ידעתי שהגר טובה בטריאתלון. כלומר, זה מובן מאליו כשאת נוסעת במיוחד לגור באיטליה כדי להתאמן כמו מקצוענית תחת מאמן איטלקי, מתאמנת מעל 30 שעות בשבוע וגרה בדירה עם ספורטאים נוספים. מה שלא תיארתי לעצמי הוא כמה היא מומחית באריזות, בנוסף להיותה סטודנטית לפסיכולוגיה.

טריאתלון זה ספורט עתיר ציוד ומנהלות. יש האומרים שכל טריאתלט צריך לקבל על קו הסיום לא רק מדליה, אלא גם תואר בארגון וניהול על יכולת ארגון שטח החלפה עם כל הפרטים הנדרשים בלי לשכוח שום דבר. רואים שהיא עושה את זה כבר עשר שנים.

חשבתי שאני אורזת לא רע. אני בכלל בקטע של Light Traveling. כבר שנים שאני נוסעת לחודשים בחו"ל או לשבוע עם תיק גב קטן בלבד. אבל הגר שמה אותי בתיק הקטן, או בכיס הקטן, גם בתחום האריזות. אחרי סוף שבוע בו חלקנו חדר במהלך מחנה אימונים באילת, הילדה מתכוננת בשניות לכל אימון בלי לעשות עניין, מביאה למחנה בדיוק את הציוד שצריך ותו לא, לא מסתובבת בחדר ומדברת לעצמה "איפה שמתי את המשקפת… ואת כדורי המלח…" כמו שרובנו עושים.

הגר כהן כליף | צילום: הראל זילברמן

איך הגעת לטריאתלון? מתי התחלת?
"התחלתי בגיל 12 להתאמן בטריאתלון הוד השרון. לפני זה הייתי שחיינית ולא הייתי מספיק טובה, אז החלטתי לפרוש מהשחייה ועברתי לטריאתלון. בגיל 14 רציתי מסגרת יותר מקצועית, אז עברתי לקבוצת אס"א רופין עמק חפר. בגיל 16 עברתי לבד לפנימיה בווינגייט".

אני מתעניינת מאיפה הגיע הדרייב כילדה לעבור מחוג לקבוצה מקצועית יותר, ולאחר מכן לעבור לגור לבד במקום לא מוכר. החלטה שרוב הילדים לא היו לוקחים ובטח לא יוזמים. "זה בא ממני", היא משיבה.

מתי החלטת שאת רוצה להמשיך בתור ספורטאית מקצוענית?
"זה קצת מצחיק כי מרגיש לי שידעתי כבר מגיל 12. את כל ההחלטות שלי קיבלתי לאור התחושה הזו".

כבר מגיל 14 בחרה כהן-כליף קבוצת טריאתלון רחוקה ב-40-30 דקות נסיעה ממקום מגוריה. "כך שהייתי זקוקה להסעות לכל כיוון וסינג'רתי את ההורים שלי", היא מספרת בחיוך. את המאמן האיטלקי פגשה לאחר שהשתתפה במחנות אימונים באלפים ב-2018 ו-2019 יחד עם המאמן שלה דאז, אורי זילברמן. אחרי שכתבה פוסט על אפילפסיה ברשתות החברתיות, הוא יצר איתה קשר ושאל אם היא רוצה לבוא לבדוק איך זה להתאמן באיטליה. אחרי הניתוח, היא החליטה לקבל את ההצעה.

הגר וההורים הגאים בישראמן | צילום: צלמי שוונג

במה שונים האימונים באיטליה מהאימונים בארץ?
"באימונים בארץ הדגש על איכות על פני הכמות: יותר עצים, יותר חזק, פחות שעות. הגישה באיטליה שונה: אני מתאמנת 35-30 שעות בשבוע ממוצע, רוכבת, רצה ושוחה הרבה נפחים. אם אנסה לחלק את זה יצא כ-80 אחוז נפח. 20 אחוז מהזמן עצים.

תני לי שבוע איטלקי לדוגמא
בשבוע לדוגמא אני אשחה 5 פעמים בשבוע 6 ק"מ, ארכב 350-300 ק"מ, ארוץ 75-70 ק"מ, ואבלה בחדר כושר 4 שעות.

מה לגבי עיסויים? פיזיותרפיה?
"עיסוי פעם בשבוע – אבל הוא לא נכלל במניין שעות האימון".

