עוזי רן: המייסד
מייסד טריאתלון אילת ומנהל האירוע משנתו הראשונה ובמשך 9 המהדורות הראשונות.
מייסד איגוד הטריאתלון ויו"ר האיגוד בשנותיו הראשונות.


לטובת המפגש פיניתי יום ונסעתי לקיבוץ שמיר, לפגישה עם כגן ומשם חזרתי דרומה כדי לפגוש את עוזי רן בקיבוץ עין דור.

בשנים הראשונות של הטריאתלון הישראלי הוא היה מאוד קיבוצניקי. מארגן הטריאתלון הראשון בישראל (חורשים 1985) היה אורי אליאב המתחרה עד היום עם מספר הברזל 2 שהוא גם מספר חבר האיגוד שלו. אליאב היה אחד מחבורה של חולמים שהקימו את איגוד הטריאתלון הישראלי. בחבורה הזו היו עוזי רן, אורי אליאב, אבי מויאל, עמרם שפנהוף, רפי דותן (היום ד"ר) וסליחה אם שכחתי מישהו. רן, אליאב ושפנהוף קיבוצניקים היו אז וגם היום ומכאן גם תבינו למה המסורת של קיום תחרויות בשבת מוקדם בבוקר. כנראה שזה היה התחליף לחליבת הבוקר, במילא קמנו, בואו נעשה משהו משוגע.

רן היה מחלוצי הטריאתלון הישראלי. בשנת 1987 הוא ובנו, זיו (עוד נשוב אליו בהמשך) רצו להשתתף בטריאתלון עמק יזרעאל. הטריאתלון בוטל וזה היה הרבה לפני עידן הפייסבוק, רשת היתה לדייגים או כנגד זבובים, טלפונים ניידים היו בסרטים של ג'מס בונד וההודעה על הביטול לא הגיעה אל משפחת רן.

זיו הצעיר התאכזב עד כדי בכי. אבא רן לא יכול היה לשאת את דמעות האכזבה של הבן והבטיח לו כי יארגן טריאתלון גדול יותר, מושקע יותר ומלהיב יותר מזה שהיה מתוכנן להתקיים בעמק יזרעאל.

בשנה לאחר מכן צבר רן ניסיון בארגון תחרויות טריאתלון. הוא ארגן את טריאתלון גבעת המורה שהיה השני שהתקיים בישראל ולאחר מכן הוא הרים עוד כמה תחרויות באזור עמק יזרעאל.

"לילה אחד, בערך בשתיים בלילה, מעיר אותי טלפון" סיפר לי רן. "על הקו היה אחד ממנהלי ישרוטל שאמר לי ששמעו שאני יודע לארגן טריאתלון". מאותה שיחה לילית אי שם בשנת 1987, החל טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת, אז הוא נקרא "ישרוטריאתלון". רן נפגש עם מנהלי מלון ספורט ורשת ישרוטל וקיבל את ארגון הטריאתלון. הוא גייס את חברו, אבי מויאל והשניים החלו בתכנון.

רן ישב שלושה חודשים כדי להכין את תוכנית הטריאתלון הראשון באילת. שנה לאחר מכן את אותו מסמך הוא הכין תוך שבוע, "כולל לא מעט הערות שקיבלתי מרפי דותן", הוא מדגיש. "הפעם הראשונה היתה המצאה של ממש" הוא מספר, "את המתקנים לאופניים בתחנת ההחלפה הכינו במסגרייה של ישרוטל על פי שרטוט שהכנתי פשוט לפי מה שזכרתי שראיתי בתחרויות בחו"ל. היה במסגרייה של ישרוטל בחור בשם רביבו, כל מה שהיינו צריכים נתנו לנו בלי לעשות חשבון של כמה עולה או למה צריך, פשוט נתנו לנו חופש ואחריות ללא הגבלה".

רן ומויאל שהו באילת ימים רבים לפני הזינוק לטריאתלון: "לא השארנו שום דבר למקרה, תכננו כל ס"מ, הבאנו מודד בינלאומי כדי שהמסלולים יהיו מדויקים, כולם עבדו לפי הספר שהכנתי".

