"כרים הנהג ומקי הטבח שליוו אותנו בהרפתקה הזאת אספו עצים והדליקו מדורה. לשאלתנו בשביל מה המדורה, הם ענו, שהיא נועדה להבריח את החיות. החיות היחידות שהיו שם היו היתושים והם לא נבהלו מהמדורה… " מסע האופניים במאלי נמשך בין כפרים אקזוטיים על גדות נהר הניג'ר. חלק ג' 

מאת:איתמר ברי"ל

התכנית להיום היתה ביקור בעיר העתיקה של מופטי, סיור בשוק ובחלק מהנמל, שייט על הניג'ר עד עיירה בשם קונה (Kona), והמשך נסיעה עד דואנזה (Duenza). מופטי היא עיר מחוז לכל האזור ויש בה נמל של סירות המפליגות על הניג'ר. יש בה ערב רב של אנשים הבאים לסחור, מי ברחוב ומי בשוק. הלכנו לראות את המסגד של מופטי שעבר שיפוץ בשיטה החדשה (בוץ בתוספת מלט לחיזוק), עלינו על גג של בית להתרשם מהעיר והלכנו לשוק. בדרך כמובן צצו לנו כל מיני רוכלים עם סחורות שונות. כאן ראינו לראשונה את מברשת השיניים האפריקנית: ענף של עץ מיוחד שלועסים את קצהו עד שהוא נפרד לסיבים, ובהמשך הלעיסה הוא מנקה את השיניים. לא ניסינו.

השוק של מופטי גדול, מרשים וססגוני. מוכרים בו מלח שמגיע באמצעות שיירות גמלים ממחצבות הנמצאות במדבר סהרה כ – 700 קילומטר צפונית לטימבוקטו. השיירות יוצאות בסוף הקיץ כשכבר לא חם מאוד ועושות את דרכן אל מכרות המלח. יש בשוק דוכנים לממכר פירות, צעצועים, נעליים, כלי בית ועוד. בשוק יש אזור שבו מוכרים דגים למיניהם. בעיקר מוכרים שם דגים מיובשים שהדייגים המקומיים מכינים וגם דגים מעושנים המיובאים מבורקינה פאסו השכנה. את הדגים מביאים לשוק בני שבט הבוזו, שהם שבט הדייגים. הם חיים בכפרים לאורך גדות הניג'ר ויש שגרים ליד מאגרי מים גדולים.

על יד השוק ישנה "מספנה". אזור בו בונים סירות שייט על הנהר. הסירות הן מהדגם הקטן והן נקראות פירוג (Pirogue). סירות אלה בנויות מעץ שיטה שהוא עץ  קשה מאוד ולכן כמעט לא סופג מים, לא מוסיף משקל ולא מתעוות. כל מלאכת בניית הסירות נעשית ביד על ידי אומנים. עם תום הסיור בשוק וב"מספנה" חצינו את הנהר לצידו השני בפירוגה ועלינו על סירת מנוע בה שטנו במשך מספר שעות על הנהר.
 
הנהר הוא עורק תחבורה המחבר בין הערים, הכפרים והעיירות לאורכו. שטות בו סירות מנוע בגדלים שונים עמוסות במטענים ואנשים. וכמו בכבישים גם כאן הסירות עמוסות מאוד כולל הגג, והאנשים דחוסים בפנים ויושבים גם על הגגות. השיט עצמו נעים מאוד. המים שקטים ולאורך הגדות אפשר להבחין בכפרים ובדרכים בהן נעים כלי רכב למיניהם. אכלנו על הסירה ארוחה שהכין עבורנו מקי הטבח, והפעם ארוחת דגים.

אחרי הפלגה של כ- 4 שעות ירדנו לחוף לבקר בכפר של בני הבוזו. שם הכפר הוא מדינה (יש לו כפר אח בשם מכה במרחק לא רב ממנו) והוא אופייני לכפרים במאלי. בנייה בלבני בוץ, ילדים סקרנים וידידותיים ורוכלים. ניצלנו את ההפסקה בהפלגה לרחצה בנהר. המים היו נעימים למדי. אם התרחקת מעט מן החוף אפשר היה להרגיש את זרם המים בנהר.

