נפלה בחלקי ההזדמנות לרוץ שתי תחרויות שטח ארוכות בסופי שבוע עוקבים, ולמען האמת רציתי לנצח בשתיהן. אקדים את המאוחר ואגיד שאני "מסתפק" באושר רב בתוצאה הסופית – פודיום אחד וניצחון אחד. חששתי לקראת שתי התחרויות משום שתנאי האימון בתל אביב לא בדיוק אידאליים לריצות הרים, אבל בסופו של דבר הכל הסתדר. כנראה שזה היה אפשרי.
פעם בשבוע יוצא לי להתאמן מחוץ לעיר | צילום: אלעד ניסים
המרוץ הראשון: זינוק מהטירה של דרקולה
שמה של התחרות הראשונה שסיימתי היא "טרנסילבניה 100" שהתקיימה בהרי הקרפטים שברומניה. לעיירה בראן הציורית, בה שוכנת הטירה המפורסמת של דרקולה, טסנו 30 חברי קבוצת אנדיור, שהשתתפו בשלושת המקצים. אני בחרתי להתחרות במקצה הבינוני של ה-50 ק"מ עם 3,200 מ' טיפוס מצטבר. בשני הימים שבילינו בעיירה לפני התחרות התמקדנו בהתארגנות, אבל בעיקר בניסיון להפיג חששות מהמתקרב. ניסינו להבין בדיוק באילו פסגות שרואים מהמרפסת במלון עובר המסלול. לא כי זה היה קריטי במיוחד, אלא כדי לנסות ולצפות את כמות השלג הצפוי לנו במסלול למחרת.
כשהגיע בוקר התחרות, מזג האוויר היה מעט קריר, אבל למזלי הצלחתי להימלט כמעט לחלוטין מהגשם לאורך כל היום. בעיקר התרגשתי לקראת הנוף האלפיני שאראה בפעם הראשונה מזה כשנתיים. הרגשתי מאוד נינוח בזינוק בו היו צמודים אליי כ-250 מתחרים בינלאומיים. היו לא מעט רצים שפתחו מהר, כך שלקח לי יותר מכמה דקות לתפוס את הקבוצה המובילה של הרצים המקומיים. ניסיתי קצת לדבר איתם, והרגשתי תוך כדי כך שכנראה אני מתאמץ פחות מעמיתיי. כשהטיפוס נהיה תלול הבנתי שלא כדאי להתאמץ יותר מדי, ושמרתי כוחות. לאחר זמן מה, כבר מצאתי את עצמי מטפס לבד. לאחר 1,700 מ' של טיפוס מפרך עם הפוגה קצרה של ירידה באמצע, הגעתי לשלג שלא הייתי מוכן לו. ולבד.
השלג הגיע למעל גובה הברכיים, וההתקדמות היתה אטית. המסלול נהיה יותר ויותר תלול, ולבסוף היה צריך להיאחז בחבלים שהותקנו על מנת להתקדם. פחדתי להחליק. לא חששתי מפגיעה, אלא מהאפשרות שאצטרך לטפס את הכל פעם נוספת. התחלתי לראות דמויות מתקרבות אליי, אבל לא יכולתי להגביר כיון ששרפו לי השרירים. לקראת הפסגה תפס אותי הרץ המקומי הראשון. ניסיתי להחזיק אתו, אך לא הצלחתי. נתפס לי הארבע ראשי בשתי הרגליים.
ראדו מיליא – הרץ שבסוף ניצח מגיע לסוף קטע הטיפוס התלול | צילום: Ion Trandafir
לטפס ראשון בשלג, ועוד בלי מקלות כמו יתר המובילים, היתה טעות טקטית ברורה. בדיעבד הייתי צריך לחכות לאחרים ולעשות תור, תור בפתיחת המסלול בשלג הרך. לא נורא, את הלקח שלי למדתי לפעם הבאה. את 35 הקילומטרים הנותרים ביליתי בניסיון לשחרר את הרגליים, מה שלא בדיוק הצליח לי. למרות הסבל הלא מבוטל, עדיין הצלחתי להתפעל מהנוף האלפיני המשגע. כל כך התגעגעתי לזה! רצתי לבד על קו פרשת המים של הרכס, ממנו רואים פסגות מושלגות לכל עבר. אחרי ירידה בערוץ והתגלשות נחמדה בשלג, הגעתי סוף סוף לתחנה בנקודת האמצע. קשרתי מחדש את השרוכים, ומיד הגיעו שני רצים נוספים. ב-1,000 מ' טיפוס שעוד נותרו, לא הצלחתי להחזיק גם איתם, והם נעלמו לי לתוך הערפל הכבד. לאט לאט עברו להם הקילומטרים עם מבטים רבים לשעון. עוד דקה, עוד קילומטר. אחרי 6:53 שעות בקו הסיום, התברר לי שסיימתי שלישי, ולא רביעי כפי שחשבתי. כנראה אחד הרצים פרש או התברבר, אבל בכל מקרה הפתעה נחמדה.