הגר מתארת שביום ממוצע היא קמה בבוקר בחדר בדירה אותה היא חולקת עם ארבעה ספורטאים איטלקיים ליד מילאנו, רוכבת באופניים לבריכת השחייה, שוחה איתם כ-6 ק"מ. אחר כך ממשיכה לחדר הכושר לאימון. חוזרים לדירה, אוכלים צהריים ואז יוצאים לאימון אחר הצהריים שיכלול רכיבה או ריצה, לפעמים גם וגם.

הגר כהן כליף | צילום: הראל זילברמן

בין לבין ובשעות הערב היא עובדת כמנהלת מדיה חברתית ולומדת תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. כרגע מתכוננת למבחנים בפסיכולוגיה חברתית ומבוא לפסיכולוגיה. לו"ז רגוע סך הכל, וזה מבלי להזכיר שהיא כבר דוברת איטלקית שוטפת. אני שואלת אם זה נפוץ לשלב לימודים בקרב ספורטאים שמתאמנים לאולימפיאדה, כהן-כליף עונה שהשותפים שלה לדירת הספורטאים לא לומדים – אחד עובד, אחר גם לזה לא זקוק מאחר ומקבל כסף מהאיגוד.
המימון לכל התענוג הלא זול הכרוך בתהליך בשאיפה לייצוג המדינה באולימפיאדה, נופל על כתפי המשפחה.

איך מתאמנים עם אפליפסיה?
מי ששמע או קרא על הגר, למשל בכתבה הקודמת שהתפרסמה בשוונג לפני מספר חודשים, יודע שהסיפור שלה רחוק מלהיות שגרתי. בגיל 17 החלה לסבול מהתקפים של התעלפויות – גם במהלך אימונים. היא אף פעם לא נפלה מהאופניים עקב התקף, כי ידעה לזהות אותו מגיע לפני כן. לאחר מספר התקפים חוזרים ונשנים פנתה לקרדיולוג שהתקין לה מכשיר המאפשר מעקב על פעילות הלב בשם Loop Recorder.

"עשו לי ריסטרט ללב", היא מספרת. "ההתעלפויות המשיכו עם פרכוסים וקצף מהפה. ואז עברתי עוד סדרה של בדיקות וגילו שיש לי אפילפסיה. מאז אני לוקחת כדורים נגד אפילפסיה וזה שומר עליי. אני בקשר עם שלושה רופאים, ד"ר נעמה קונסטנטיני בראשם".

לשאלתי איך קורה שלפתע פתאום מחלה כזו מתפרצת אצל ילדה ספורטאית ובריאה בת 17 היא עונה: "נולדתי עם אפילפסיה וככל הנראה הייתי צריכה טריגר. כנראה החיים שאני חיה, יחד עם הספורט והלחץ הנפשי גרמו לה להתפרץ".

הגר כהן כליף | צילום: צלמי שוונג

קצת מפחיד לשחות ולרכוב עם סיכויי התעלפות, לא?
״כן. תמיד יש את הפחד הזה מאחור, בראש. אבל אני מאוזנת ומשתמשת בכדורים למניעה. יש לי עדיין את המתקן בלב שמקליט את הפעימות ואת הקצב. אני עושה את כל מה שאפשר כדי להיזהר, אני אוכלת טוב, שותה טוב, לא שותה אלכוהול בצורה מוגזמת. אני כבר יודעת לזהות את התסמינים ולהריח שזה הולך לקרות. יש לי התראה לפני, אני מריחה ריח של גומי שרוף ויש לי סחרחורת שאני מזהה כסחרחורת של התעלפות".

וזה קרה לך שהתעלפת מאז הניתוח בו עשו לך ריסט ללב?
"כן, פעם אחת. ואחרי שהייתי מאוזנת עם הכדורים נגד אפילפסיה, זה קרה לי עוד פעמיים כי הייתי חולה והגוף שלי היה חלש. זה קורה כשהגוף חלש או בסטרס. ממש לא הרבה בכל השנתיים האחרונות".

ישראמן ראשון – תחרות ראשונה במרחק חצי איש ברזל
אנחנו משוחחות בזום לאחר שקפצה לארץ לזנק לישראמן וכבר הספיקה לטוס חזרה לכפור החורפי של איטליה, כבר ציינתי שהיא אלופת האריזות והמזוודות? קיר החדר שלה שמציץ מאחור מלא עד אפס מקום בתמונות שלה ושל משפחת כהן-כליף.

