הרבה אנשים חושבים שאחד היתרונות הגדולים באורח החיים של הספורטאים המקצוענים הוא ריבוי הנסיעות לחו"ל. בדרך כלל, ככל שהרמה של הספורטאי גבוהה יותר, הוא לא רק נוסע ליותר תחרויות – הוא גם שוהה יותר זמן במחנות אימונים בחו"ל. זה נשמע כיפי, אבל אותם ספורטאים יעידו שזה אטרקטיבי אולי בפעמים הראשונות. בסופו של דבר, בעוד שבתחרויות הם קוצרים את הפירות על העבודה הקשה, במחנות האימונים הם עובדים הכי קשה ומתנתקים לגמרי מהמשפחה ומאורח החיים הרגיל שלהם שהוא גם ככה תובעני. וכך מחנות האימונים הופכים לחלק הפחות אטרקטיבי בשגרה של הספורטאים המקצוענים, כי מדובר בסך הכל בחלק העמוס של המקצוע שלהם. אצל הספורטאים החובבנים זה בדיוק להפך.

אימון או טיול? מה שבטוח, זה נראה טוב. רן שילון (במרכז) ומתאמניו בשאמוני | צילום: באדיבות רן שילון

עוד כתבות בנושא 
איך מתכננים מסע אופני כביש בחו"ל? 
10 מרתונים בחו"ל שקרובים לישראל 
10 טיפים למרתוניסטים היוצאים לתחרות בחו"ל

להקדיש שבוע שלם לתחביב שלך

גם אם חלק ממחנות האימונים בחו"ל יהיו מפרכים גם עבור החובבנים, רובם עדיין יתייחסו לנסיעות כאלה כאל סוג של נופש, התנתקות מהשגרה היומיומית שלהם והזדמנות נדירה להקדיש שבוע או שבועיים להתמקדות בתחביב שלהם שהופך אותם לכל כך שמחים ומאושרים גם אם הוא קשה. זו בדיוק הסיבה שבשנים האחרונות הפכו מחנות האימונים לרצים, רוכבים, שחיינים ובכלל לכל מי שמתעניין באורח חיים ספורטיבי ובריא – לאטרקטיביים ואפשר להגיד שגם לסוג של טרנד.

המאמן רן שילון היה אחד הראשונים בארץ שהעביר למתאמנים חובבנים טעימות מהסטנדרטים המקצוענים בכל מה שקשור לקבוצות ריצה וטריאתלון, ובמשך קרוב לעשור הוא מקיים מחנות אימונים בארץ ובחו"ל. מה שהשתנה לאחרונה מבחינתו זה שמחנה אימונים כבר לא חייב להיות הכנה לתחרות גדולה. "הפעם הראשונה שהוצאתי מחנה אימונים לחו"ל היתה ב-2008, והשנה הוצאתי מחנה בפעם הראשונה לשאמוני בצרפת כשהמטרה היתה קודם כל ליהנות", מספר שילון ומוסיף: "היו פעמים שהוצאתי קבוצות לתחרויות מסוימות, ואז מה שקורה זה שמגיעים לריצה אחת, ואז זה נגמר. הגעתי למסקנה שזה לא הגיוני, ושעדיף להוציא אנשים לחוויה של שבוע שלם".

"אם ישאלו אותי מה עדיף, מחנה אימונים בחו"ל או מרתון, אני אגיד שעדיף לנסוע למחנה אימונים בחו"ל ולרוץ מרתון בארץ", אומר המאמן מוטי מזרחי שמוציא רצים למחנות בחו"ל לפחות פעמיים בשנה, בדרך כלל באתיופיה ובבולגריה. אצלו זה התחיל בשנת 2010 כשהוא יצא עם 4-5 רצים לאתיופיה שאז עוד נחשבה למקום המיועד בעיקר ליחידי הסגולה, בעוד שהיום כבר יש שם מקום לרצים בכל הרמות, ועשרות כאלה מצטרפים אליו לשם מדי שנה. "אני חושב שזה לא ממש משנה איפה תתחרה אם תהיה מוכן, אבל את מה שמשיגים באימונים של שבועיים באתיופיה יהיה קשה להשיג כאן גם בשלושה חודשים".