לתחרות הראשונה הגיעו למעלה מ – 150 מתחרים, רבים מאוד מחו"ל ולא סתם מתחרים אלא מהטובים ביותר. קן גלא האמריקאי ניצח בטריאתלון הראשון והוא היה מהטובים ביותר בעולם אז. שנה לאחר ניצחונו באילת סיים גלא במקום השלישי באליפות העולם בטריאתלון איש הברזל בקונה – הוואי וחודשיים לאחר מכן הוא ישלים את הניצחון השני שלו בטריאתלון הבינלאומי באילת.

ההצלחה הגדולה של הטריאתלון הראשון באילת יצרו המשכיות, בשנים הבאות תפס הטריאתלון באילת שם מכובד יותר ויותר ברחבי העולם. בין ספטמבר 1989 למרץ 1990 כשהייתי (כותב שורות אלו) בארה"ב ונכנסתי לחנויות הטריאתלון בניו יורק ולוס אנג'לס וסיפרתי שאני מישראל שאלו אותי איך מדינה כמו ישראל יצרה את אחת מתחרויות הטריאתלון המדהימות בעולם? כששאלתי למה הם מתכוונים התשובה היתה אחת – "תחרות בה משתתף דייב סקוט חייבת להיות מדהימה".

למי שלא מכיר – דייב סקוט "האיש" – THE MAN על משקל איש הברזל) ניצח באליפות העולם באיש הברזל 6 פעמים. הוא היה אבי מהפכת טריאתלון איש הברזל מהישרדות לתחרות. בשנת 1989 הוא סיים שני למארק אלן בהוואי באליפות העולם בטריאתלון. אותה תחרות בשנת 1989 נחשבת עד היום למרתקת, הטובה והמכוננת מכולן. גם לאחר שסיים שני לאלן נחשב סקוט לגדול מכולם ולכל אורך הטיול שלי בארה"ב שמעתי מתחרי טריאתלון קובעים כי אם הוא הגיע לטריאתלון של אילת זה חייב להיות טריאתלון אדיר.

סקוט הגיע להתחרות בטריאתלון ישרוטל אילת בשנת 1989. רן מספר על הגעתו: "ישרוטל אמרו לי תביא את הכי טוב בעולם, אל תדבר איתנו על כמה זה עולה, פשוט תביא אותו". זה עלה 20,000 דולר, "לא אמרו לי מילה, נתנו לו את הכסף ואמרו לי כל הכבוד שהבאנו אותו" משלים רן את הסיפור. בשלב זה של השיחה מתערבת עירית, אשתו של רן ומי שסייע לו בארגון התחרויות "הוא היה מאוד מיוחד, איש נחמד" היא מספרת על סקוט, "הבאנו אותו להתארח בקיבוץ ולקחנו אותו לארוחת בוקר. הוא היה בטוח שהארוחה הוכנה במיוחד בשבילו, כשהוא לקח אוכל הוא שאל את הנערים והנערות מסביבו אם זה האוכל שלהם תמיד, הוא התקשה להאמין שיש מקום בו אוכלים אוכל כל כך בריא ובתפריט כל כך עשיר על בסיס יומי ורגיל. אנחנו רגילים לירקות טריים, גבינות מכל הסוגים, ביצים קשות או רקות, אבל בשבילו זה היה משהו מאוד מיוחד ובלתי נתפס שכלום לא מטוגן והכל כל כך בריא וטרי, הוא לא האמין לנו שהארוחה לא אורגנה במיוחד לביקור שלו בקיבוץ".

דייב סקוט. צילום: Active

סקוט לא ניצח בטריאתלון באילת 1989. הוא סיים רביעי לקן גלא, גלן קוק וריצ'רד הובסון שהיו אז מהטובים ביותר בעולם.

