מדוע שונה? שאלה טובה וקצרה לה  תשובה ארוכה, ארוכה מאוד.  החלטתי להחזיר "עטרה ליושנה". לא להסתפק במרתון, טראנסאלפ, חציית ישראל באופניים, טריאתלון וישראמן  בלי קצת טרקים, בשביל הנשמה

מאת:רפי פרחי

חלפו עשרים שנים מהפעם האחרונה שהיינו, פטריסיה ואני, בנפאל. החלטנו לשנות קצת את הסדר השנתי, לטובת חוב עתיק וכך מצאנו עצמנו ב"טרק של האוורסט". יש לטרק הזה הרבה כינויים: "הטרק הגבוה בעולם", "הטרק החזק מכולם", "הטרק השונה מכולם", "הטרק הקשה בהימלאיה", כולם נכונים. אמרתי בתחילה "קצת שונה" והאמת שהכול שונה. להתעורר בבוקר, בלי ריצת בוקר, זה שונה. לא לרכב, אבל לגמרי, על האופניים, זה שונה. לא ל"הריח" מים, אפילו לאימון קצר של 1500 מטר שחיה, זה שונה. לא לדבר בכלל בטלפון הנייד, זה שונה. כשאין אינטרנט או עיתון, רק ספר טוב, זה שונה. הטרק הזה איננו טיפוס על ה"אוורסט". רחוק רחוק מאוד מזה. זה טיפוס מקצועי לכל דבר, עניין וברמה הגבוהה ביותר, הדורש אימונים ממושכים וצבירת ידע רב, אשר מתאים לאנשים בעלי אופי קשה וחזק במיוחד. זהו טרק הדורש הכנה מלאה, לפחות של שנה וכמובן, בעל סיכון רב. זהו טרק הנערך לאורך 15 – 21 ימים, שבו הספורטאי הממוצע עובר הכול, בכל דרגות הקושי כאשר 3 דברים הינם החשובים ביותר:
א.   ההסתגלות לגובה.
ב.   יחסי הגומלין עם מזג האוויר ועם הקור הזה.
ג.   הסתגלות מערכת העיכול למים ובמיוחד לאוכל  ואם "אכלת" אותה עם שלשולים, בחילות והקאות הכיף יורד דרסטית.

עוצר נשימה ואין קליטה בטלפון הנייד
 

איך זה מתחיל? נורא ואיום ! טסים עם מטוס קל, 18 מושבים, כ – 40 דק' מקטמנדו ללוקלה. עד כאן בסדר! אבל צריך לנחות. ואת זה עושים במסלול, באמצע ההימלאיה, בעליה, באורך של כמה מאות מטרים, משהוא שנראה בלתי אפשרי. למי שאין מה להפסיד מילא. אבל לנו יש הרבה מה להפסיד. אז מי צריך את הטיסה הזו? איזה פחד. גם בהמראה ובמיוחד בנחיתה, לא מובן איך, הססנה הישן, נכנס בין צוקי ההרים. פתאום נראה מסלול קטנטן ושם בשניות הוא נוחת. לא להאמין. מצד שניהאלטרנטיבה היא שבעה ימי הליכה מלמטה.

נחיתה תוך שניות, הדילת לא תספיק להצביע על פתחי החרום

ואז זה מתחיל, עובדים אך ורק ע"פ הגבהים. לא כל כך מעניין האורך, הק"מ, הקצב או המהירות. נחתנו ב- 2800 מ' ושם הליכה של  יומיים ל"נמצה באזר" הנמצא בגובה 3340 מ'. כלומר, זה ברור ( למי ברור, לכל הרוחות? ) שמעכשיו והלאה נגמר הפיקניק והמגמה היא רק למעלה, כל הזמן מטפסים וצריך להגיע לגובה של 5450 מ', לא מעט. כל הזמן פחד, מה עם הגובה?, רק שלא יתפוס אותי וכמובן עוברים לאוכל "זהיר" במיוחד. הכול מבושל, רק מבושל, רק צמחוני ( ברור מאיליו שאין בשר). שותים המון המון מים, שטופלו קודם ביוד, בשביל האפקט המשתן. העיקר לשחרר את הגוף מצבירת נוזלים. ככל שעולים ריכוז החמצן באוויר הולך ויורד, תופעה הגורמת לצבירת נוזלים בגוף. במיוחד בשתי רקמות "עדינות". הריאות ואח"כ מוח. בצקות שם הינן קריטיות לחיים או במדויק, לשמור על החיים.

