איש הברזל הישראלי, יובל בן חורין, השתתף בתחרות ה-Norseman, בנורבגיה. תחרות הנחשבת לאחת מהקשות בעולם למרחק איש-ברזל. מי שמסיים את התחרות זוכה 'בחולצה השחורה', וזה לא קל…בכלל. חלק ב' ואחרון
מאת:יובל בן חורין
שחיה מעולם לא היתה הצד החזק שלי. למען האמת, אני מאלו שלא מתקשים למצוא את האופניים בשטח החילוף. להפתעתי הסתבר, שכמו שהנורבגים חזקים ברכיבה, כך הם חלשים בשחיה. באופן נדיר מצאתי את עצמי שוחה יחד עם אחרים, במקום להיות לבדי במאסף. מי הפיורד היו חמים יחסית (17 מעלות), ולאחר מספר דקות הצלחתי להסתגל לקור. נכנסתי לקצב שחיה נוח, מתוך ידיעה שלדקות בודדות אין השפעה ביום ארוך מסוג זה (גישה שתגבה את מחירה בהמשך). תוך כדי השחיה זכיתי לראות את אחת הזריחות המרהיבות בחיי, כאשר השמש התחילה להפציע מעל עמקי הפיורדים ממזרח.
לא היה כמעט זרם נגדי בשחיה, ולאחר כמעט כשעה וחצי הגעתי לשטח החילוף. מתוך "התחשבות בחיי העיירה השקטה והמשעממת" (ציטוט של המארגנים) שטח ההחלפה אינו מכיל אוהלי החלפה. את החילוף לאופניים מבצעים המתחרים לעיני אנשי הכפר החייכנים, שכבר התרגלו לראות את האתלטים הערומים שמחליפים בגדים ורצים מהר כדי להתחיל ברכיבה.
פייסר דמיוני
יצאתי לרכיבה בתחושה טובה, מרגיש חזק וגאה בכך שאני עומד בזמנים שהקצבתי לעצמי, על מנת להספיק ולעלות להר לפני החשיכה. כולם מספרים תמיד עד כמה חשוב לא לגמור את עצמך בתחילת הרכיבה, על חשיבות השליטה העצמית ועל שמירת הכוח. כמו תלמיד צייתן, רכבתי בהתאם לתכנון ואת העלייה הגדולה בתחילת המסלול, לגובה 1200 מטר, רכבתי בצורה סולידית, שומר על אותה הגישה הרגועה שליוותה אותי בשחייה.
| לא תמיד אפשר לזהות נקודה מסויימת במהלך ארוע שניתן להגדירה כנקודת מפנה. לעיתים מדובר בתהליך מתמשך ואיטי, אך לא כך היה במקרה שלי. בתחרות ה-Norseman היתה נקודה ספציפית בה חל המהפך בתחרות שלי. מארגני התחרות פרסמו לפני התחרות "לוח זמנים" בו מתוארים מקטעי המסלול השונים והזמנים הממוצעים להשלימם.
שיננתי את הזמנים הללו והגדרתי לעצמי תוכנית מדוייקת של חלוקת זמנים למקטעי התחרות השונים, כדי להספיק לנקודת הביקורת בזמן. כאשר סיימתי את מקטע הרכיבה הראשון הבנתי שאני בפיגור של כחצי שעה ביחס לתכנון. באותה הנקודה היה עלי לקבל החלטה גורלית: יכולתי להמשיך כמו קודם ולשלוט בקצב, מתוך הבנה שלא אספיק להגיע לנקודת הביקורת בזמן ואסיים את התחרות "רק" עם חולצה לבנה. יכולתי, מאידך, להגביר את הקצב, לתת את מה שאפשר ולנסות להדביק את הפער שנוצר, כדי לשמור על סיכוי להעפיל לראש ההר. בחרתי בדרך השניה. |
 |
מעולם לא תארתי שאמצא את עצמי חושב במהלך רכיבה שעוד 10 שעות אגיע לנקודת הביקורת ואוכל להוריד את הקצב. במהלך שארית הרכיבה הרגשתי כאילו שאני רודף אחרי פייסר דמיוני שמייצג את תכנון הזמנים המקורי שלי, אשר אמור להבטיח שאגיע בזמן לפני רדת החשיכה. נזכרתי כיצד בתחרויות השחיה המשודרות בטלוויזיה מוצג קו ירוק, כמעין גזר בלתי-נראה לפני השחיין המוביל, המתאר את קצב שיא העולם. הרגשתי כאילו אותו קו, אותו פייסר חמקמק, נמצא לפני – ואני חייב לתפוס אותו.
