אני אוהב לרוץ אחרי בחורות. לא כדימוי בלבד אלא ממש. במישור המטאפורי יצא לי בימי חיי לרוץ פעם או פעמיים אחרי נשים שרציתי שיחבבו אותי. בכל הפעמים הללו התוצאה היתה זהה. התברר שהן רצות מהר ממני. לי הן השאירו את אבק האכזבה. אבל אני אכן אוהב לרוץ אחרי בחורות
מאת:קולין סמית
במיוחד אני אוהב לעשות זאת במרוצים. שם זה קורה היכנשהו באמצע הריצה. ההתחלה עברה מזמן. הסוף עוד לא נראה באופק. הריצה היא עכשיו בשלב המשעמם שלה. אני מחפש רוטינה שתאפשר לי לרוץ בלי לחשוב, לפחות לא על הריצה הנוכחית. אני משתדל למצוא בחורה שרצה לפני, רצוי כמאה או מאתיים מטר לפני. אני מצמצם את המרחק ואז אני רוצה לנוח. המטרה היא לעקוב אחר צעדיה ולנסות לא לשמוע את תקתוק השעון
הנה למשל משהו שקרה לי בהר לעמק. רצתי את הקטע האחרון שלי. הייתי עייף ורציתי כבר לשים את העניין מאחרי. השמש בדיוק עלתה. היה בזה יופי מסויים אבל הוא לא הצליח לגבור על העייפות. לא שקלתי להפסיק או ללכת אבל הייתי צריך מוטיבציה. רעמת שיער מתנפנפת מלפני היתה התחלה טובה. לאחר הרבה זמן השגתי אותה. לא הכרתי אותה ולא החלפנו אף מילה. היא רצה כמעט בדיוק בקצב שלי. אבל, בכל זאת, הייתי טיפ טיפה מהיר ממנה. לאחר שרכבתי על זנבה כמה מאות מטרים החלטתי להתקדם הלאה. ראיתי שלא קל לה. היו לה כנראה מחשבות מאוד דומות לשלי. אבל גם היא לא הניחה לי. בכל פעם שהיה נראה שאני פותח פער, התברר שזה רק לשניות ספורות. כך עברו להם הקילומטרים. לא בנחת אבל עם עניין מסויים. היה נחמד לגלות סוג של קומרדיות ושיתוף פעולה שגרם לשנינו להיות טיפ טיפה יותר טובים. עד היום אין לי מושג מי היא היתה. זה לא משנה את העובדה שהיה שווה לעשות את המרוץ ולו בשל החוויה הזו.
למה בחורות ולא בחורים? זה ברור, לא? ניסיתי לכתוב הסבר מניח את הדעת אבל בסופו של דבר ראיתי שאני מסביר למה השמש זורחת כל בוקר או למה האחרונים תמיד בסוף. לרוץ אחרי בחורות זה כיף. לרוץ אחרי בחורים, לא. זו המסקנה שלי מהקילומטרים שעשיתי. ברור שיש גם אנשים עם מסקנות אחרות.
אבל, יש בעיה. יש מעט בחורות שרצות. כלומר, יש הרבה שרצות בפארק ובטיילת אבל מעט שמשתתפות במרוצים. במרתונים בארץ רק כעשירית מהמשתתפים הן נשים. בחצאי מרתון המצב קצת יותר טוב אבל רק קצת. זה עומד בניגוד חד לכמות הרצות שאני רואה בפארק וגם למספרים בארצות אחרות. בארצות הברית קיים כמעט שיוויון בין מספרי הנשים והגברים. בריצות מסויימות, למשל בחצי מרתון, יש אפילו רוב לנשים.
למצולמת אין קשר לכתבה
צילום: Peter van der Sluijs
לצערי אני לא סוציולוג. אני לא יודע הרבה על סוציולוגיה אבל מדי פעם יוצא לי לראות איש מהתחום שמסביר דברים כגון "למה הישראלים חבשו כובע טמבל ולמה הפסיקו" או "למה סובארו היתה המכונית הפופולרית בארץ בשנות השמונים" או "איך הסושי הפך לפלאפל של שנות האלפיים". הייתי רוצה להיות מן אדם כזה שמסביר בסמכותיות "למה כל כך מעט נשים משתתפות במרוצים". הייתי מציין אפילו מספר סיבות לכך.
אם תחפשו את המילים "מוטי אלונה נייקי" בגוגל הקרוב למקום מגוריכם ותעברו למדור התמונות, תגלו צילום מרהיב. הוא מראה את מוטי מזרחי ואלונה אברין עומדים לפני ההמון שניות לפני פתיחת מרוץ נייקי האחרון. היופי שבתמונה הוא הניגוד בין שני האנשים העומדים לבד לבין ההמון המתגודד מאחריהם. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי בין מאות הראשים שבתמונה ולו בחורה אחת. אמנם, בחורות לא מעטות רצו בארוע ההוא אבל אף אחת מהן לא נמצאת בין האנשים בחזית "הגוש הגדול". האנשים שעומדים שם הם אלה שמחשיבים את עצמם כטובים. הם לאו דווקא כאלה אבל זה מה שהם חושבים. אם הייתי בחורה, אחת שרצה, אחת שחושבת להשתתף במרוץ, התמונה היתה אומרת לי משהו מדכדך. היא היתה אומרת שאני צועדת למקום שבו הגברים נותנים את הטון. מקום שאוכל להיות בו רק בשורה השניה. זו אינה מסקנה נכונה אבל היא בהחלט מתבקשת.
וישנה גם החשיפה. מרוץ הוא קצת כמו מופע חשפנות ולא סתם, אחד שנעשה לעיני הרבה אנשים וברחובות מרכזיים. את אמורה להגיע בבגדים קצרים, להראות את יכולתך ותמיד יש הרבה צלמים מסביב שגם ינציחו את העניין. להרבה אנשים, בעיקר בחורות, קשה עם זה. בצדק.
וגם חסרה דמות מופת. את מהפיכת הריצה הנשים בארה"ב הנהיגו גרטה וייץ וג'ון בנויט סמואלסון. שתיהן רצות משכמן ומעלה שהצליחו, בעבודה קשה ובהרבה כשרון, להפוך להיות מודל לחיקוי. בארץ אין לנו עדיין את האישה לרוץ אחריה. זהבה שמואלי ונילי אברמסקי הן ספורטאיות נהדרות. אבל, לא מספיק אנשים מהציבור הרחב מכירים אותן כדי שיהיו החלילניות מהמלין שההמון הולך אחריהן.
כאן, הסוציולוג שבי היה משתתק לשניה. לאחריה הוא היה מוסיף משהו "בנימה אישית". הוא היה מבקש שהמצב ישתנה. שיהיו יותר נשים במרוצים. שיהיו יותר אנשים לרדוף אחריהם.
קולין סמית- הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
