על מערכת היחסים המורכבת בין הנעל לכף הרגל, מתי החלה כף הרגל שלנו להתנוון ומדוע זה קרה?
מאת:גדי ניר, פיזיוטרפיסט
האדם הולך בנעליים כבר אלפי שנים ומסתדר איתן כלל לא רע. לעומת זאת מערכת היחסים בין הנעליים לכפות הרגליים, מורכבת הרבה יותר.
כפות הרגליים שלנו באמת הולכות ומתנוונות צילומים: Thinkstock
בזמן שכף הרגל התנוונה ונחלשה עם השנים, הנעל, נעשית יותר ויותר משוכללת ותומכת. אפשר לראות את היחסים בין השתיים כיחסי אהבה שנאה. כל עוד כף הרגל חזקה, היא השולטת והנעל מאבדת מחשיבותה. אך ברגע שכף הרגל נחלשת, נכנסת הנעל לפעולה ומכאן אין דרך חזרה. הנעל לא אשמה שכף הרגל נחלשת, היא בסך הכל מנסה לעזור לה לשרוד את השינויים. אבל, לכף הרגל כל כך נעים בתוך הנעל, עד שהיא מרגישה בנוח להמשיך "להסתלבט" בשאננות מוחלטת. וכך מתחיל ריקוד הוואלס הצמוד בין השתיים, שנמשך ויימשך במעגל אינסופי.
סליחה אדוני, התנוונה לך כף הרגל
אולי לא נעים כל כך לקרוא, אבל כפות הרגליים שלנו באמת הולכות ומתנוונות. אז מתי ואיך זה קרה? בטח לא ביום בהיר אחד ולא בעשור או שניים, אלא בתהליכים אבולוציוניים ממושכים.
הייעוד שלהן למשל, השתנה במשך כל הזמן. אנחנו כבר לא מטפסים על עצים כמו לפני 2.5 מליון שנים, וכבר יותר מעשרת אלפים שנים שאנחנו לא "לקטים" או "ציידים". מאז המהפכה החקלאית, התחיל האדם לעבור תהליכי ביות. בהדרגה, צימצם את מרחבי פעילותו ואת השטח אותו נהג לכנות "בית". כתוצאה מכך, מספר הקילומטרים הממוצע שעבר אדם ממוצע ביום, בהליכה או בריצה, הלך וירד. מנקודה זו ואילך, רוב המהפכות והפיתוחים הטכנולוגיים, יתרמו את חלקן היחסי לירידה בקילומטרים שעובר אדם במהלך יום אחד בממוצע.
כף הרגל מתפקדת כמו יחידת מודיעין קטנה בצבא, יש לה יכולת איסוף נתונים מדהימה
לדוגמה, המצאת הגלגל שאפשרה לאדם הפשוט לגמוא מרחקים גדולים בלי צורך ללכת או לרוץ אותם ולאדם האמיד או העצלן, נתנה את היכולת לעבור מרחקים קצרים בלי שיצטרך ללכלך יותר מדי את סוליות הנעליים. הטלפון, שאפשר לנו להזמין אוכל עד הבית במקום ללכת לצוד אותו. האינטרנט, שפתח בפנינו את האפשרות להתקיים חיים שלמים בלי לעזוב את החדר, עם הדרישה המינימאלית לחיבור לתקשורת וחשמל. האחרון ולא חביב הוא הסמארטפון, שמאפשר לנו להתקיים חיים שלמים כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ עם הדרישה המינימאלית לאנרגיה, בין אם תבוא מהשמש, מהרוח או מהחור בקיר.
גם פני השטח, עליהם האדם התהלך, השתנו עם הזמן וגם משינוי זה סבלו כפות הרגליים.
כף הרגל במשימה צבאית
כף הרגל מתפקדת כמו יחידת מודיעין קטנה בצבא, יש לה יכולת איסוף נתונים מדהימה ובכל רגע נתון היא מעבירה כמויות גדולות של סודות ריגול חשובים למוח: על מה אנחנו דורכים? המשטח קר או חם? מהי הטקסטורה, משוננת או רציפה? מחוספסת או חלקה? מהו מנח כף הרגל ומהם מנחי כל אחד מהמפרקים הקטנים בזמן דריכה?
המוח מצידו, מעבד את כל הנתונים ויוצר אצלו את התמונה הכוללת. הוא שולח הוראות מדויקות לחיילים בשטח (כפות הרגליים), וכך הם יודעים להסתגל לכל מצב חדש (שיפוע, אבן קטנה, רטיבות וכו') במהירות וביעילות ולמנוע נפילה על "קרקע עוינת".
