הריצה שלי היא הים שלי. אני אוהבת את הים כמו שאפשר לאהוב ים, ובאותה מידה גם שונאת אותו, בייחוד בימים שהוא מחליט להפנות לי את גבו ולהצליף בי את גליו הגבוהים. בדיוק אז, אני מודדת את האהבה שלי אליו, אם אני אשרוד אותו גם שהוא סוער
מאת:דפנה שב
בימים רגילים אני חיה עם הים שלי בשלום. הוא מחזיק אותי ונותן לי כוח כמו שרק ים כחול וצחור יכול להיות. כל יום אני יוצאת לאימון, בכל מזג אויר, בדבקות במטרה. המטרה אליה אני שואפת ויותר נכון מתאמנת והכי נכון יהיה להגיד, שוחקת את נעלי הריצה שלי לאורך מאות קילומטרים. המרחק הזה שעושות נעלי הריצה שלי הוא בלתי נתפס. אני מביטה בהן וחושבת בכמה מקומות הן היו במשך שבוע תמים אחד. אפילו ריצת בוץ קשה ומלכלכת כבר הספיקה להימחק כלא היתה מסוליית הנעליים וכבר הן נשטפו בריצה בגשם שלא פסק, והנה יומיים לאחר מכן כבר יבשו מריצה על שביל אחר. אבל כל זה שהים שלי רגוע, ומתנהג כמו ים רגיל.
בימים אחרים נעלי הריצה שלי עומדות דוממות בפינת הנעליים במסדרון. כבר יותר משבוע אולי כמעט חודש שלא נעלתי אותן בכלל. נדמה שתחושת הזמן נשכחה ממני מאז שהפסקתי לרוץ. הרי כל סדר היום שלי התנהל לפי הריצה וכך השבוע כולו, אבל מאז שעברתי לצד השני של הים הזמן שלי מושפע מכח אחר. פתאום נשכחות ממני הפעולות היומיומיות שקשורות בריצה ומתפנה לי המון זמן לאורך היום. כי כשאין ריצה אז גם לא כותבים את האימון ביומן האימונים, וכשלא כותבים ביומן גם אין במה להתעסק, לא צריך לחשב כמה זמן הייתי על קצב כזה או אחר או כמה קילומטרים עשיתי במצטבר השבוע ובכל יום בנפרד.
היבטתי לרופא בעיניים ושאלתי אותו אם אפשר לרוץ עם כל מה שהוא מצא ברישומיו ובדיקותיו. ועד שתשובתו הגיעה ניסיתי לנתח מה עיניו אומרות וקיוויתי שהים שלי לא יסחף אותי לחוף.
ברגע הראשון הישיבה על החוף והצפייה בים מרחוק העלתה בי עצבות נוראה. אחר-כך התחלתי להרגיש תחושת הקלה, שהנה עכשיו סוף סוף אפשר קצת לנוח. שאולי בכל זאת, אחרי תקופת האימונים הארוכה הזו ואלפי הקילומטרים שעברתי מגיע לי מעט שקט. זה הרגיש כאילו החוף חיכה לי שאסיים את מסע הריצה שלי ואעצור לרגע לנשום. הפעם המצפון שלי היה שליו כיוון שזו לא אני שהפסקתי לרוץ, זה הרופא שעצר אותי לתקופה הקרובה.
בזמן שהמצפון שלי היה שקט והימים החלו לעבור בלי ריצה התחלתי להתרגל למציאות החדשה. זה היה נעים במשך זמן מה אבל הזמן עשה את שלו ובהדרגה הישיבה על החוף התחילה להציף אותי בגעגועים. לו רק יכולתי אפילו לרגע אחד להיכנס לים שוב,חשבתי. התחיל לדגדג לי בכפות הרגלים והיבטתי על נעלי הריצה שלי בפינה במסדרון, פתאום הן נראו לי קצת אחרת, קצת יותר קשות, בצבע דהוי ובעיקר לבד.
בעוד אני נחה על החול החם התחילו לעבור לי בראש מחשבות, מה אעשה כשאחזור לרוץ. הופתעתי לגלות כמה החלומות שלי גדולים יותר מאשר בתקופה שהתאמנתי. עכשיו שהגוף שלי צלול, וגם הראש, יכולתי לחשוב על כל הדברים שאני עוד רוצה להשיג וכל השיאים שאני רוצה לשבור, וכל המרחקים שאני עוד רוצה לגמוע וכל התחרויות שעוד לא עשיתי, ונשבעתי, שאת כל אלה אעשה. פתאום כל הדברים הקשים באמת נראו כל כך קלים לעומת הדבר היחיד שעדיין עמד מולי- לקפוץ חזרה לים עצמו.
שאלתי את עצמי אם יכול להיות שכאן זה באמת נגמר.התחלתי לחשוב שאולי זה סימן להפסיק ולעשות דברים אחרים. אולי הגיע הרגע לפנות מקום בארון הנעליים, אליו הנעליים מעולם לא נכנסו כי הרי הן תמיד בשימוש, ולהניח לכל זה. לסדר יפה את כל המדליות והגביעים, כל מספרי החזה שאספתי למזכרת, להכין אלבום עם כל התמונות מקו הסיום כדי שיהיו הוכחות ממשיות שעשיתי מה שעשיתי. הרגשתי גאווה גדולה שהתחלתי לסדר את כל הדברים, לרגע היה נדמה לי שהבחורה הזו שעשתה את כל התחרויות האלו ואספה את כל המדליות והתעודות היא מישהי אחרת ולא אני. פתאום רציתי להיות כמוה שוב, לרוץ כמוה שוב, לחוות כל מה שהיא חוותה שוב, ויותר.
הייתי צריכה שהרופא יגיד לי שאני יכולה להיכנס לים שוב. למזלי זה קרה די מהר (באופן יחסי) והרגשתי כאילו אני מקבלת בחזרה מתנה ענקית. הריצה שלי היא הים שלי, וקיבלתי את הים שלי בחזרה, הים שאני הכי אוהבת. החזרה לריצה היתה מלווה בהרבה קשיים והרגישה כאילו רק עכשיו התחלתי להתאמן. אבל לא היה איכפת לי שאני רצה לאט ומעט, והפנמתי כבר את העובדה שחלק גדול מהאימונים שעשיתי בשנה האחרונה כביכול היה ללא תכלית. כי הנה חזרתי, וזו היתה המטרה העיקרית יותר מכל שאר המטרות שחלמתי על החוף, ובגלל זה באורח פלא האימונים עכשיו נראים לי הרבה יותר מהנים מבעבר.
אולי זה היה מבחן בשבילי. אולי כאן אנחנו נמדדים אם אנחנו רצים אמיתיים או רצים סתם, לפי כמה זמן אנחנו שורדים עם אותו הים.
צילום: עופר ביידה
