סוזי דבוסקין תארגן בשבת יחד עם בעלה דני את טריאתלון הנשים ה-21. החל משנתו הרביעית נקרא הטריאתלון על שמה של בתם תמר ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים במהלך אימון אופניים. המטרה של משפחת דבוסקין היא שכל אחת מהמשתתפות "תפגוש" את תמר, בין אם זה במהלך הטריאתלון, לפניו או אחריו. מבחינתה של סוזי דבוסקין, הערבוב בין השכול לשמחה הוא מבורך: "זה בוודאי לא מטרד. אנחנו פעילים כי אנחנו רוצים להנציח את שמה. זה נכון שיש הרבה דברים בארגון שגורמים לכאב ראש, אבל זה לא העיקר. העיקר מבחינתי הוא הקשר עם המשתתפות. טריאתלון הנשים הוא גם שונה מכל דבר אחר בגלל המעורבות שלנו. אנחנו מביאים את תמר כבחורה חיה ואני דואגת שהמשתתפות יכירו אותה. זה חשוב, חיובי, ונותן המון. באופן אישי אני מרגישה שכל אשה שעושה את הטריאתלון הזה, יש בה משהו מהמהות של תמר. אנחנו עושים את כל המאמצים להביא את תמר לציבור הרחב".

זהבה שמואלי, מאמנת ריצה וספורטאית עבר, מארגנת מדי שנה את מרוץ אייל ברמת השרון לזכרו של בנה שנפטר מדום לב. בתור דמות ספורטיבית ידועה ומוכרת, לא היה לה קל להיחשף לסאגה שכללה את משפחת וייס ואיגוד הטריאתלון: "זה לא היה מכובד,כי מה שחשוב קודם כל זה רגשות המשפחה, ומדובר במשפחה שבנתה את טריאתלון תל אביב. פתאום קטעו להם את זה, וזה מאוד מפיל אמוציונאלית ורגשית כי לא תמיד הכסף הוא הכי חשוב".

שמואלי ארגנה את מרוץ האביב ברמת השרון לפני הטרגדיה המשפחתית שעברה ואחריה החליטה להקים את מרוץ אייל כמרוץ שני ברמת השרון. זה התחיל כמרוץ בתאריך שלא נחשב אז ליותר מדי אטרקטיבי, במסלול לא הכי קל ובעיר שכבר יש בה אירוע ריצה. למרות הכל, מרוץ אייל הפך לאחד מאירועי הספורט היותר גדולים ומוכרים בספורט העממי וגם אצל הרצים המקצוענים למרחקים ארוכים. לאורך כל הדרך, שמואלי תמיד התעקשה שמפעל ההנצחה הזה יהיה הכי מכובד שאפשר עבור בנה, שגם אהב מאוד ריצה.

מרוץ אייל תמיד היה מרוץ אייל ולא מרוץ איקס על שם אייל שמואלי, וזה עדיין לא הפריע לחברות מסחריות גדולות מאוד לקחת בו חלק פעיל. "אני תמיד הצבתי את התנאים שלי, ואחד מהם היה שם המרוץ, שזה יהיה רק מרוץ אייל. חברות מסחריות שנכנסות לאירועים רואות מול העיניים את המוצר ולא שום דבר אחר, אבל מי שמארגן צריך לעשות את הדברים כמו שהוא חושב. היו הרבה משאים ומתנים, והציעו לי הרבה דברים שסירבתי להם. בסופו של דבר תמיד אפשר לעשות עבודת שיווק נכונה, גם אם המטרה היא להנציח מישהו".

שמואלי מספרת שגם במקרה שלה היו ניסיונות של חברות מסחריות "להשתלט" על שם המרוץ אבל היא לא ויתרה: "הציעו לי דברים כאלה יותר מפעם אחת, כמובן שזה היה יכול להפוך את הארגון ליותר קל, אבל אני לא מסתפקת בזה. יש המון סוגים של הנצחה, אבל כשאני רואה את האנשים שמגיעים בבוקר למרוץ עם כל האנרגיות, וכשאני מסתובבת בפארק ובים ורואה אנשים רצים עם החולצות של מרוץ אייל, אני יודעת שהם היו שם ושהם חלק מההנצחה, שלא חייבת לבוא ממקום של עצב". 

וזה קורה גם במרתונים עולמיים. כך מרתון אוקלהומה סיטי בארצות הברית הוא דוגמה מצויינת. ב-1995 גבה פיגוע רצחני בעיר 168 קורבנות, ומדובר בטראומה לכל תושב  שהיה שם בתקופה הזאת. מרתוניסטים מקומיים שמכירים את הנושא מקרוב החליטו שדרך מצויינת להתמודד ולהנציח היא מרתון הנצחה. כך נולד לו מרתון ההנצחה של אוקלהומה סיטי, שנפתח מדי שנה ב-168 שניות של דומיה, ונמשך מיד בחגיגת ריצה ענקית, חגיגה שהביאה לקו הזינוק רק לפני חודש 26 אלף משתתפים במזג אוויר סוער במיוחד.

כמובן שזה לא מפריע ל-10 נותני חסות להשקיע באירוע המיוחד הזה. וכן, הנצחה אפשר למצוא גם בטריאתלונים בארצות שמאוד אוהבות את הספורט הזה. באוסטרליה למשל, מקיימים את טריאתלון גולד קואסט שהוא אירוע גדול מאוד לזכרו של לוק הארופ, טריאתלט מקומי שנהרג בתאונת דרכים תוך כדי רכיבה על אופניים. התחרות הזאת נושאת את שמו של הארופ המנוח, ולא נראה שלמישהו באוסטרליה יש בעיה עם זה. גם שם כנראה, אפשר למצוא את הייחוד שיש רק באירועי הנצחה, שבכל מקום בעולם מוכיחים את עצמם ככאלה שאסור לפספס, ויש סיבות טובות לכך.