המשכנו בהפלגה עוד כשעה ועצרנו בעיירה קונה (Kona) לביקור בשוק. זה היה יום שוק אזורי והמקום המה קונים. בקונה פגשנו לראשונה בבני שבט
בלה (Bela). המיוחד בבני שבט זה הוא האזיקים שחלק מהם עדיין עונדים על רגליהם ולפעמים גם על ידיהם כזכר לזמן שבני השבט היו עבדים אצל בני שבט הטוארג (Tuareg). גם בשוק הזה ערב רב של מוצרים ומצרכים, כוכים בהם יושבים גברים ונשים ותופרים בגדים במכונות תפירה מונעות ברגל (זינגר כמובן) ואפילו ראינו גבר אחד משתמש במגהץ פחמים לגהץ חולצה. קנינו סופגניות קטנות עשויות מקמח דוחן שמטגנות נשים במחבת דמוית ווק בשמן עמוק. די טעים בליווי מעט סוכר.

מקונה נסענו לעיירה בשם דואנזה (Duenze) ללינה בשטח לקראת הרכיבה לטימבוקטו. הגענו לדואנזה בחושך, התארגנו ללינה באוהלים שהוקמו על ידי הצוות, אכלנו ממאכלי מקי לארוחת הערב ואיש לאוהלו ללינה.

יום ו' – היום החמישי למסע
אחרי ארוחת הבוקר עלינו על האופניים והתחלנו ברכיבה לכיוון טימבוקטו. הדרך היא דרך כבושה ממחלוטת אבן גיר אדומה. בחלקה הראשון הדרך טובה. בהמשך מתחילים לפגוש בקטעים בהם תשתית החול עולה על פני הדרך ומקשה על הרכיבה. גם תלוליות קטנות מגלגלי המכוניות מקשות על הרכיבה. הדרך עוברת לרגלי המצוק של הרמה הנמצאת במרכזה של המדינה. רמה זאת עוברת מצפון לדרום, גובהה במקומות הגבוהים הוא מעל 250 מטר והיא מסתיימת במצוק תלול לכיוון מערב. רוחב רמה הוא כ – 25 ק"מ ממערב למזרח. רמה זאת בחלקה הדרום מזרחי היא ארץ שבט בני הדוגון (Dogon), שם נבקר בהמשך.

אחרי מספר קילומטרים הדרך מתרחקת מהמצוק ומושכת לכיוון מערב. בחלקה הראשון של הדרך לרגלי המצוק יש מספר כפרים קטנים של בני שבט הבלה. עצרנו באחד מהם וכמובן היינו אטרקציה לתושבים שהתגודדו סביבנו. הילדים ביקשו קאדו (Kadou) – מתנה, והמבוגרים הביטו בסקרנות ביצורים המוזרים בעלי עור לבן – באבו (Babou) בלשון המקומית, לבושים בבגדים צבעוניים וחבושים בקסדות שנחתו בכפר שלהם. להפתעתנו ראינו שם גבר אחד רכון על גיגית עם מים מחפש חורים בפנימית של האופניים שלו. הוא היה מצויד בכל האביזרים הדרושים לתיקון פנצ'רים: דבק, פצ'ים ומשאבה. את הצמיג הוא הכניס לחישוק בעזרת שני מברגים.

אחרי רכיבה של כקילומטר הגענו לכפר נוסף. פנינו לעברו ובדרך נתגלתה לנו בריכה קטנה ומקסימה עם פרחי נופר על פני המים. על יד הבריכה היתה הבאר של הכפר ולידה קבוצה של נשים וילדים שבאו עם מיכלים לשאוב מים מהבאר. המים נשאבים בעזרת מיכל פלסטיק הקשור לחבל. את המיכל מורידים לבאר ומעלים אותו אחרי שהתמלא. חזי התנדב לעזור למקומיים לשאוב את המים.

חזרנו לדרך לטימבוקטו. הדרך עברה בשטחים פתוחים שפזורים בהם שיחי רותם, עצי שיטים ותפוח סדום. יש גם שיחים אחרים לא מוכרים. בין השיחים יש עשבייה שבעונה זאת של השנה היא יבשה. על העשבים האלה יש קוצים דוקרניים בעלי זיפים הנצמדים לכל דבר. יש גם עשבים עם קוצי נינג'ה קטנים וארסיים. אם לא נזהרת ורכבת בתוך העשבייה סופך להתפנצ'ר בהמשך. אזור זה הוא חלק מהסאהל שהיא הרצועה המפרידה בין המדבר לאזורים הלא מדבריים הגובלים בה.