קרוב, אבל לא הכי גבוה

ומפה מתחילות חוויות של "פעם בחיים". קודם כל והכי חשוב, כשהולכים בקצב, במיוחד בעליות האלו, אח"כ זורקים רגליים בירידות (בעדינות על הברכיים צריך אותם אח"כ ל"ישראמן" ) ומתנשפים כמו שצריך, שורפים קלוריות בקצב. פעילות גופנית מעולה לכל דבר ועניין והרי בשביל זה אנחנו חיים. בהמשך, הנופים, אין דברים כאלה ומאד קשה יהיה לתאר זאת במילים. ניתן לנסות לדבר על זה ( ייקח שעות ) ולתאר זאת שוב ושוב. האימפקט עצום, נהרות של ה"הימלאיה" למטה, כל הפסגות המושלגים מסביבך, עוצרים 5 דק', שותים BLACK TEA (אין להם מושג בלהכין קפה) מביטים על הפסגות מסביב, זה לא יאמן. נותן חום בלב, חיוך בנשמה וחוסר אמונה שזה אמיתי. לכל הנופים האלו מצטרפים הכפרים של בני השרפה וכל התכולה של מסלול ההליכה. קודם כל ה"פורטרים" שכל הזמן סוחבים בין 30 – 70 ק"ג, הכול בתוך סלים וכל זה עם רצועה סביב המצח וזהו. הם עולים מולך, עוקפים אותך בירידות, עם כל המטען ואם אין להם מה לסחוב הם פשוט מרחפים על פני כל מדרגות האבן, השבילים והגשרים. אחריהם, קבוצות, קבוצות של בהמות משא. יאקים, חמורים והכלאות של יאק עם פרה. כולם עמוסים בסחורות, בלוני גז, עצים, רהיטים, כלי בישול, מספוא, חומרי בנין מה לא?? הכלה כל הם סוחבים למעלה. איפה זה למעלה, לכל הרוחות? לא חשוב, כולם מתקדמים למעלה.

ה"פורטרים" שכל הזמן סוחבים בין 30 – 70 ק"ג

כשמש יוצאת בין ההרים ומתחיל להיות חם. חם ממש. כאשר יש שמש אמיתית, לא מעונן ולא יורד שלג כמו אביב בטיילת של ת"א. חם, מדוע? כי ה"אוורסט" קרוב לקו המשווה ( קו רוחב 28 ) וכשהשמש יוצאת היא מחממת מאד. אבל בסביבות הצהריים היא נעלמת, בין הפסגות הגבוהות, והטמפרטורה צונחת ב – 15 – 20 מעלות ואז קרררר, קר מאד. זה השלב שאני קורא לו RECOVERY. יש לי טענות לשלב הזה. אחרי יום הליכה פנטסטי של 5 -6 שעות לפחות, הרבה חוויות, הרבה, הרבה קווי גובה שהרווחנו, הגענו ל"גסט-האוז" וחשבנו: "איזה כייף, נזרוק הכול, יאללה קפה טוב, אולי בירה קרה, מרק "שרפה" ולהסתלבט עם ספר טוב. הבעיה היא שאנחנו הגענו אבל המקומיים מפעילים את ה"קמין" לחימום רק בחמש אחה"צ. יש להם בעיה רצינית ביותר של מקורות אנרגיה לחימום. בגבהים האלה אין כמעט עצים לבעירה והם משתמשים ב"גללים" של היאקים ( אחרי שעברו ייבוש בשמש ) לצרכי אנרגיה לתנורי החימום. ומסתבר שהם חייבים לחסוך.
אז מה קורה? אנחנו יושבים, בלי לזוז, עם 2 שכבות של טייץ מלא ומכנסיים, 2 חולצות תרמיות, פליז עבה, על כל זה מעיל פוך, על הראש מטפחת של האופניים, מעליה כובע צמר עבה, על הידיים כפפות, כוס תה רותח ביד, מרק שני על השולחן רותח ועדיין "קריר" ושתגיע כבר, לכל הרוחות, השעה חמש. שידליקו את ה"קמין", לעזאזל…