טקס הפודיום על רקע הטירה של דרקולה | צילום: Louis Penel
המרוץ השני: נקודת זינוק בגובה 1,400 מ'
כמה שעות לאחר מכן, בחדר במלון, עברתי למשימה הבאה – התאוששות. בשבוע לקראת התחרות הקפדתי לרוץ קל ומדויק ולבצע אימון מתיחות מדי יום. כבר ביום חמישי הרגשתי זריז, והייתי מוכן לתחרות הקרובה. התחרות – זארוס פסילוריטיס בכריתים, למרחק 35 ק"מ עם 1,600 מ' טיפוס, אליה הצטרפתי בזכות חברת 'זארוס' ואתר איי יוון, יחד עם הרץ שגב אפלבאום, המאמנת אפרת כהן, אסף ליפינסקי מחברת זארוס, והצלם אלעד ניסים. התחרות היתה קטנה וביתית מאוד, אך מאורגנת להפליא. ערכת המשתתף כללה בקבוק שמן זית, ראקי (ערק מקומי), ושלל הפתעות נוספות. את נקודת הזינוק הקימו ברמה מדהימה בגובה 1,400 מ' בשם נידה. ראינו את שמש הבוקר המוקדמת זורחת על משטח עצום של דשא ירוק, מוקף בהרים סלעיים. תוך כדי שהיינו בהכנות אחרונות, פתאום הכריזו ביוונית על זינוק התחרות.
אזור הזינוק ברמת נידה | צילום: אלעד ניסים
מדובר באחד הזינוקים המיוחדים שיצא לי לחוות. כל הרצים הביטו אחד בשני בתהייה, פתחו שעונים, ויצאו לדרך. מיד תפסתי את ההובלה יחד עם רץ מקומי מהכפר הסמוך, מנוליס, שניצח את התחרות בחמש השנים האחרונות. רצנו יחד בקטע שטוח ואז התחלנו את הטיפוס לפסגת הפסילוריטיס, ההר הגבוה בכריתים.
הפעם החלטתי שלא אעשה את אותה הטעות של ריצה לבד, ורצתי עם חברי החדש דרך הסינגלים עטורי הסלעים החדים. האמת שהיה לי רגוע מאוד. דיברנו וחייכתי כל הדרך לפסגה החשופה, ממנה רואים את כל האי. למרות הרוח החזקה עצרנו שם ליד הכנסייה הקטנה לכמה דקות כדי ליהנות מהנוף. המשכנו לירידה, ואחרי ברבור קליל סיימנו את הקטע הטכני. הגענו ל-12 ק"מ האחרונים המשתרכים לאורך דרך כורכר מפותלת. למזלי מארגן התחרות חייב אותי לצאת עם בקבוק מים עלי, והסתבר שלמאנוס הוא ויתר. הבקבוק אפשר לי לא לעצור בתחנות השתייה שפוזרו בירידה המהירה בשעות החום ולפתוח פער קטן של שתי דקות בסיום. עדיין לא היה קל לרוץ 10 ק"מ בקצב 3:40 דקות לק"מ אחרי כמה שעות על הרגליים. סיימתי אחרי 3:46 שעות בהרגשה יחסית נוחה.
היה שווה את ההשקעה בסוף ולו רק בשביל הטקס היווני המסורתי של מתן זר למקום הראשון הכללי בכל מקצה. אין ספק שזו היתה תחרות מהנה ביותר, ואני שמח שהצלחתי גם לסיים ריצה ארוכה בלי להרגיש גמור. האמת שבכלל היה מאוד נעים בכריתים ובסוף התברר שאפילו העליתי טיפה משקל, משהו חיובי ונדיר אצלי.
טקס הסיום של מרוץ הפסילוריטיס | צילום: אלעד ניסים
כבר שבועיים שלא רצתי. כרגע לא ממש בוער לי לחזור, אולי משום שחשובה לי הזהות גם ללא הריצה. מבחינה גופנית אני מרגיש נפלא, אבל כנראה שהנפש צריכה מנוחה מהתחרויות האחרונות, ובכלל מהעונה העמוסה. ההישג הגדול ביותר העונה – בפעם הראשונה מאז שהתחלתי באמת להתאמן, לא נפצעתי במשך שנה שלמה! השתתפתי מאז ספטמבר ב-11 תחרויות למרחקים של בין 5 ק"מ ועד 100 ק"מ ואני מאוד מרוצה מהתוצאות. כעת אולי אחזור קצת לטפס, וכשיבוא לי אחליט על מטרות לעונה הבאה.
תענוג לקרוא וטריוויאלי לקנא. אתה הולך עוד לתת לי טיפים לטרקים ברומניה…