כשאני שומע את ההתלהבות של רוכב אופניים מסינגל טכני שרכב בו, או מעלייה שהתגבר עליה, אני לא יכול שלא להיזכר בטיול ה- 11, טיול באופניים של מפקדי ההגנה בירושלים, שהתקיים ממש בימים אלה, שבין ראש השנה לסוכות, בשלהי שנת 1927, כן, אני לא טועה, לפני 85 שנים
מאת:אלי סט
באותה שנה, רובנו טרם באנו לעולם ומושגי אותה שנה רחוקים מתודעתנו. אני למדתי על הטיול הזה במקרה, מכתבה של שמרי סלומון, ב"דף מהסליק", כתב עת לתולדות "ההגנה", אפריל 2005.
טיולים להכרת הארץ בכלל ולהעמקת הידע על הישובים הערביים בפרט, היו באותם ימים חלק מרכזי בפעילות השוטפת של חברי ה"הגנה" וכך סיפר לארכיון ההגנה אברהם משורר, ממשתתפי אותו טיול: "לשם הרחבת הטיולים גם מחוץ לירושלים ולהכרת הארץ… הגענו לכלל החלטה להזמין אופניים… כשהגיעו האופניים לירושלים היה לנו המאורע הזה יום חג וכבר למחרת היום התחלנו להתאמן וטיולים כגון לתל אביב וחזרה היו בשבילנו טיולים של מה בכך".
טיול ה- 11 נקרא כך, מפני שהשתתפו בו 11 רוכבים והוא נמשך 11 ימים, יוזם הטיול והרוח החיה בהכנתו היה מפקד ההגנה בירושלים, באותם ימים: זכריהו (זכר) אוריאלי. וכך סיפר יוסף אבידר (רוכל) ממשתתפי הטיול, לימים אלוף בצה"ל, סגן הרמטכ"ל ושגריר ישראל בבריה"מ: "הארגון היה למופת, חלקי חילוף וכלי עבודה שהוכנו טרם היציאה אפשרו להתגבר על כל תקלה טכנית. ארגון הצד הגסטרונומי לא פיגר כלל: פרימוסים מתקפלים שמשו להכנת מטעמים מהאספקה שנטלנו וחידשנו בדרך, לעזרה ראשונה היה אחראי ד"ר ה. מאיר, מרצה לכימיה באוניברסיטה העברית וחימושנו כלל 11 אקדחי פרבלום על תחמושתם וסידורים מיוחדים להסתרתם. לוח הזמנים היה מעובד לפרטיו ומסומן במפות.
המפות היחידות שאפשר היה להשיג אז, אפילו לא דמו למפות סימון שבילים, היו אלה המפות של הקרן לחקירת ארץ-ישראל (PEF) מסוף המאה ה- 19, תוכלו לראות אותן אם תכנסו באינטרנט למפת "עמוד ענן" ותלחצו מימין, על לשונית PEF – 1880 .
הטיול יצא לדרך ימים אחדים אחרי ראש השנה ה'תרפ"ח וכך מתאר יוסף אבידר את המסלול: "רכונים על ההגה ומאמצים את שרירי הרגליים גברנו על הרי לובאן (מעלה לבונה) ושכם ודרך ג'נין ועפולה הגענו לחיפה ומשם, לאורך שפת הים, כשהגלים שוטפים את הגלגלים, לעכו, על מנת לטפס דרך רמה לצפת… מכפר גלעדי חצינו ברגל את גבול הלבנון, ללא אשרות כניסה, המשכנו דרכנו לכפר דיר מימאס, חצינו את נהר הליטני וטיפסנו בעליה תלולה ביותר אל שרידי מבצר הצלבנים קלעת שקיף (הידוע כיום יותר, בשמו הצרפתי – בופור)… מהגליל העליון עשינו דרכנו חזרה דרומה, עברנו את טבריה, עמק הירדן ובית שאן והמשכנו לאורך הירדן לכיוון יריחו. רכבנו בדרך בלתי סלולה, שדמתה בחלקים רבים לשביל גמלים… עד ואדי מליח… בואך הג'יפטליק (אדמות השולטן התורכי, באזור גשר אדם). הקוצים הרבים והאבנים החדות גבו מס כבד מצמיגי אופנינו ונקבו בהם ללא רחמים.
המעיין באותן מפות של הקרן לחקירת ארץ-ישראל, יוכל לראות שמרבית הדרך עליה דיוושו בין בית-שאן לג'יפטליק, הייתה דרך רומאית עתיקה. למעשה קטע זה של הטיול לא היה חריג, נהפוך הוא, רוב הדרכים בארץ, באותם ימים, היו למעשה אותן דרכים שעליהן הלכו ורכבו אבותינו ושעליהן למדנו בשעורי תנ"ך: דרך ההר (או, דרך האבות), על גב שדרת ההר המרכזית ודרך הים (או, דרך ארץ פלשתים) הסמוכה לחוף הים התיכון. ככתוב, למשל, בספור יציאת מצרים: וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים (שמות י"ג).