יפה וקר מאוד

חשבתי בירה? איזה בירה! מפחדים לגעת בזה, כי בגובה כבר מעל 4000 מ' מתחיל, אי שם, כל הזמן ( בקטנה ) מן כאב ראש בקדמת הסינוסים, שלפעמים פועם קצת אז לא ברור, אם בכלל מותר אלכוהול שעלול להגביר. ארוחות הערב ב"גסט-האוזים" מבושלות, מתובלות, חמות נדמה שיותר טובות מארוחות שישי של המשפחה בבית. מלאות פחמימות וזה בדיוק מה שאנו צריכים, ארוחות פסטה, מדוע? לא שמים לב אבל, אם לא "דוחפים" קלוריות – אתה פשוט "הולך ונעלם", כמו לפני מרתון, כל הזמן יורדים במשקל. אחת הסיבות היא הגובה. הוא גורם להרגשת בחילה, עד שמתאקלמים, אז אוכלים הרבה פחות. כמובן ההליכה, בגובה במגמת עליה כל הזמן, שורפת המון. אני, לא יאומן, הורדתי 3 חורים בחגורת המכנסיים…
ואז לקטע של השינה: איך ישנים, זה כבר, סיפור אחר לחלוטין. נכנסים לתוך השק"ש עם כל הבגדים שציינתי קודם, על כל זה שמיכת פוך עבה שמקבלים ב"גסט-האוז" ואז "סובלים רועדים מקור" בערך 7 דקות. פתאום הכול מתחיל להתחמם. אני תמיד, אחרי שעה בערך, הורדתי הכול, הכול, לא יאומן.
וכמה ישנים? זה כבר סיפור של חופשה אמיתית בטרק. היות והקמין מפסיק לבעור בסביבות 19:30, נהיה קררררר….. בחדר האוכל ופתאום, משלושים חבר'ה שדיברו בקולי קולות, חוויות, סיפורים, מה מחר, איך הפאס, מה עם השלג…, נשארים חמשה. פתאום נהיה קר מאד. אז בשמונה בערב אתה כבר בשק"ש.

השלמנו חוב

מתעוררים: ב – 05:30 אולי ב – 06:00. כלומר: 10 שעות שינה. ובשינה? שם בכלל סיפור! בגלל הגובה, חולמים חלומות מבולבלים ובגבהים רציניים יותר, זה הופך לקצת הזיות. אבל להכל מתרגלים. קוראים לזה ACLIMATISATION  זהו שם המשחק. בטרק – קבענו לעצמנו ארבע מטרות להגיע ל"אוורסט בייס קמפ" 5364 מ', לטפס על "קאלה-פטר", מראה אדיר של ה"אוורסט" 5450 מ', לחצות את "צולה-פאס" 5300 מ' חלקו מושלג וחלקו קרח ולטפס על "גוקיו-רי" 5550 מ' שמשם מראות 4 הפסגות מעל 8000 מ' הינם המרשימים ביותר. אני אישית, ביקשתי להצטרף לקבוצה שטיפסה על אחד הפיקים בדרך ( 6200 מ'). טיפוס חזק ביותר, קשה לחלוטין ולא טכני במיוחד. רק שכחתי לטפל בקטמנדו ב"קליימבינג פרמיט" שלי ( 200$ ) ואכלתי אותה. נאלצתי לוותר. טעות שתאלץ אותי לחזור שוב בעתיד הקרוב וללכת את כל הסט כדי לטפס לשם ( חיפשתי פרטנרים רציניים לעניין, הרשימה נסגרה).

רפי, האב הגאה, עם האישה והבת

מה לומר לכם? ראשית, כולי גאווה שפטריסיה, דנה ( הבת שלי ) ואני עמדנו בכל המטרות האלו.
את ה"קש" הגדול ביותר אכלנו בדרך חזרה מה"בייס-קמפ". הטמפ' צנחה מתחת ל – 0 ושלג ירד כל הדרך. אנחנו היינו אחרי יותר משבע שעות הליכה בגובה. מתקדמים ומתקדמים, רוח דרומית חזקה וקפואה תוקפת אותנו כל הזמן, השלג צורב את העור ואני מרגיש, שבגובה של 5200 מ',  ההליכה הופכת קשה יותר ויותר. הגענו ל"גסט-האוז" עם חשיכה, קפואים, גמורים, חצי חולים, מתים לקצת חום ומרק רותח ואלה אפילו לא הדליקו את הקמין… הלכתי למות !!!
ובאמת למחרת, עם השיעולים שהערתי את כולם בבוקר, הבנתי שרק "פצצה" של אנטיביוטיקה תציל אותי. וכך היה !
ה"צולה-פאס" – חוויה של פעם בחיים, NOT TO BE MISS… , לוקח ארבע שעות לטפס לפאס. לאט, לאט, 10 צעדים, מנוחה, אויר, חסר אויר ושוב עולים, עם המקלות, אחד אחרי השני. עוצרים, מביטים, נוף שאין דברים כאלה ושוב עולים ועולים, נחיל של כל החברה' הטרקרים, כל אחד בקצב שלו. יהיה בסדר. כולם מתראים למעלה.

