ליגת הכדורגל לקראת סיומה, אוטוטו יצאו השחקנים לחופשה ועמם המגרשים והאוהדים. בפרק זמן זה ראוי שנעשה כולנו: שחקנים, מאמנים ואוהדים, בדק בית רציני על מה שעבר עלינו השנה – הגזענות הרימה ראש באימונים, בחדרי ההלבשה, במגרשי הספורט ואיפה לא… כפסיכולוגים של הספורט אין אנו יכולים להתעלם מתופעה נוראית זו

מאת:מיכל יערון

הגזענות הישראלית החלה להיות מתועדת תקשורתית בעיקר בתחילת שנות ה-90. היום התקשורת מסקרת יותר מתמיד את אירועי הגזענות, הפוגמים ברוח הספורטיבית, ולאורך השנים נעשו מספר ניסיונות למיגור תופעה זו  – מתצפיות במגרשים ועד חקיקה. אך לצערנו, למרות החוק, במגרשים השונים נשמעות קריאות גזעניות כמעט מדי שבוע ונראה שהתופעה הולכת ומחריפה. הגזענות היא נחלת אוהדים, מאמנים, שחקנים ואף חברי הנהלה. הגזענות מרימה ראש באימונים, בחדרי ההלבשה ובמגרשים שהפכו תאטרון בוטה להבעת דעה כלפי השחקנים, האוהדים היריבים, השופט, המאמן, ההנהלה ועוד.

מה זאת גזענות?
גזענות היא עמדה שגורסת מתאם בין מוצא ביולוגי ובין תכונות אופי וכישורים קוגניטיביים. מגישה זו משתמעת עליונותה של קבוצה אחת על האחרת והיא משמשת צידוק למעשים ולהתבטאויות שעיקרם העדפה של קבוצה אחת על האחרת. בפועל הגזענות מתבטאת ברדיפה, בהשפלה, בביזוי, באפליה, בגילוי איבה, בעוינות או באלימות, והכול בשל צבע, השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני.

גזענות בספורט – איך זה קורה?
כפסיכולוגים של הספורט אנו ערים לכך שאין פרדוקס גדול יותר מתפיסה גזענית בספורט כי בספורט אין מקום לגזענות שהרי הכדור הוא עגול ולא מבחין מי בועט בו (ילד, מבוגר, ממוצא כזה או אחר). הספורט הוא פעילות הדוגלת ברעיון של משחק הוגן וספורטיבי. אם כן, איך קורה שבארץ ובעולם, בספורט קבוצתי וגם ביחידני, קיימת גזענות המובילה לעתים למקרי אלימות מילולית ופיזית?

התפתחות הגזענות בספורט אינה שונה במקורה מהתפתחות גזענות על רקע גורמים אחרים. הגזענות היא דוגמה לתופעה מצומצמת של סכסוך מקומי המייצר תודעה גזענית אוניברסלית ומקיפה. ולעתים בסכסוכים מקומיים נעשה שימוש בגזענות האוניברסלית על מנת "להסביר" את סיבות הסכסוך ואף ללבותו או כאשר גזענות מקומית משמשת כ"הוכחה" עבור תופעות גזענות אוניברסליות.

לעתים קרובות הגזענות נוצרת כתוצאה ממאבקים בין תרבותיים על רקע תרבותי או כלכלי. המאבק מלווה בחידוד ההבדלים התרבותיים בתכונות "מוחלטות" של הגזעים, שאינן ניתנות לשינוי. תכונות אלו "נדבקות" לקבוצה או לספורטאים מסוימים ומאפיינת אותם בכל מצב וזמן.

תופעה זו לא פסחה גם על מדינתנו הקטנה ועל אף שידענו אירועי גזענות בעברנו, לא הצלחנו להדיר תופעה עגומה זו מהמגרש הביתי שלנו.

מה אפשר לעשות?
כפסיכולוגים של הספורט עלינו לחדד אצל הספורטאים, המאמנים והיחידות הקבוצתיות את המודעות לכך שאמנם בספורט הקונפליקט והיריבות הם לגיטימיים מפני שמקום ראשון יש רק אחד, אולם מנגד ישנה סכנה של הידרדרות ליחסים שליליים באופן בו הקבוצות מתנהלות ותופסות באופן קוגניטיבי אחת את השנייה. כלומר, הקונפליקט והיריבות עשויים לעבור לעוינות, לתפיסה סטריאוטיפית ולאיבה כלפי הקבוצה השנייה – וזה כבר ממש לא ספורט. בסופו של דבר "זה רק ספורט" וצריך לדעת ליהנות ממנו, להפסיד ולנצח בכבוד ותמיד לכבד את הצד השני – כי כולנו באותה סירה.

כל הטיפים השבועיים של מיכל כאן

מיכל יערון-  lauf ,
פסיכולוגית קוגניטיבית ופסיכולוגית ספורט. עוסקת בפסיכולוגיית ספורט כ-20
שנה. מרכזת לימודי הפסיכולוגיה בבית ספר למאמנים במכון וינגייט ומנהלת
הכשרת פסיכולוגים לספורט במכללה האקדמית וינגייט. מלווה ספורטאים
אולימפיים, ספורטאים מקצוענים בכירים, קבוצות בענפים שונים, נבחרות
לאומיות, מאמנים מכל הענפים וסוללת את דרכם של ספורטאים וספורטאיות למשחקים
האולימפיים ב-2012 ו- 2016.