בתשע השנים הראשונות היתה משפחת רן מגויסת כולה לארגון הטריאתלון באילת. ליאת וזיו (התאומים), היו מגויסים כמו אמא שלהם לסייע לאב המשפחה ויחד עם אבי מיואל וצוות מלון ספורט של ישרוטל הם מיצבו את הטריאתלון הבינלאומי של אילת כאחד היוקרתיים באירופה.

בשנת 1993, השנה האחרונה בה רן, מויאל והצוות ארגנו את הטריאתלון התקיים גמר הסבב האירופי במסגרת התחרות. 50 הספורטאיות הטובות באירופה ו- 49 הטובים ביותר באירופה הגיעו לתחרות. אחד לא הגיע, רוב ברל שהוביל את הסבב לא התייצב. עד היום מאשים אותו רן באנטישמיות ואומר כי זו היתה הסיבה שהוא לא הגיע להתחרות באילת.

בשנת 1990, מיד לאחר סיומו של הטריאתלון "איש הטיח" ה- 6 בחורשים התקיימה אסיפת חברי איגוד על הדשא בקיבוץ. כמה מחברי האיגוד, ובראשם כמה מחברי ההנהלה דרשו מעוזי רן להעביר את השכר שהוא מקבל עבור ארגון הטריאתלון באילת לאיגוד או לפרוש מתפקיד היו"ר. רן הודיע עוד לפני האספה כי הוא יפרוש ורק בלחץ של כמה חברי איגוד הסכים להגיע לאותה האספה. ברוב של הנוכחים באותה אספה נדחו שתי הדרישות. רן פרש בכל זאת מתפקיד יו"ר איגוד הטריאתלון.

למעלה מ- 23 שנים לאחר מכן, כשאנו יושבים בביתו בקיבוץ עין דור, אני שואל את רן, היום בן 70, אם הוא מתגעגע לטריאתלון: "ממש לא" הוא אומר בנחרצות. רן לא נראה בן 70, רק לפני שלוש שנים הוא סיים לשרת במילואים: "יש לי לא מעט חברים מפלוגה 9 של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים. אנחנו בקשר על בסיס שבועי, נפגשים המון, היינו במילואים יחד עד לפני שלוש שנים, אלו החברים שלי מהטריאתלון נשארו לי מעט מאוד חברים. אבי מויאל, אתה (הוא מצביע עליי- כותב שורות אלו) וכמעט זהו" אומר רן שהשתחרר כסגן אלוף: "כמעט השגתי את אבי" (מויאל, יב"ע) הוא אומר בחיוך גדול, "אבל הוא קיבל את האלוף משנה". את המשפט האחרון הוא מסיים כשהוא צוחק.

לפני שעזבתי סיפר לי רן על העיזים שהוא מגדל, על הילדים ומה הם עושים ומעמיס עליי קופסא מלאה בכדורי גבינה בשמן זית מעשה ידיו מהעיזים שהוא מגדל. זו הייתה אחת הטעימות שאכלתי בחיי.

מיכה כגן: אלוף ישראל
אלוף ישראל בחמש השנים הראשונות – 1987-1991. 
כגן ניצח בכל תחרויות הטריאתלון והדואתלון שהתקיימו בישראל משנת 1987 ועד לשנת 1991 להוציא שתי תחרויות.

לפני שעצרתי אצל משפחת רן בעין דור נסעתי צפונה עד לקיבוץ שמיר. מיכה כגן גר שם כמעט כל חייו. כגן היה המנצח הסדרתי של שנות הטריאתלון הראשונות בישראל. רציתי לשמוע ממנו מה הוא זוכר ואיך הוא רואה את הטריאתלון הישראלי היום.
כגן שלף מנבכי המחסן ארגזים מלאים בתיקיות בהן שמורים אין ספור גזרי עיתונים, תמונות, דפי תוצאות וגם מחברות שהפכו ליומני אימונים והתחרויות שלו.

