מאת:אברום בורג
 
אברהם (אברום) בורג, השתתף בחצי המרתון שהתקיים בתל-אביב בסוף השבוע האחרון, והתוודה לכלי חשוב בריצות ארוכות, "רק דבר אחד כמעט אף פעם לא זוכה לכיסוי וסיקור: השיחות הכיפיות שבין הרצים לבין עצמם. לא ידעתי שיש "שיחות מרוץ"
צלם: טיבי
זהו חצי מרתון תל אביב הגיע לנקודת הסיום. האתרים והפורומים כבר עמוסים בחוויות, הצעות, קיטורים ווידויים. התמונות עלו לאוויר כמעט מיד (וכמו בכל המרוצים בעולם אין עדיין דרך טובה למצוא את התמונה שלך בתוך אלפי התמונות ומאות עמודי הגלריה), התוצאות עוד מתעכבות בפיתולי הדרך האחרונים. בקיצור למרוץ כבר יש מסורת משלו, חסידים ומתנגדים ובעיקר נפח מרשים ביותר. מרוץ טוב בהרבה משנה שעברה אבל נראה כי נחישותם ומסירותם של המארגנים הופכת אותו להרבה פחות טוב מזה של שנה הבאה.
כתבו עליו כבר כמעט את הכול. רק דבר אחד כמעט אף פעם לא זוכה לכיסוי וסיקור: השיחות הכיפיות שבין הרצים לבין עצמם. אולי כי אלה שרצים קדימה עם חזה מתוח לא מסוגלים לדבר מרוב מאמציהם. גם אני לא ידעתי שיש "שיחות מרוץ" כל כך חשובות וחיוביות. עד המרוץ. ביום שישי רצתי את אחת הריצות הנפלאות בחיי. יעל, בת זוגי, קמה פתאום בבקר, החליטה שהיא מה שהיא והתחילה לרוץ. לפני ארבעה חודשים היא עוד התיימרה לשרוף קלוריות באמצעות פילאטיס ואתמול היא כבר רצה חצי מרתון. כאילו תמיד היא הייתה רצה של חצאי מרתונים. היא הצטרפה למרת"א, רצה בהתמדה עם רוני, הבת והשותפה הותיקה שלי באימונים ומרתונים, החליפה את נעלי הרושם בברוקס מקצועיות, חולצות מנדפות זיעה הפכו לחלק מהגרדרובה, פולאר ורצועת חזה, שיפורי תזונה ומספר אובססיות נרכשות והנה היא איתי על קו הזינוק. איזו תחושה נפלאה לבלות עם אשתי הטובה את כל הדרך והנאותיה ולא רק לראות אותה מחייכת בהקלה על קו הסיום.
כלל אחד אימצנו לעצמנו לקראת הריצה: קצב הריצה לעולם לא יעבור את קצב הדיבור. מדברים ורצים. מצאנו את עצמנו במקום המתאים לנו, אי שם לקראת השליש האחרון. ואיתנו כל אלה שאימצו גם הם את כלל קצב דיבור-קצב ריצה. ואיזה בני שיח נפלאים מצאנו. כולם כל כך חיוביים. בלי פוליטיקה, רק פרגונים. על ריצה וזוגיות, על ריצה ומשפחתיות, ריצה ובריאות, ריצה ורוגע, ריצה ושלווה, ריצה וחברים, ריצה ובריאות הנפש ריצה עם כל דבר. כמו מלח לאוכל, כמו זית למרטיני, כמו חמאה לפופ קורן, כמו אובאמה לתקווה. שם במקומות בהם עוד לא רצתי מעולם מתקדמים הגיבורים האמיתיים של עולם הריצה. אלה שאין להם מרקם אתיופי, ולא ריאות ענקיות, גם לא דופק 30 במנוחה ולא אינטליגנציה וידע כמו של נחשון שוחט. שם, אצלנו בזנב, רצים אלה שגופם כבר כבד, וברגליהם נוצקה עופרת במקום גליקוגן, שנשימתם כבדה, שזמנם ממושך והקילומטרים שלהם ארוכים משל כולם. שם רצים אלה עם הלב הגדול ביותר בעולם. הלב שרץ מאהבה, שרץ בשביל ההישג האישי יותר מאשר בשביל ההישגים הטווסיים. ריצה בשביל הנשמה ולא בשביל היוהרה. והיינו רבים כאלה מאד ביום שישי האחרון.
נחיל הרצים הארוך העיד עד כמה פשתה אהבת הריצה אל שדרות עם רחבות. האהבה עדיין מוגבלת לחבלי המסלול, הרחוב עוד לא נענע לה. אין עוד פרגון סוחף כמו בברלין וניו יורק. אין עידוד מתלהב כמו בוונציה. אין עדיין רחוב הומה ורוגש הנושא את הרצים אל מעל ומעבר לקשיי הרגע, אל ההתעלות שהיא משאת נפשו של כל רץ; כמו ההתגלות למאמין. כדי שזה יקרה לא צריך הרבה. מספיק שכל אחד מרבבת הרצים של יום שישי יביא בפעם הבאה שנים או שלשה מבני משפחתו שיעמדו לצד הדרך ויעודדו וכבר יש לנו כמה עשרות אלפי אנשים. וכשהם יהיו שם הכול כבר יקרה מאליו: חלקם ירדו אל המסלול ויתחילו לרוץ גם הם ואחרים יצטרפו אל שורות העומדים וידחפו אותנו הלאה אל הקילומטר הבא, אל המירוץ הבא. אל הכיף שאין לו סוף. אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בהתחייבות הזו כי אנחנו כבר חמישה רצים: יעל, רוני, אריאל החתן, גיל האחיין ואני. ואין לנו כבר יותר מדי ספיירים. אבל ננסה. כי אם יעל הצליחה לעבור הסבה ממעודדת טובה למכורה איכותית כל אחד חייב לנסות. הייתם צריכים לראות את החיוך והעיניים שלה משתרעים על פני שעתיים עשרים וקצת כדי להבין.
ובשולי הדברים הערה אחת בלבד: שמעתי את הבטחתו של חולדאי למרתון תל אביב באפריל ושמחתי. ואת הבטחתו לזינוק באותה שעה והתבעסתי. במזרח התיכון אי אפשר לבנות על ריצה איכותית באפריל אחרי שש בבקר. לכן יוקדם הזינוק לאלתר, עוד לפני הבחירות לראשות העיר.
 
