לא הרבה אנשים זכו לרוץ במרוץ עין גדי השנה. אני אחד מהם, ומאוד מרוצה מזה
מאת:מיקי עתיר
הסערה שהביאה לדחייתו של מרוץ עין גדי בשבוע רק העלתה את רף הציפיות שלי. זה כנראה השילוב של המדבר, ים המלח, מזג האוויר החם באמצע החורף והנסיעה המדהימה דרומה, שרק הגביר את הדופק שלי, וזה אפילו לפני שכף רגלי דרכה על כביש 90.
סוף סוף זה הגיע!
יוצאים מתל אביב ב-05:00, צריך הרבה מאוד דברים כדי לגרום לאנשים להתעורר כל כך מוקדם ביום החופשי שלהם, אבל כנראה שמרוץ עין גדי הוא אחד מהם. חושך בחוץ, הכביש ריק והעליות לירושלים מעבירות סוג של אנרגיה קסומה. ממשיכים על כביש 1 והירידה לים המלח מגלה לאט לאט, בעזרת השמש הזורחת, נוף מדהים שנצבע לו בצהוב וכתום. מגיעים לחניון, כמות האנשים אינה רבה בשעה כה מוקדמת, כנראה שהסערה הגדולה דאגה למפלס הכנרת ולא לתכנוני הרצים שביטלו את השתתפותם בעקבותיה.
האווירה לפני המרוץ קסומה, שקט מרגיע יורד לו נמוך עוד יותר מים המלח והכל מסביב כאילו עוצר ומחכה ליריית הזינוק. ספירה לאחור ויוצאים לדרך: חצי מרתון עין גדי ה-29, והפעם בלי גשם, שוטף לו את המדבר.
לרוץ חצי מרתון זו משימה לא פשוטה. כבר מספר פעמים רצתי 21.1 ק"מ, אבל כל פעם מחדש אני מגלה את האתגר הגדול שגלום בריצה הזאת. שלא כמו בריצת מרתון, שאתה מתאמן אליה שבועות וחודשים לפני, בריצת חצי מרתון לעיתים בוחרים קצת פחות להשקיע, פסיכולוגית ופיזית, ואז בזמן אמת מגלים שאולי היה כדאי לרוץ עוד כמה פעמים לפני, לנסות להגיע למרחקים גדולים יותר בריצות ההכנה, ופשוט להבין שחצי המרחק זה לא אומר חצי מהמאמץ.
הקצב טוב. עוד לפני הריצה הצבנו אני ושותפי לריצות אמיר יעד: לנסות לרדת באחד מחצאי המרתון הקרובים (עין-גדי, ירושלים ותל אביב) מ-1:50 שעות. יגידו הרצים המקצועניים או החצי מקצועניים שזאת ממש לא מטרה בשמיים, אבל אנחנו, אנשי המרתון ב-4:00 שעות, יודעים שלא משנה מה התוצאה שכיוונת אליה, העיקר שכיוונת לאן שהוא.
המסלול בעין גדי יחסית שטוח ומכיל עליות וירידות די מתונות, כך שתיאורטית ניתן היה לנסות להשיג את המטרה. מעשית, כנראה הרגשנו שכדי לבנות מתח וגם לבדוק את היכולות, עין גדי יהיה שפן הניסיונות שלנו, ואת רגע האמת נשמור לירושלים או לעיר הולדתנו, תל אביב.
לאחר 26 דקות ו-5 ק"מ עוקף אותנו הרץ ל-10 ק"מ ששוטף את המסלול במהירות כה גבוהה שגם אם אנסה לרוץ הכי מהר כנראה לא אוכל להשיגו. בקילומטר ה-8 ניתן כבר לראות את הראשונים שמתחילים את דרכם חזרה, ואני מוצא רץ לידי ומשתף אותו בפליאה ובהערצה הגדולה שיש לי לאותם אלו שיכולים לרוץ כל כך מהר ועוד ליהנות מזה.
לפני שנה, לאחר חצי המרחק, האנרגיה בגופי התרוקנה והמרוץ הפך ממהנה ומרגש לקשה וכמעט בלתי נסבל. השנה המצב הפוך לחלוטין: לאחר חצי המרחק (ולמרות שלא חיכו שם תמרים) אני מרגיש טוב, מזג האוויר מושלם, השקט והנוף עוצר הנשימה דוחפים אותי קדימה ואני נהנה מכל שנייה. 17 ק"מ עברו ואני מרגיש שאני עוד יכול להגביר. למרות שפחות מ-1:50 שעות אני לא אעשה, עדיין אשפר בהרבה את התוצאות מהשנה הקודמת, והכי חשוב – ההרגשה שלי מיוחדת, כיאה למקום ולתחרות אותה בחרתי לרוץ….
קו הסיום מתקרב, אנשים מעודדים ואני עוצר את השעון על 1:53:44. יפה, אני אומר לעצמי, בהחלט הצהרת כוונות לפני המרוצים הבאים. קצת מתיחות, מים, עוד שאיפה קטנה מהמדבר וקדימה הביתה (לא לפני ארוחה טובה באבו גוש כמיטב המסורת). היה שווה לחכות, אסור היה לוותר ולבטל. לא הרבה אנשים זכו לרוץ במרוץ עין גדי השנה, אני אחד מהם ומאוד מרוצה מזה…