בארץ אי אפשר להשתפר ככה . מוטי מזרחי (במרכז) במחנה באתיופיה | צילום: באדיבות מוטי מזרחי

להביא אנשים אל ה"מכה" של הריצה

במחנות של מוטי מזרחי שמים בעיקר דגש על ההתנתקות מהשגרה והאפשרות לטעום, גם אם מדובר בתקופה קצרה, מאורח החיים של הרצים המקצוענים. זה אומר 2-3 אימונים ביום, חיזוקים, אוכל בריא וכן, גם טיולים אטרקטיביים שאם תשאלו את מזרחי לא רבים הם האנשים שמבקשים להשתתף בהם: "הם לא רוצים לפספס את האימונים למרות שזה כלול בחבילה, בסופו של דבר 20 אחוז מהאנשים גם יוצאים לטיולים", הוא אומר ומתכוון לסיורים אקזוטיים באתיופיה כולל בבירה אדיס אבבה ובערים הסמוכות לאתר המחנה. במקרה של בולגריה, מדובר במתחם אימונים מקצועני לכל דבר באזור הרי רילה ושבעת האגמים. מקום שבו ספורטאים מקצוענים רגילים להתאמן, לאכול ולישון טוב – גם בשעות הצהריים. ועדיין, אותם המשתתפים חוזרים לשם מדי שנה כי הם יודעים שבתור חובבנים שבסוף כל אימון יוצאים ליום עבודה בשגרה הרגילה שלהם, שם הם יחיו לכמה ימים כמו מקצוענים. בקיץ הנוכחי נערך מחנה כזה גם לקבוצה של כ-40 ילדים מהמגזר הערבי ועבר בהצלחה רבה.

עוד אחד שבילה תקופות ארוכות בקריירה שלו כמרתוניסט במחנות אימונים הוא זוהר זימרו, שמצד אחד מכיר כל כך טוב את השגרה הזאת כספורטאי מקצוען, אבל מצד שני מבין שהשילוב בין הריצה באתיופיה לטיול במדינה עצמה יכול להיות קלף חזק מאוד בעולם התיירות. לצורך העניין הוא חבר לנתן שטה שהוא יזם בעל מספר עסקים באתיופיה, והשניים משיקים את פרויקט "רצים עם אלופים" שזה מחנה ריצה המשולב עם טיול באתיופיה בהובלתו של זימרו.

"אני בעצמי רץ חובבן שרצה להשתפר וכך גיליתי את מחנות האימונים באתיופיה", אומר שטה ומוסיף: "כשאני חושב על קהל היעד שלנו אני חושב על עצמי. הקונספט שלנו הוא להביא אנשים אל ה'מכה' של הריצה, וכמו שבכדורגל זה אנגליה או ספרד אז בריצה זה אתיופיה או קניה. מדובר קודם כל בתנאי אימון שמאוד משפרים בגלל הגובה, וחוץ מזה בחוויה תיירותית כי באתיופיה יש הרבה מה לראות. אצלנו כל יום מתוך תשעת הימים מורכב מאימונים ומאטרקציה אחרת, כך למשל ביום הראשון מתאמנים בבוקר, לאחר מכן יוצאים לטיול בעיר קיט על רכס הרים ואוכלים שם ארוחת צהריים. לאחר מכן חוזרים לאימון שחרור ומתיחות וכך הלאה, בכל יום פעילות אחרת".

יש באתיופיה מקום לכולם. זוהר זימרו | צילום: ניר עמוס

המחנות של זימרו ומוטי מזרחי מתקיימים באתר "יאיא וילג'" בבעלותו של אחד מגדולי הרצים בכל הזמנים, היילה גברסילאסי, וכל אחד קובע את תוכן האימונים והאטרקציות בהתאם לרצים המשתתפים, ובשני המקרים מדגישים שיש מקום לכל הרמות. גם רן שילון דאג להתאים את המחנה בשאמוני לכל הרמות: "אנשים שרצו פחות קילומטרים יכלו לעלות לאוטובוס לפני אנשים שרצו יותר ולכל אחד היה את המקום שלו", אומר שילון שבקיץ הבא מתכנן מחנה דומה באגם גארדה שבאיטליה, שם יש אפשרויות רבות גם לרוכבים ולשחיינים, אבל חשוב לו להדגיש: "לא צריך לקרוא לזה מחנה לטריאתלטים, זה מחנה לאנשים שאוהבים אורח חיים בריא, וחלקם נהנים מכל מיני פעילויות כמו ריצה, רכיבה ושחייה".

באתיופיה עושה רושם שהמקומיים ישמעו יותר רצים שמדברים עברית בשנים הקרובות, וכך גם האתר בהרי רילה בבולגריה הפך ליעד אטרקטיבי וזול למי שכבר לא מתבייש להגיד שבשבילו חופש אמיתי זה לשלב בין אימונים קשים למנוחה טוטאלית. מחנות האימונים הם כבר לא נחלתם של הספורטאים המקצוענים, וסוג חדש של תיירות ספורט הולך ומתפתח.