בין התמונות של נבחרות הטריאתלון הראשונות של ישראל, יומני אימונים וגזרי עיתונים הוא מספר לי כי את הכל אסף אבא שלו: "אחות שלי היתה שחיינית מעולה ואבא שלי תמיד נהג לאסוף ולשמור את מה שנכתב אז אל התחרויות בהן השתתפה, כשאני התחלתי לנצח בטריאתלון הוא כבר היה מנוסה בזה".

כגן על קו הסיום של טריאתלון ישרוטל אילת 1993, הניצחון האחרון שלו באליפות ישראל, לאחריו פרש

כגן מספר משהו שלא ידעתי: "בטריאתלון הראשון בחורשים הייתי רביעי, רק אחרי זה התחלתי להתאמן לטריאתלון, עד אז הייתי רץ למרחקים ארוכים, הגעתי מאתלטיקה".

"לא ניצחתי בכל תחרויות הטריאתלון בשנים הראשונות", מפתיע אותי כגן, "היתה תחרות בעמק חפר שהרכב המוביל לקח אותי למחלף הראשון של נתניה במקום המחלף השני. עד שחזרנו למסלול כבר איבדתי המון זמן וסיימתי שני לאלי סלצר.

מהטריאתלון הראשון שהתקיים באילת הוא זוכר בעיקר את הלגונה: "היה קר כל כך שפשוט קפאתי". הזינוק של אותה תחרות היה מתוך המים העמוקים של הלגונה באילת: "היה כל כך קר שזה בעיקר מה שאני זוכר" סיפר כגן.

השיחה שלנו מתגלגלת כמובן מאליו להבדלים בין אז להיום: "ההבדל הגדול הוא מבחינה מקצועית, יש את בעלי המקצוע, המאמנים". פרש כגן את נקודת מבטו והוא גם מצביע על הפחות טוב מאז: "התנאים של הספורטאים, בעיקר באופניים, נהיו רק יותר גרועים. בשנת 1991 רכבתי על הכביש לירושלים, או על נתיבי אילון וכבר אז הנהגים צעקו לי מתאבד. פעמיים נדרסתי, פעם אחת תלמידה לנהיגה עם המורה ברכב נכנסו בי, עשיתי סלטה ונפלתי על שתי הרגליים למצב עמידה, בשתי התאונות רק הגלגל האחורי של האופניים הלך".

מחנה אימונים של נבחרת ישראל בתחילת שנות התשעים (מימין לשמאל): תמיר אשל, אנדריי מיברג, פיאנקו (מזוקן מאחור), מיכה כגן, מרק לימנוב, כהן, יניב עצמון, אבי ברכה, משה (מושון) מזרחי (היה בן זוגה של לאה גולדשטיין), בוני אשל (אז עוד סיגל), יוחאי ליפשיץ. למטה מימין לשמאל: אבי מויאל, עידו מאורי, אסתר מייזנר

לאחר שניצח באליפות ישראל הראשונה בטריאתלון (אילת 1987), פנה מיכה כגן לקיבוץ וקיבל אישור לעבוד ארבע שעות ביום כדי שיוכל להתאמן כנדרש. "זה היה קשה להרגיש אשם ושנים אחרי עוד היו מזכירים לי שהתאמנתי ולא עבדתי", הוא מספר על התקופה.

איש התמיכה ומנהלו האישי והמקצועי של כגן היה חבר הקיבוץ פיאנקו שהיה נוסע איתו לכל תחרות, מלווה אותו באימונים רבים ודואג כמעט לכל צרכיו. "אחד הזיכרונות החזקים שלי מאז הוא הנסיעה לתחרות באילת כשבדרך שמענו על החדירה של מחבלים לישראל, זה היה ליל הגלשנים. כל הלילה היו יריות, אנחנו נסענו לאילת מוקדם בבוקר, רק בבדרך שמענו מה קרה".

כגן ייצג את ישראל באליפות העולם הראשונה בטריאתלון למרחק האולימפי, שהתקיימה באביניון – צרפת וסיים במקום ה- 89. שנה לאחר מכן הוא שוב ייצג את ישראל באליפות שהתקיימה בדיסניוורלד – מאימי, ארה"ב.

