוד לארמסטרונג ולצעד הגדול שהוא תרם לאנושות, הצעד הקטן שלך הוא הצעד החשוב באמת- הצעד האחד שמביא אותך אל מעבר לקו הסיום".
שביט: "החיים, מירי, הם אוסף של קווי סיום, אבל עכשיו אנחנו לקראת קו הזינוק"
"אז זה נכון שעולם הספורט מזמן לך חברים רבים שכולם שותפים לאהבות, לכמיהות, לשאיפות, להצלחות ולאכזבות שלך, אבל עדיין, ברגע האמת את עם עצמך, אף אחד לא יחווה את הקושי, את הכאב או את הקיר במקומך, אף אחד לא ילחם עבורך עם השדים שלך, רק את תעמדי מולם, רק את תוכלי לנצח אותם. ובאותו רגע (ראי רגע האמת), לא משנה את מי תנסי להאשים- את לבד בסיפור הזה. ההחלטה להתחרות היתה שלך בלבד, ואין לך על מי לפרוק את התסכול שלך, ולא משנה אם תטעני לאי שפיות זמנית, את בחרת. וכאן מתחילה הבדידות, עמוס".
עמוס: "אם כך, בואי נערוך סיכום קצר: ישראמן, לדברייך, זה כמו הריון, כואב, מייסר, יקר, יוצר בדידות עמוקה, גוזל משאבים והכי גרוע: גורם לך להיראות זוועה. יופי. אני בא לומר שהספורט הזה הוא הפתרון לבדידות של בני זמננו, שקבוצות הריצה\הרכיבה הם 'חוג ריקודי העם' של דור הפינגווין, ואת מזכירה לי שישראמן הוא סבל שלא רק שאין שום שכר בצדו, אלא שהוא אף מעמיק את המינוס שלך בבנק. האמת, אני מוטרד מהגישה הזו שלך. זו גישה אופיינית למכורים כבדים. הם מקטרים, מתבכיינים, מקללים את כל העולם ואשתו הטריאתלטית, ומיד נרשמים לעוד מרוץ, עוד איש ברזל ועוד אולטרה מופרך בקצה המרוחק של הגלובוס. מירי, אם תמשיכי עם הגישה הזו, את עוד עלולה להתדרדר עד לטראנס-אלפ.
"עכשיו, בואי נדבר על דברים קלילים קצת יותר. ביום שישי, שבועיים לפני ישראמן 2015, יצאנו לרכיבה מסכמת, ל'אימון דגל' שכלל מעברים בין רכיבה לריצה. היה זה בוקר חורפי, קר וגשום. ירדנו לכביש, מכוניות חלפו משמאל במניפות מים מטרידות, וברור היה שהבוקר הזה לא מאיר לנו פנים. חנן רייך דהר קדימה, אני אחריו, וברגע טעון שכזה הפלשבק שחתך את בשרי היה בלתי נמנע. בקיץ 2010, שבועיים לפני איירונמן אוסטריה, בבוקר שישי נורא ואיום, עמית לוי ושניאור חשין יצאו לרכיבה מסכמת, לאימון דגל אחרון שאמור היה לכלול מעבר לריצה. עמית דהר קדימה, שניאור אחריו. לא הכרתי, אותו, את שניאור, אבל לאחר יותר מארבע שנים שאני רץ עם חבריו ועם אשתו דנית וחי את סיפורו, אפשר לומר שאם לא הוא לא הייתי עושה את זה. באורח כמעט מיסטי, האיש הזה הצליח לגרום לשנינו לעשות דבר שבעבר אפילו לא היינו מעיזים לחלום עליו. את מבינה, מירי. באיזשהו מקום, בסיפור הזה, בסיפורו של שניאור, נמצאת המוטיבציה שלי. מעניין אותי לדעת מהי המוטיבציה שלך?".
כתבות נוספות בנושא
סיכום ישראמן-נגב 2015 || תחרות מותחת, מפתיעה ובלתי צפויה
מה אוכלים במהלך הישראמן?
