נראה שאני טוב יותר בתיאור כשלונות. יש משהו באופי שלי שמתחבר לכשלון יותר מאשר להצלחה. אני, למשל, אוהב להסביר דברים. כשלון דורש הרבה יותר הסברים מאשר אחותו המוצלחת. אפשר להסביר איך האימונים לא עבדו, איך היה לי יום גרוע, איך אכלתי לא נכון, לא הייתי מרוכז, הסתבכתי מאחור עם האיטיים, לא שמתי לב לזמן, הדופק שלי עלה לאינסוף ועוד ועוד. ההצלחה מסבירה את עצמה. עם הזמן למדתי לאהוב את הכישלונות. הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהאישיות שלי. קצת הפסקתי להעלות בדעתי שאפשר להצליח

מאת:קולין סמית

גם כשהגיעו הצלחות, הן היו קטנות. חוכמה מקובלת היא לקבוע שלושה סוגי יעדים לפני מרוץ: יעד ריאלי, יעד אופטימי ויעד נסיגה. הריאלי הוא זה שאליו אתה מצפה. האופטימי הוא טוב יותר, לא אמורים לקוות שיקרה אבל ביום טוב, אפשר להשיג אותו. יעד הנסיגה נועד למקרים של יום רע. שלך, של מזג האוויר או של גורמים אחרים. ההצלחות שלי היו תמיד מוגבלות מלמעלה ביעד הריאלי. הבעיה עם היעד הריאלי היא שאין בו את האלמנט הנוסף. את הדבר הקטן שיעלה אותו מדרגת הדבר הצפוי לדרגת המרגש. אין בו את ה-"אוֹלֶה" שיבדיל בין הרגיל לספרדי.

לאחר שהתחלתי את אימוני המהירות נרשמתי למרוץ של חמישה ק"מ. זו הפעם הראשונה שאני משתתף בארוע כזה. עד עכשיו המינימום היה עשר. לוקח זמן להבין שחמש זה מרוץ קשה. בתחילת דרכך כרץ חובב, כל מה שאתה רוצה זה לכבוש את המרחק. ואז כאשר אתה עושה עשר, אתה צוחק על רצי החמש. חצי המרתון גורם לך להיות משוכנע שעשר זה למתחילים. המרתון מאיר את עינך שחצי זה בעצם עשר משודרג. אבל אז, כאשר גולגולת המרתון כבר אצלך בחגורה, אתה מתחיל להבין שלרוץ חמישה ק"מ, במהירות, זה אולי קצר, אבל קשה.

המרוץ היה אמור להיות ההזדמנות הראשונה שלי להבין האם אימוני המהירות שעשיתי עזרו. לכאורה לא היה שום סיכוי. עד עכשיו עשיתי בערך חודש של אימונים. בכל שבוע יש רק אימון מהירות אחד. חלקם אימוני הפוגות וחלקם ריצות טמפו.

באימון עליות מתרגלים עליות. באימון כח מתרגלים כח. ההגיון כאן עלול להוביל למחשבה שבאימון הפוגות מתרגלים הפסקות נינוחות של קפה, שתיה ואולי סיגריה. יש כאן תרגום קלוקל. במקור זה קרוי אימון אינטרוולים. אינטרוול בעברית זה "קטע" (או "מקטע" למרות שאני לא בטוח שאני יכול להסביר מה ההבדל בין שני המונחים הללו). מה רע באימון קטעים? אכן יש הפוגות באימון הזה אבל הן היוצא מן הכלל המעיד על היתר.  בעצם זה אימון שבו אתה קורע את עצמך למוות ואחת להמון זמן יש איזו הפוגה קלה. תמיד מסבירים לי שבאימון כזה המטרה היא לרוץ בקצב מהיר אך לא היסטרי. וכך יוצא שאני, בלי היסטריה, מה פתאום היסטריה? רץ כאשר הדופק שלי הוא עשר פעימות מעל זה המקסימלי. המאמנת שלי לא מתה על אימוני הפוגות. יצא שמאז תחילת אימוני המהירות עשיתי רק אחד כזה. הממצא הזה קצת עוכר את שלוותי. כדי להיות רץ מהיר בטח צריך לעשות הרבה אימונים קורעים. אולי אני לא עושה מספיק?

למצולמים אין קשר לכתבה

רוב אימוני המהירות שלי הם ריצות טמפו. קשה לעמוד בקיסמה המילולי של הריצה הזו. אהבתי את בקבוקי הטמפו של העבר. הם היו יותר יפים בעיני מאלה של המתחרה האמריקאית הידועה. הם היו מקומרים יותר. יותר חושניים. בריצת טמפו אתה אמור לרוץ מרחק אמיתי ובמהירות גבוהה יחסית . התוכנית שולחת אותי לריצה של, נגיד, שמונה ק"מ. הדבר המוזר הוא שהיא לא דורשת ממני קצב מי יודע מה. לפי דעתה אני צריך לרוץ בקצב שהוא רחוק, אפילו מאוד, מקצב הריצה שאני שואף אליו. כאן אני מתחיל להיכנס לחרדות. לא נראה לי הגיוני שהדבר הזה ילמד אותי לרוץ מהר את חצי המרתון שלי. זה גם קצר יותר וגם איטי יותר וזה אמור להיות אימון מהירות. אולי בכל זאת הייתי צריך מאמן?

וכך, חמוש בעיקר בספקות הגעתי לריצת החמש שלי. היות ואין לי הרבה נסיון החלטתי לרוץ בקצב שייראה לגוף שלי סביר. בעוד שהיתה לי מטרה מספרית בראש (21:30 למי שממש מתעקש לדעת) לא תכננתי את הריצה סביב המטרה הזו. נתתי לעצמי לרוץ. למרבה הצער, לאחר כמה מאות מטרים, כשהסתכלתי על השעון, גיליתי שהוא התקלקל ומראה מספרים לא קשורים למציאות שהכרתי. אבל, לא מפסיקים ריצה בגלל שעון מקולקל. אם כבר הגעתי, נרוץ עד הסוף. ורצתי עד הסוף. ואז הסתכלתי על השעון האמיתי. מסתבר שאחיו הקטן שהיה על ידי לא היה מקולקל. באמת רצתי מהר. יותר מהר אפילו מהתחזית האופטימית ביותר שלי. זכיתי בלוטו. הסטרטאפ שלי עשה אקזיט. מלכת הכיתה הציעה לי חברות.

אני חושב שהתמודדתי לא רע עם ההצלחה. אמנם גדודי העיתונאים לא היו רבים כפי שציפיתי ואור הזרקורים היה חלש משהו אבל במשך כמה דקות היתה לי שמחה אמיתית בלב. הרגשתי שהתקדמתי, שמגיעה לי טפיחה על השכם וכמה שריקות התפעלות. לא, זה לא ימצא לי עבודה. לא, זה לא יבטיח את עתידי אבל אחרי אלפי קילומטרים של בינוניות, מגיעה לי פעם אחת ההרגשה של להיות טוב.

קולין סמית- הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]