קרחונים פעילים, בריכות קפואות

למעלה הכלה כל מושלג ו – 200 מ' מאיתנו קרחון כחול ענק, פעיל לחלוטין, עם בריכות מים ענקיות שחלקן קפואות. האוסטרים , התחברו ל"קרמפונים" שלהם, ושלטו היטב בקרח. אנחנו, הלכנו על העקבות של האחרים ונפלו כל ארבעה מטרים. אויר אין בכלל. בחיים לא תיארתי שהחמצן הזה כל כך חשוב. הדופק נמוך, אבל אין אויר. אני לא רגיל לזה. כל מה שמרגישים, הנוף, החוויה, הקור, השלג, הקרח, אני לא בדיוק מאמין שאני בסרט הזה, חוויה.
אח"כ מתחילה הירידה. חשבנו שירידות זה כייף. זה נכון, כשירידה מתחילה ומסתיימת. אבל בהימלאיה שום דבר לא נגמר עד שהוא לא נגמר. ירדנו, ירדנו, וירדנו, לאורך פלגי מים שהפכו לנחל על מפלים.  וירדנו, וירדנו שלוש שעות, עד שהגענו.
המטרה האחרונה: ה"גוקיו-רי" – נקודת התצפית הטובה ביותר על 4 ההרים מעל 8000 מ' ( קיימות 14 פסגות בעולם מעל 8000 מ' ומתוכם 10 פסגות נמצאות בנפאל, הגבוהה שבניהם ה"אוורסט" 8848 מ' ) תכננו לטפס ל"גבעה" הזו ב- 05:00 למחרת בבוקר. סיפרו לנו כל הדרך שזה גבוה, 5550 מ', קשה ושווה רק בבוקר. אז עשינו מה שכולם המליצו והשכם בבוקר היינו כבר בדרך למעלה אבל לא לפני שלקח לי רבע שעה רק לצאת מהשק"ש ולהתלבש. איזה קור, קפוא, יואו, איזה סבל, אם זה לא היה בשביל הטיפוס הייתי יוצא ב 10 בבוקר.

"קצת" יותר גבוה מהר מירון

התחלנו לטפס. אין אויר, עוד פעם אין אויר. צעד אחרי צעד. קשה, כן, קשה מאד. אפשר לרוץ את העלייה הזו? אין סיכוי. פתאום, באמצע, שלג. לא האמנתי. ממשיכים לעלות, השלג הופך כבד,כבד ופתאום ההר הופך ללבן. השביל נעלם, מה יהיה עם הנוף? לכפרות. אחרי שעה ורבע הגענו למעלה. הכול, הכול, הכול לבן. הכול מושלג. כל הנוף הפך ללבן. התנפשתי והתנשפתי וחשבתי שאני רוצה למות, איזה יופי ושוב סיבה נוספת לשוב לפה כי לא ראינו מה"גוקיו-רי" את ה"אוורסט". שיישאר משהוא לפעם הבאה!
"טסנו" למטה, פחדנו לקפוא מקור, בלענו 2 מרקים אחד אחרי השני, התלבשנו עם כל השכבות שהיו בתרמילים ורק זה לקח לנו חצי שעה. התחלנו, בשלג כבד, את דרכנו למטה מגובה של 5550 מ'. שאפנו להגיע ל – 4000 מ'. גלל השלג הכבד הכול היה לבן והטרק עצמו נעלם. אנחנו היינו מאושרים עד הגג.
לסיום: עמדנו בדיוק בלוחות הזמנים. חזרנו ל"לוקלה" 15 יום אחרי שיצאנו. חלק מאיתנו חווה סימפטומים קלים של "מחלת גבהים" ( בלתי נמנע כנראה ) אבל התגברנו עליהם עם ערכת הרוקחות שהייתה צמודה אלינו. עמדנו בארבעת היעדים. אני פספסתי את הטיפוס ל"איילנד-פיקס" ובשביל זה אני חייב לחזור.
לגביי זהו הטרק האולטימטיבי, לכל מי שחפץ ל"נוח" קצת ממטלות הטריאתלון השוטפות. אני מרגיש שאני "מפוצץ" ב – EPO טבעי שיחזיק עד הריצה הקרובה ב – 6 בבוקר. זוהי חוויה אדירה, לחברה' הטרקרים אחרי השחרור זה נראה טבעי לחלוטין. מנקודת מבט, יותר בוגרת ויותר "כבדה", שלי זה לא נראה לגמרי נורמאלי. החוויה מאד עמוקה, תישאר חזק, חזק בפנים ויש המון טעם של עוד. רצון לחזור ולעשות זאת אחת לכמה זמן שנים. בין טריאתלון קיסריה למרתון טבריה ובין איירונמן שוויץ למרוץ האופניים בנגבה.
מדוע בעצם לא??

רפי פרחי, רוקח