"התנועה בירושלים, באותם ימים", סיפר לארכיון ההגנה אברהם משורר, "הייתה בכרכרות בגמלים וחמורים", ואמנם, באותה תקופה, היו בארץ רק מכוניות ספורות ותחבורה ציבורית התנהלה אז, או על מסילות ברזל, ברכבות, או על הדרכים שהיו אז, בדיליג'נסים רתומים לסוסים.
הדרכים היותר טובות היו דרכים רומאיות, שלמרות השנים נשארו חשופות, או כבישי "סולינג". אל תתנו למילה "כביש" להטעות אתכם, אין לזה כל קשר לאספלט, כבישי סולינג היו המצאה בריטית, שיושמה בארץ, בתחילת שנות ה- 20 (של המאה ה- 20), למעבר על פני מקומות שעבירותם הייתה קשה. מי שדיווש בין עמק השלום לג'וערה מכיר את הדרך המעצבנת, הסלולה משברי אבני גיר. דרך זו היא "כביש סולינג" וכמותו נסללו בארץ אחדים, בין המפורסמים שבהם, "כביש עפולה-נצרת" וכביש חיפה- ג'דה (היום רמת-ישי), שעליהם עבר הטיול. מי שסלל את אותם כבישים חלוצי העלייה השלישית. הטכניקה הייתה פשוטה: אל תוואי הכביש הובילו סלעים. את הגדולים הציבו כשוליים, כשחלק מהסלע שקוע באדמה וחלקו בולט מעליה, את שאר הסלעים היו שוברים בפטישים, ואת השברים מלאו בין השוליים. סליחה על הסטייה מהסיפור העיקרי, אבל אמא שלי, אז שרה פוקסמן, כבת 20, בת למשפחה אמידה מקוברין שבפולין, הייתה בין סוללי כביש חיפה-ג'דה. היא עשתה מה שעשו לא מעט נשים כמותה, "רכבה" על סלע אחד ובפטיש שברה את השני לחתיכות קטנות.
איני יודע אם כשעברו על כביש חיפה-ג'דה נכנסו רוכבי האופניים לשיך-אבריק הסמוכה, לשתות קפה אצל אלכסנדר זייד, אבל לקיבוצים אלונים ושער-העמקים הם לא נכנסו, פשוט כי הם עוד לא היו קיימים.
כדי להשלים את הבנת ה"טיול" הזה – טיול ה- 11, צריך ללמוד משהו על האופניים שהיו להם. את זה תוכלו ללמוד בעיקר מהתמונות: האופניים היו עשויים פלדה, משקל אופניים באותה תקופה היה כ- 25 ק"ג והיו לאופניים הילוך אחד. רוחב הצמיגים של אותם אופניים היה כ- 1.5 אינצ' והיתרון היחיד שהיה להם, יחסית לאופניים של היום, היה קוטר הגלגל – 28 אינצ'. זה היתרון, אבל אם תעיפו מבט תראו מאחורי הרוכב, על ה"סבל", את חבילת הציוד, שבטח הוסיפה עוד כמה וכמה קילוגרמים.
למיטב ידיעתי, את הקטע האחרון מיריחו לירושלים הם עשו על גב בהמות, אבל מה הפלא? כך סיכם אברהם משורר את סיפורו: "על המחסור באוכל ומים התגברנו ע"י קנית פיתות מהבדווים וחלב מהעדרים שפגשנו בדרך… היו מקומות שעברנו עם האופניים על הכתפיים וכשהגענו ליריחו לא יכולנו עוד לעמוד וגם לשבת או לשכב היה קשה לנו, חמישה מחברינו חלו במלריה, כנראה כתוצאה מביקורנו בביצות החולה אבל סיפוקנו מהטיול היה רב".
בין המשתתפים בטיול:
זכריהו (זכר) אוריאלי, יוסף אבידר (רוכל), יפת משה, אברהם אחיטוב (גולדשטיין), זאב פלדמן, שבח קמחי (מוצניק), עזריה קריתי, אברהם משורר ויתכן שגם ד"ר ה' מאיר.
אם מישהו מהקוראים יכול להשלים את רשימת המשתתפים או להוסיף לה, נשמח לתקן ולחלוק כבוד לחלוצי הטיול באופניים.
כתובת הדאו"ל של אלי סט: [email protected]
אלי (אליהו) סט – משורר ילדים עברי, מראשוני ענף הרכיבה על אופני הרים בארץ וממוביליו, כתב ספרי הדרכה ומסלולי טיול לאופני ההרים, בעל טורים קבועים במגזינים ובאינטרנט