ישראמן-נגב 2015 || הכתבה המתעדכנת מהתחרות
מירי: "עמוס, אתה מפנה אלי שאלה מתבקשת כביכול, ואולי זו השאלה הראשונה שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מתחייב למשהו כה גדול כמו הישראמן-נגב, שזו התחייבות בגודל של משכנתה בערך. אבל נדמה שהשאלה הזו עולה לראשונה. למה לי, בעצם? אין לי איזו תשובה הירואית כמו התשובה שלך, זה לא קשור לאירוע מיתולוגי או לאיזו מטרה נעלה, אצלי הדברים קשורים בעיקר לעצמי, צר עולמי כעולם נמלה, אני עסוקה בעצמי, בחקר אישי, אני בודקת את הגבולות שלי, מתחככת בקצוות, וההתעסקות הזו משפיעה ומשקפת על כל חלק בחיי. וכמו שלאונרדו דה וינצ'י אמר 'הכל קשור בהכל', כך זה גם במציאות, הספורט הוא אלגוריה לחיים, מטרות שאני מציבה לעצמי באימונים, הן ראי למטרות שאני מציבה לעצמי בחיים וכמו שאני לא עומדת בכל האימונים, כך אני גם לא עומדת בכל ההתחייבויות שלקחתי על עצמי, ההצלחות הקטנות, הכשלונות, הנסיגות וההתקדמות כל אלה משקפים על חיי. אני זקוקה לאתגרים האלה בספורט כדי לעמוד באתגרים שהחיים מציבים בפניי וכמו שאני מתחזקת עם כל אימון שאני מצליחה להשלים, כך מתחזקת עם כל אתגר או קושי שאני מצליחה להתגבר עליו.
"נכון, לא הייתי מעיזה לחלום על משהו כזה בעבר, אבל החלומות באים בקטן, בהתחלה רק רציתי להצליח לרוץ את שביל קק"ל שנמצא ביער ליד הבית, זה שביל של 3.5 ק"מ, פעם ראשונה שרצתי אותו הייתי תפוסה במשך שלושה ימי עסקים (לא כולל סופ"ש שנכנס באמצע), אח"כ רציתי לרוץ מרתון, עכשיו רוצה ישראמן. אתה מבין עמוס? אנחנו כל הזמן חותרים להגיע, להגשים, לממש. כך בנוי הטבע האנושי כנראה, אני קוראת לזה "לגעת בקו האופק" אתה מציב לעצמך מטרה אי שם באופק, אבל איכשהו האופק תמיד מתרחק, מטרות מושגות ועליהן קמות להן מטרות חדשות. אני הצבתי לי יעד, אני מתכוונת להשיג אותו, האמת שברגע זה ממש אין לי מושג איך, וכל הזמן חוזר אלי המשפט שהמנחה שלי באוניברסיטה אמר לי 'תקפצי… הרשת תיפרש תחתייך' וכך מרגישה רגע לפני הזינוק, כאילו אני עומדת מעל פני תהום ועלי לקפוץ, אין לי שום רשת בטחון או מצנח, גם לא כנפיים, אני פוחדת פחד מוות, עמוס, אבל אני קופצת. אני נוטה להאמין שברגע האמת הלב יצמיח כנפיים. ברור לי שגם אחרי שאחצה את קו הסיום, אזכור שזהו רק עוד קו סיום אחד שחציתי, והחיים יזמנו לי עוד הרבה קווי סיום שיהיה עלי לחצות. אז הייתי מסכמת את זה בכך שהחיים הם אוסף של קווי סיום, והישראמן-נגב הוא קו סיום עבה, אבל בטח יהיו לי עוד כאלה. אז נפגש בקו הסיום".
עמוס: "החיים, מירי, הם אוסף של קווי סיום, אבל עכשיו אנחנו לקראת קו הזינוק. קו הזינוק של אחד מהאתגרים הקשים שיש. קו זינוק של משהו גדול מהחיים. בהצלחה".