הגר כהן כליף | צילום: תמיר בוגין

ספרי לי על משבר שהיה לך
"המעבר לאיטליה היה סוג של משבר. פה אתה לבד. אווירה אחרת, תרבות אחרת. שפה אחרת. השיחות בטלפון הן לא אותו דבר כמו מפגש פנים אל פנים. אני מתה על השותפים שלי אבל למרות זאת מרגישה לבד רוב הזמן.
גדלנו מאוד שונה. אני חושבת שישראל מאוד שונה בגלל הצבא שמאוד משפיע על החברה והופך אותנו לעם מאוד צבאי. החלום של רוב הילדים אצלנו זה להיות חייל בצבא ולזה הילדים מתחפשים בפורים. לעומת זאת באיטליה, כולם גדלו לספורט מגיל קטן בבריכה או בסקי". הגר עצמה שרתה בצבא כספורטאית מצטיינת בחיל המודיעין.

אז מה את עושה כדי להתגבר?
"אני אף פעם לא מתגברת על תחושת הלבד, אני לומדת לחיות עם זה ולהתמודד עם זה. אני בוכה לפעמים בטלפון לאמא ולתמיר, אבל ברגע שיש לי מטרה מול העיניים הדברים מתגמדים. "אני מאמינה שהדרך שלי להשתפר ולהיות הכי טובה היא פה, באיטליה".

לפני קצת יותר מחודש השתתפה הגר בישראמן, תחרות במרחק חצי איש ברזל ראשונה שלה. במשחקים האולימפיים היא תתחרה בטריאתלון במרחק, ובכן, אולימפי. המרחק הכפול משמש להעלאת נפחים כפתיחת עונה. העובדה הזו לא הפריעה לה לנצח את התחרות ולהגיע ראשונה מבין הנשים בחצי המרחק.

אז איך היה הישראמן?
"היה כיף סך הכל, למרות שקצת סבלתי בריצה. זה ארוך! עשיתי הכנה טובה של אימוני נפח לקראת העונה שלי שמתחילה במרץ. אין יותר מדי תחרויות עכשיו, אז הישראמן הייתה הזדמנות טובה לרענון.

מנצחי חצי איש הברזל בישראמן הגר כהן כליף ואיתמר אשד | צילום: צלמי שוונג

עשית טעויות של תחילת עונה?
"בטח. אמנם עבדתי בדיוק על המספרים שתכננתי, אבל לא אכלתי טוב, כי אני לא רגילה לאכול כל כך הרבה בתדירות כזו במהלך תחרות". אני שואלת את הגר לגבי השמועות ששמעתי על קיצור מסלול השחייה שביצעו מתחרי העלית. היא עונה שהיא לבשה את חליפת השחייה על השעון ולא הפעילה אותו כלל בשחייה.

מה הענף הכי חזק שלך כיום? מה הכי חלש?
"הכי חזק – רכיבה. הכי חלש – ריצה"

חשבתי שתגידי שחייה
"השחייה שלי הפכה להיות חזקה בשנתיים האחרונות בהן אני באיטליה, אבל ברכיבה הייתי תמיד דומיננטית".

איך היה לך עם אופני נג"שׁ בפעם הראשונה בישראמן?
"לא התאמנתי עליהם הרבה, אבל היה לי בסך הכל טוב ונוח איתם".

נעה כפרי והגר כהן כליף | צילום: נעה כפרי

מה הדבר הכי קשה ביומיום של ספורטאית מקצוענית?
"כספורטאית ישראלית שמייצגת את ישראל ההתעסקות הקשה ביותר היא עצם המחשבה היומיומית של איך אני משיגה כסף למימון השהות שלי בחו"ל. לעומת הראש של הספורטאים שחיים איתי – שיכולים להרשות לעצמם לחשוב רק על טריאתלון. אין להם בעיות אחרות – לא צריכים לחשוב על כסף ועל איפה להתאמן. באופן כללי בפן המנטלי, אתה צריך להיות נורא אסוף כל הזמן. אסור להתפרק וצריך לשמור על יכולות מנטליות חזקות".

את רואה את עצמך ממשיכה כך לנצח?
"ממשיכה ככה עד שאני משיגה את החלומות שלי – להגיע לאולימפיאדה או לא – אני רוצה להיות מאושרת. אם אני לא אהיה מאושרת בדרך להשגת החלום שלי, אני אפסיק".

מה היית רוצה לעשות "אחרי"?
"אני חושבת שאקח הפסקה. אולי אעבור למרחק הארוך. אני לא חושבת שארצה להיות מאמנת או לעסוק בתחום כשאהיה גדולה. אבל החיים לימדו אותי שאי אפשר לדעת איך הם יפתיעו".