הערת המחבר: הקורא הקפדן ישים אולי לב לכך שהמילה "דבש" מופיעה בהמשך כתחליף למילה אחרת. זו האחרת פחות נעימה ולא יאה להשתמש בה בחיבור שאפילו ילדים קטנים עלולים לקרוא. היות ואנו נמצאים בימים בין כסה לעשור, עלול הקורא
התמים לחשוב שקטע זה קשור אל אירועי ראש השנה וספחיו. אין דבר רחוק מכך
והמחבר מתנצל מראש על אי נעימות העלולה להיגרם מציפייה זו. ואם כבר פתח
המחבר את פיו הוא מעוניין להוסיף כי הקטע הזה אכן עוסק בריצה גם אם אין
הדבר נראה כך בתחילתו (סוף הערה)
מאת:קולין סמית
הקדמה: לא מזמן מצאתי את עצמי באחד המוסדות האקדמיים בארץ. זה היה במסגרת ערב עם שם כמו "יום פתוח" או "לילה לבן", משהו שבו המוסד פותח את שעריו לקהל הנרחב וצמא הידע. הרעיון בהחלט מפתה, אתה מסתובב בין מדשאות הקמפוס ולוגם מדי פעם מנה של ידע אקדמי שהוא מתקדם מצד אחד אבל מעניין מצד שני. בהחלט נשמע מבטיח. אבל, כמו פעמים רבות, גיליתי שהמציאות עולה על כל דמיון, בעיקר מבחינת מספר האנשים. המוני בני אדם הציפו כל פינה באזור וכל הרצאה שנשמעה ולו רבע מבטיחה היתה מלאה עד כדי מחנק וקריסה מוחלטת של מזגני האוויר.
היות והייתי צריך לחכות לחברים, החלטתי לוותר על ניסיונות רכישת ההשכלה והתיישבתי בבית קפה מרוחק יחסית. שם האסון היה מורגש באופן חלקי בלבד. הייתי משועמם קלות ואמצעי הבידור העיקרי שלי היה הטלפון החכם. אינני זוכר בדיוק מה הייתה הסיבה אבל החלטתי לברר את מקור האמירה האמריקאית הידועה "כאשר הדבש פגע במאוורר". מדובר במשפט שכוונתו לתאר מצב שהסתבך בצורה קשה ושיהיה מסובך לתקנו. כאשר חושבים על כך לשנייה, האמירה עושה עבודה מצוינת בתיאור מצב כזה. עניין אותי מה המקור של המשפט. לא הצלחתי למצוא את התשובה אבל באחד האתרים ציינו שהמקור לאמירה הוא המשפט הקצת יותר מפורט: "כאשר הנוזל המופק מדבורים מבצע מגע עם מתקן המונע באנרגיה הידרו אלקטרית ואשר מטרתו הנעת האוויר בסביבתו". יש אנשים בעלי יכולת תאור בלתי מוגבלת.
הסיפור המרכזי: יום לאחר פדיחת הקמפוס יצאתי לרוץ. האקדמיה הסתיימה מאוחר ואני קמתי מוקדם וכך יצא שהייתי קצת עייף. הייתי במצב רוח של "גומרים הולכים". הבעיה הייתה שהיה לא מעט מה לגמור. הייתי אמור לסיים 26 ק"מ וגם לי זה לוקח קצת יותר מכמה דקות. הריצה העייפה התקדמה בסדר. ישנתי עד כמה שאפשר תוך כדי ריצה. הייתי באזור הכלום של הריצה. עברתי כבר הרבה, אולי אפילו יותר מחצי אבל נשאר לי לפחות עוד חצי.
ראיתי אותם כבר מרחוק. הם היו חבורה של כעשרים בני תשחורת. השעה היתה כזו שלא ברור היה אם הם היו עדיין ערים או שכבר קמו. בכל מקרה הם זמזמו כדבורים וחיפשו פעילות. כאשר הם ראו רץ מזדקן, מזיע, מתנדנד הלובש חגורת בקבוקונים כאילו הוא היה שריף עבש ממערבון סוג ז', הבינו את פוטנציאל הדאחקה בעניין.
שניים מהם נעמדו לרוחב השביל, החזיקו איזה פיסת בד בינהם וכאילו דימו קו סיום. למען האמת, אפשר לחשוב על התעמרויות גדולות יותר. עם זאת, זה לא התאים לי. החלטתי לעקוף אותם ולהתעלם מהם. אבל הם, כמו שאמרה אלכס לדן, לא הרשו להתעלם מהם. קו הסיום שלהם רדף אחרי ודרש שאעבור דרכו. התחמקתי מהם אבל הם הוציאו את הריצה משלוותה. גרמו לקצב הלב שלי להאיץ וגם הפחידו אותי במידה. לא יכולתי לשתוק להם. פתחתי את פי וצעקתי על מנהיג החבורה בקול גדול: "דבש קטן". הם הסתכלו אחד על השני מופתעים ואז החלו לגחך. "זה כל מה שיש לו להגיד?"
המשכתי לרוץ כאשר אני מנסה להרגיע את הלב ואת עצמי. הבעיה הראשונה שהייתי אמור להתמודד איתה הייתה המסלול. חמש דקות מאוחר יותר הייתי אמור לעבור ליד אותם מתוקים שנית. התלבטות. הייתי יכול בקלות לבחור מסלול אחר, עוקף דבש. יתכן שזה היה הדבר הנכון לעשות. מה אני צריך באלאגנים על הראש? מצד שני, לא רציתי להרגיש מובס על ידי הגועל. הרגשתי שאם אבחר להתחמק, אתן להם קצת לנצח, לאו דווקא אותי אלא את הסדר הטוב. החלטתי לחזור לשם. זה עבר בסדר. הם ניסו לשגר איזה אפוריזמם לחלל. למשל "הי, תראו את ההומו הזה" אבל נראה היה שאיבדו עניין בי. טוב שכך.
סיכום: לסיפור הזה אין מוסר השכל. לא נחשפה כאן בעיה או הוצג פן נסתר של עולם הריצה. כדי שהקורא יצא בכל זאת עם משהו, אשתמש במשהו ששמעתי פעם בראיון עם סופר ידוע (טוב, זה היה מאיר שלו). הוא אמר שהוא בנאדם נוח לבריות תרבותי וליברלי. הדבר האחרון שהוא מאמין בו הוא עונשים ברוטליים כמו הוצאה להורג, כריתות ראש, מלקות וכאלה מין. אבל, הוא שומר לעצמו את הזכות לפנטז על עונשים כאלה לאנשים שמרגיזים אותו במיוחד. כיף לו לדמיין איך הוא מוריד באבחת חרב אחת את ראשו של הנהג שחתך אותו כרגע בכביש. איך הוא חונק למוות את האדם שכרגע קילל אותו. ההבדל הזה, בין הפנטזיה והמציאות הוא הדבר שאולי מבדיל בין בני התרבות לבין האנשים שבהעדר מילה אחרת נקרא להם דבש.
צילום שער: Richard Webb
קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