במשך למעלה משש שעות רכבתי חזק ככל שיכולתי, נאבק על הסיכוי, ההולך וחומק מבין ידי, להספיק ולהגיע לנקודת הביקורת בזמן. בדיעבד, אנשים יספרו על רוחות הפנים העזות שגרמו להם לרכב לאט מהתכנון, ועל כך שבאופן כללי היה מקטע רכיבה קשה. לצערי, מאחר שהזמנים הם קשיחים, הסיבות לקצב לא שינו – רק תוצאת הזמן הסופית. את הרכיבה הצלחתי לסיים, בסופו של דבר, בדיוק בזמן המתוכנן. בחילוף לריצה הרגשתי שהצלחתי להתעלות מעל עצמי, שעשיתי את זה, שהחולצה השחורה בהישג יד.
קראתי רבות כיצד המתחרים בתחרויות איש-ברזל נוהגים לשכוח את הקושי בריצת המרתון, כיצד לאחר סיום הרכיבה הם מרגישים שזהו, נגמר החלק הקשה ונותר רק לרוץ מרתון. ידעתי שלי, כמובן, זה לא יקרה. לי נותר רק לרוץ 25 קילומטרים, מאחר שהחלטתי מראש שאת הטיפוס המתיש אעשה בהליכה.
תחושת אופוריה
תחילת הריצה עברה בצורה טובה, כאשר תחושת האופוריה שלי הולכת וגוברת, מחוזקת בגאווה על עצם ההצלחה להדביק את הפער שנפתח בתחילת הרכיבה. כמה חבל שתחושה זו לא הצליחה להגיע לרגליים. לאחר מספר קילומטרים של ריצה בקצב טוב, הרגשתי כיצד הכוח הולך ואוזל ממני. תזונה, מוטיבציה, נחישות, עידוד – כל אלו עזרו לי להמשיך לרוץ, אך לא בקצב שרציתי. במאבק עיקש לא לוותר ולא לעבור להליכה (מאבק שנראה, בדיעבד, כשגוי) המשכתי לרוץ כל הדרך, כאשר כוחותי הולכים ואוזלים, תוך שהקצב שלי מתאים יותר להליכה מהירה מאשר לריצה איטית.
הגעתי למרגלות העליה כאשר נותרו לי 65 דקות להגיע לנקודת הביקורת. 7 קילומטרים של עליה בהליכה מהירה – זה עדיין נראה היה כאפשרי. לאחר מספר דקות של ניסיונות עלובים לטיפוס בהליכה מהירה, הבנתי שהגוף קורס. נסתם הגולל על השאיפה להספיק ולטפס על ההר. המשכתי בהליכה מהירה ככל יכולתי והגעתי לנקודת הביקורת באיחור של 25 דקות. במבטים מתנצלים, הפנה אותי צוות התחרות לסיים את מרחק הברזל במסלול השני (שאינו כולל את הטיפוס על ההר) ולאחר 17 שעות מאז שקפצנו מהמעבורת למים, הגעתי לשער הסיום.
למחרת היום נערך טקס חלוקת החולצות. היה משעשע לראות כיצד כל מי שזכה בחולצה שחורה המשיך להסתובב איתה במשך כל היום, וכל מי שזכה בחולצה לבנה (ועבדכם הנאמן ביניהם) הוריד אותה מיד או לבש משהו מעליה. כמה אנחנו מגוחכים: סיימנו אתמול תחרות למרחק איש-ברזל באחד מהמסלולים הקשים בעולם, והרי אנחנו ניצבים מבויישים כי לא הצלחנו כמו האחרים שיושבים לצידנו.
תמונת הסיכום המסורתית לאחר טקס חלוקת החולצות
עם הפנים קדימה
למרות שהתוצאה לא הייתה כפי שציפיתי, החווייה היתה מדהימה ומרגשת. כבר ביום שלאחר התחרות התעורר בי רצון עז לחזור ולהתחרות במסלול פעם נוספת, ולנסות שוב להספיק ולהעפיל לפסגת ההר. התמזל מזלי והצלחתי להרשם לתחרות בשנה הבאה. אני מקווה שהחוויה לא תיפול בעוצמתה מהקודמת, ושהפעם תמונת הסיום תהיה ממקום גבוה יותר.
לחלק הקודם
