מרוץ הקפת התבור. רגע מיוחד בנוף אירועי הריצה בארץ. מרוץ ותיק, מסלולו שוזר פז"מ גבוה יותר משל כל החיילים המשתתפים בו יחד. אולי זה החיבור של המרוץ לאליפות צהל במרוצי שדה שהופך אותו לכל כך ישראלי. אולי זה קו הנוף המשתנה מהעיר ,לכפר, למרעה, אל הכביש ובחזרה
מאת:הילה לביא
(הצחיקו אותי כל כך השלטים בדרך).
ואולי, רק אולי, אלו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, שמתבלים את האווירה והופכים את השהות על שדות החיטה הקצורים למיוחדת יותר.
הפעם הראשונה שלי על המסלול המיוחד הזה, הייתה בשנה שעברה. ידעתי על קיומו של המרוץ שנים קודם. לא חשבתי שאוכל אי פעם לרוץ אותו.
רצתי עם חברתי הקרובה ג'נט, ריצה מאתגרת עד קשה. רק לאחר 3 ק"מ התחלנו ליהנות מהמסלול ומהנוף שהשתנה.
בורכנו ביכולת המיוחדת לשמר ולזכור את הרגעים המיוחדים. אחרת, איך תסבירו את העובדה ששכחתי לגמרי מהעלייה לכפר שבלי , וכבר נרשמתי להקפה של 2013 השנה הבאה ?!
עברה שנה, הגיעה השעה.
הדרך לתבור מוארת בזריחה אדומה כתומה שמבשרת את בואו של סוף השבוע. ערפילי בוקר עוטפים אותנו על הכביש לאורך ואדי ערה. ככל שמתקרבים התבור נעלם מעיננו. ערפל סביבנו, כזה המזכיר את ביקורנו האחרון את ההר לפני מספר שבועות במזג אויר חורפי וגשום שגרם לדחיית התחרות.
מתקרבים לנקודת ההתכנסות, מרגיש שהגענו לסיום קורס צבאי כלשהו. שיירת אוטובוסים ולצידם קבוצות, של חיילים, והמד"סניקית החיננית בראשם.
אוירה של חג, אביב באוויר. אפילו קולו של הכרוז היה כל כך עמוק ומזמין, כזה שתרם להעצמת החוויה.
איסוף מהיר של מספרי החזה, הפתעה קטנה: את החולצה יחלקו הפעם על שער הסיום. עם החזרת הצ'יפ לפני היציאה.בעיני זה רעיון פשוט נפלא ומיוחד, שבא בהלימה עם האווירה. מרוץ אביבי וצבעוני, נחיל של פרחים שטיפס אל ההר. כל אחד וצבעו, כל אחד ודרכו, כל אחד וחיוכו.
יצאנו לדרך. מרימה את הראש למעלה, וברגע נזכרת בעליה. חברתי דלית שרצה לצידי אומרת לי בבדיחות הדעת "אחרי העלייה של צלמון…" אני מחייכת בחזרה, וכבר יודעת שזו הולכת להיות כזו קריעה!
קשה בהתחלה לרוץ. עומס של רצים בצוואר מסלול צר, עלייה שלא מאפשרת "לפתוח" קדימה. אז מה עושים? הולכים, הולכים מהר, הולכים יותר, ואפילו מצליחות לעקוף את הרצים שבחרו כן לרוץ.
הקצב 8 קמ"ש. מדי פעם כשמגיעה הפוגה, עוברות לריצה קלה ומשחררות את הרגליים. עוד ירידה, מישור מדומה, ושוב עלייה.
ירידה אחת ארוכה, פניה חדה שמאלה לשדות. וברגע הכול נפתח. כל העמק הנפלא נפרס לפנינו.
ומיני אז נגלה לי רז
כי זה שבמשעול דהר את לבבי שבה.
אנחנו אלו שרצות ודוהרות כעת. מפצות על הזמן ש"בזבזנו" בעלייה. מצליחות לשמור על קצב קבוע של 11.5 קמ"ש.
השמש עלתה. שולחת קרניים צהובות, חמות. ריצה נהדרת, שמחה ומוארת. בכל נקודת מים מקפידות לשתות ואת מה שנשאר בבקבוק לשפוך ולהרטיב את הראש.
ממשיכות ומתקדמות, נקודת הזמן בה מתקיים המרוץ מתחברת כל כך לחג השבועות. התפאורה המתאימה. אני מוצאת את עצמי רצה ומפזזת לעצמי בתנועות יד ורגל מדויקות את "מלאו אסמינו בר".
חוזרים לשדה החיטה הקצור. ק"מ אחרון. חיוך למצלמה, מצליחות להגביר מעט את הקצב, עוד רגע זה נגמר.
ירידה אחרונה היישר לתוך שרוול הסיום. איזו שמחה.
מביטה מסביב. כל כך יפה כאן עכשיו.
יש משהו מאוד מיוחד, שניתן לזהות רק בסיומה של הריצה על פניהם של הרצים.
אושר מסוג אחר. על הצלחת האתגר, על אימון שעבר, על ריצה טובה, על חוויה שנצרבה.
ממתינות עכשיו על קו הסיום בקריאות שמחה, לחברתנו ג'נט שחצתה מעט אחרינו את קו סיום הריצה.
ושוב אותם שירים המתנגנים ברקע מחממים את הלב ומעצימים את החוויה.
שמחה תמיד לפגוש כל כך הרבה מכרים השותפים לאהבה שלי למסלול הריצה. התמיכה והעידוד שלכם הם ברכה עבורי. לכם התודה.
שבוע חדש.
שוזרת את פרחי ילדותי. מנערת את השמלה הלבנה.
מה טובו מעגלינו,
מה יפו הטורים!
זימרת הארץ לנו,
הבאנו ביכורים'
מגולן מבשן
מן הנגב והירדן!
פנו דרך לנו,
ביכורים איתנו,
הך בתוף חלל בחליל!
חג שמח,
הילה
13.5.2013
הילה לביא- אימא ברוכה בשלשה אינדיאנים ופוקהונטס