ברור לכולם, שיחידה מיוחדת כזו חייבת אימונים כדי לשמור על כשירות. כדי לא לאבד את הכשירות, חייליה חייבים לצעוד על מגוון רחב מאוד של סוגי קרקע, תאי שטח שונים ומשונים, בתנאים שיערערו את יציבותם, וכדי למקסם את יעילות האימון כדאי להם לבצע אותו בחשיפה האפשרית הגדולה ביותר לפני הקרקע, ללא גורמים מתווכים (נעליים).
כף הרגל המשיכה להיחלש ולהתנוון והנעל להשתכלל ולתמוך
המצאת השביל, המדרכה והכביש עשתה ליחידת המודיעין חיים קלים. מדי פעם עוד היו יוצאים לאימונים מפרכים בשטחים פראיים ולא מוכרים, במטרה לשמר את היכולת לאסוף נתונים ולהגיב מהר. אך לאט לאט, הבינו שערכה של היכולת הזאת הולך ומתגמד בהשוואה לערכן של יכולות אחרות שמתפתחות. הם זנחו את האימונים ונהנו מהליכה נוחה ונעימה על האספלט החם. הליכה נטולת הפתעות ואירועים יוצאי דופן, הליכה שלא מצריכה יכולת תיאום גבוהה ולא שמירה על כשירות. בזמן שהלכו בניחותא יכלו להרהר בסטרט-אפ הבא או בשכלול הרשת החברתית. וכך הלכה והתנוונה גם מערכת זו.
אז מי אשם?
הרומן ההיסטורי בין הנעל וכף הרגל המשיך והתפתח וכמו בכל מערכת יחסים ארוכת שנים, התחילה להיווצר תלות, לא בהכרח הדדית בין השתיים. כף הרגל המשיכה להיחלש ולהתנוון והנעל להשתכלל ולתמוך. וכך קרה שאיפשהו במהלך אותו רומן היסטורי בין הנעל וכף הרגל, החליפו השתיים תפקידים, כף הרגל הפכה לנשלטת והנעל לשולטת.
יש שיילחמו בתופעה ויצעקו בקול רם מדי משפטים כמו: "לכו יחפים!", "צאו להרים!", "חיזרו לטבע!".
לרוב, סיסמאות בנות שתי מלים, קצרות, צרות וחד משמעיות.
לעומתם יטענו "אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור. על פי המדע אין לאן לחזור" (מאיר אריאל).
וכמו ברוב המקרים בתחום, האמת היא המשעממת ביותר, כי היא נמצאת ממש באמצע וקצת אצל כל אחד, והצדק עצמו מאוד אינדיווידואלי, כלומר, לכל אחד מתאים משהו אחר.
אם כואבות כפות הרגליים וקשה לכם להחליט מי אשם – זה בגלל שאף אחד לא אשם
קצת קשה להתעלם מהקידמה, הטכנולוגיה ומאורח החיים המודרני, בין אם הוא נכפה עלינו ובין אם לא.
אם ניקח בחשבון את כל השינויים שעבר גוף האדם באלפי השנים האחרונות יחד עם כל הפיתוחים שהמציא – אלה שהקלו בהתמודדות עם השינויים ואלה שהזיקו בדיעבד, יחד עם אלה שגרמו נזק מצד אחד והביאו תועלת רבה מצד שני, נבין שאנחנו חיים רק בפיסת זמן קצרה אחת בתוך הרומן ההיסטורי המתמשך וכדאי לנו לשאוף להעביר אותה בשלום ובכיף, בלי לקחת צד אחד ולהפוך את השני לאויב.
לא להילחם בקידמה ולא בגוף, לא בנעל ולא בכף הרגל. אם כואבות כפות הרגליים וקשה לכם להחליט מי אשם, זה בגלל שאף אחד לא אשם. לא הנעל ולא כף הרגל. הן בסך הכל מנהלות רומן ואנחנו אלה ש"דורכים" עליו. אז אם אתם לא רוצים להתעמת עם קוד הלבוש, הנורמות החברתיות וההרגלים האישיים שלכם, התאימו את הנעליים או המדרסים. אם אתם מהסוג השני של האנשים, רוצו יחפים. אני מכיר כמה אנשים שזה עשה להם מאוד טוב. רק בבקשה, נסו להיות שקטים לפחות כמו הריצה היחפה שלכם.
 |
גדי ניר פיזיוטרפיסט הפועל תל אביב בכדורסל וחובב ריצות אולטרה מרתון. משלב ריצות יחפות כחלק מאימוני הריצה |