אחרי כשעה וחצי של רכיבה עצרנו הראשונים כדי לחכות לשאר הרוכבים. הם הגיעו אחרי זמן רב. התברר כי אחד הרוכבים, אבי, החליק בחול ונפל על הברך. נגרמה לו חבלה שהשביתה אותו מרכיבה עד סוף המסע. הוא סבל מכאבים בברך במשך כל הזמן.

רכבנו עד שעה 13:00 שבה החום כבר העיק מאוד. עצרנו למנוחה ולארוחת צהריים בשטח. לפני המנוחה זרק לי חזי רעיון – פתיון בדמות הצעה לרכב את כל הדרך עד טימבוקטו. במחשבה ראשונה לא נראה לי העניין סביר בגלל המרחק, תנאי הדרך והחום, אבל אהרון שהצטרף למזימה בחיוב גרם לי לשנות את דעתי ולהיענות לאתגר.

עם תום המנוחה נפרדנו חזי אהרון ואני משאר החבורה. אנחנו פתחנו ברכיבה מתוך כוונה להתקדם ככל האפשר כולל רכיבה לאור פנסים במשך זמן מסוים עם רדת החשיכה כשג'יפ אחד מלווה אותנו, והשאר עלו על הג'יפ השני ונסעו לטימבוקטו. החום היה מעיק והקילומטרים שעברנו כבר התחילו לתת את אותותיהם, והאטו במידה ניכרת את ההתקדמות. ככל שעברו השעות ומחוגי השעון עברו את שעה 16:00 התחילה הטמפרטורה לרדת, והרכיבה היתה קלה יותר. עצרנו כל 15 ק"מ בערך למנוחה וגם כדי למלא מים בתרמילים ובקבוקים. אחד הדברים שביקשתי מחזי לפני התחלת הרכיבה בבוקר היה להבטיח כי יהיו לנו מספיק מים ללא הגבלה. ואכן נוכחנו לדעת כי צריכת המים שלנו היתה גבוהה בתנאי רכיבה אלה.

הלחות במאלי גבוהה מאוד הזיעה ניגרה בשטף כל הזמן. היה צורך להחזיר את המים שאבדו. גם פירות יבשים ופאוור בארים נדרשו כדי לשמור על מאזן מלחים נורמלי פחות או יותר.

השמש התחילה לרדת והחשיכה התקרבה. עברנו מהבוקר מרחק של כ – 80 ק"מ. נכנסנו לחושך והדלקנו פנסים. למעשה השתמשנו בפנס אחד בלבד – פנס בעל עוצמה גבוהה שאיפשר לשלושתנו לרכב בנוחות. הגענו לכפר בשם במברה מודי (Bambara Moudi) ועצרנו שם למנוחה ולארוחה. המרחק מדואנזה לטימבוקטו הוא 220 ק"מ. לפני טימבוקטו נמצא הניג'ר במרחק של 200 ק"מ מדואנזה, ואותו יש לחצות במעבורת. לאורך הדרך פזורות אבני קילומטרים. כל 5 ק"מ יש אבן סימון, ולפעמים אין.

החלטנו שנרכב עד לאבן 75 ק"מ, כלומר סה"כ רכיבה לאותו היום כ – 125 ק"מ. לפתע שמענו את אהרון מבקש לעצור כיוון שהוא החליק בחול ונפצע. רגלו הימנית – השוק פגע בפלטה הגדולה. עצרנו וחבשנו לו את הפצע באמצעים שהיו ברשותי. הפצע דימם והחבישה נצבעה באדום, אבל אהרון אמר כי לא כואב לו והמשיך לרכב איתנו. אחרי זמן מה הפסיק הדימום, והגענו קרוב לאבן 75 ק"מ, שם עצרנו ללינת לילה.

הקמנו אוהלים למי שרצה, ומי שלא רצה ישן תחת כיפת השמים. המטרד היחידי בלינה תחת כיפת השמים היו היתושים. אני לא נעקצתי על ידם וגם היה לי חם לישון באוהל לכן ישנתי בחוץ. האוויר בתחילת הערב היה עדיין חם, וגם מן האדמה עלה החום שנצבר בה במשך היום. לקראת בוקר נהיה קצת יותר קריר בחוץ והיה צורך להתכסות. כרים הנהג ומקי הטבח שליוו אותנו בהרפתקה הזאת אספו עצים והדליקו מדורה. לשאלתנו בשביל מה המדורה? הם ענו שהיא נועדה להבריח את החיות. החיות היחידות שהיו שם היו היתושים והם לא נבהלו מהמדורה…