בשנת 1991 הוא החליט לפרוש לאחר שלא מצא תמיכה מספקת להמשך. אז כתבו על פרישה של אלוף טריאתלון בעיתונים, הביצה סערה, אבל כגן רצה לצאת לשנת חופש מהקיבוץ, למצוא אישה ולהגדיר סדרי עדיפות בחיים. גם לאפשרות להיות היום טריאתלון מקצוען הוא לא נותן הרבה סיכוי. "כדאי שלא להסתכל על הנוער. בגיל 18 והלאה אי אפשר להתקדם בלי אבא עשיר או ספונסר, לאיגוד אין כסף" הוא מביע את דעתו.

כבר בשנת 1997 כתב מיכה כגן לאיגוד הטריאתלון הישראלי את דעתו כי הטריאתלון צריך להפוך ליותר עממי כדי למשוך כמה שיותר משתתפים לתחרויות. 16 שנים אחרי הוא לא יודע כמה זה עזר לצד המקצועי: "העממי באמת גדל" הוא אומר ומוסיף: "המקצועי לא התקדם הרבה, הסיבות זה בעיקר שאין ספורט בבתי הספר ואין אמירה של המדינה בתחום של הספורט".

כגן משתתף מדי פעם בתחרויות טריאתלון, ריצה ולא רק. לאחרונה הוא השתתף במשחה תנינים, "לא ידעתי שיש לנו כאן בישראל מקום כל כך יפה ומדהים" הוא אומר לי בשיחת הטלפון המקדימה לפגישה. במשחה הוא סיים ראשון בקבוצת גילו, פעם אלוף תמיד אלוף.

בנימה אישית
עוזי רן, מיכה כגן, עוד שהוזכרו במאמר וגם כאלו שלא הוזכרו היו מחלוצי הטריאתלון בישראל.

בפגישה עם רן הוא סיפר כי לפני כשנתיים הוזמן למפגש ותיקים של איגוד הטריאתלון ובחיוך הוא מספר כי הילדים והנערים שנכחו במפגש התלהבו לדעת כי הוא חבר האיגוד מספר 1 האמיתי, המייסד של האיגוד הישראלי והטריאתלון באילת.

בישראל חסרה תרבות המעניקה את הכבוד הראוי לעבר. אפשר לשנות זאת בקלות, ובעיקר כי זה מתבקש ולו רק על פי ה" דע מהיכן באת – תדע לאן תגיע".

יש מי שיכול וחייב להעניק לאנשים הראויים את תואר יקירי הטריאתלון הישראלי.

כל אחד ממייסדי איגוד הטריאתלון, כל אלופי ואלופות ישראל לדורותיהן, ראוי כי יוענק להם תואר כלשהו כדי שנדע מאיפה באנו ולאן נכון ללכת.

עוזי רן ראוי כי היה נשמר לו לפחות התואר "חבר איגוד הטריאתלון הישראלי מספר 1". כמהו גם כל החמשה או הששה שהקימו עימו את האיגוד לפני למעלה מרבע מאה.

לא לסיום
במאמר לא התייחסתי לאלופות ישראל של השנים הראשונות ולעוד לא מעט אנשים הראויים לאזכור בהיסטוריה של הטריאתלון הישראלי. אתייחס גם לאלו, לעידית גנות – קרן צבי שהיתה אלופת ישראל הראשונה, לרונית טל שהיתה האלופה בשנים 1988-89, לבוני אשל שהיתה אלופה סדרתית כשעוד נקראה סיגל וגם לנוגה פישר שהיתה מהראשונות, כמו גם לאסתר מייזנר שהיתה מהאלופות הראשונות ועוד מתחרה.

על הטריאתלון הראשון שהתקיים בישראל (חורשים 1985) ומארגנו (אורי אליאב) אכתוב בפעם הבא בתקווה שיוביל לעוד מאמרים.

אשמח לקבל פניות בנושא מכל מי שחושב שהוא יכול לתרום – [email protected]