מאת:הדס יעקבי
תחרות ה'איירונמן' (איש הברזל) נחשבת לאחת מתחרויות הספורט הקשות ביותר בעולם. היא משלבת שלושה ענפי ספורט המבוצעים בזה אחר זה: שחייה למרחק 4 ק"מ, רכיבת אופניים ל- 180 ק"מ וריצת מרתון (42 ק"מ). הדס יעקובי, שהשתתפה עד כה רק בתחרויות טריאתלון 'בלבד', הרגישה שהיא חייבת להתנסות בדבר האמיתי.
קרוב לעשר שנים אני עוסקת בטריאתלון. ה'איירונמן' האימתני היה בשבילי תחרות ליחידי סגולה בלבד, והמחשבה על השתתפות בה היתה עבורי חלום שהעיר אותי משנתי עם כאבי שרירים. אלא שבמשך השנים פגשתי אנשים – וגם נשים – בשר ודם כמוני ואף מבוגרים ממני, שחוו את החוויה הזו ואפילו נהנו ממנה. אחד מהם הוא מיודענו יוסי מלמן, משתתף ותיק בכל סוגי תחרויות הטריאתלון, שאף ארגן את תחרויות 'איש הברזל' באילת. לזכותו אני זוקפת את הניסיון הראשון לשכנע אותי ולהניעני לכיוון המטרה.
מטרתי הראשונה בדרך למימוש החלום היתה השתתפות במרתון ניו-יורק. חשבתי שלפני שאני מנסה 'איירונמן' רצוי שאתנסה קודם במרתון. ואכן הריצה היתה לי חוויה מדהימה (וכבר סיפרתי עליה בגיליון 'עולם הריצה' מס' 105). עמדתי במשימה בהצלחה (בזמן של 4 שעות), ואף-על-פי כן המחשבה הראשונה שעלתה אז במוחי היתה – איך רצים מרתון אחרי רכיבת אופניים של 180 ק"מ?
אבל ההצלחה במרתון עודדה אותי להמשיך הלאה. מנגד ידעתי שכדי להגשים את החלום איאלץ להקדיש את כל זמני ומרצי לביצוע תכנית אימונים עמוסה שפירושה – לא לעבוד חצי שנה. בשלב זה גנזתי את הרעיון והסתפקתי בתחרויות טריאתלון.
לפני כשנה התארגנה קבוצה גדולה של חברים לקראת תחרות האיירונמן באוסטריה. עקבתי אחר תכנית האימונים של הקבוצה ואף התנסיתי בחלקה. ראיתי שהשד אינו נורא כל כך. קיבלתי ביטחון לנסות לשלב תכנית אימונים תובענית זו יחד עם עבודתי במשך היום (למרות שזו, כאמור, דרשה ממני שעות רבות).
'עזבי שטויות'
ביולי 2004 גמלה בלבי ההחלטה להשתתף בתחרות 'איש הברזל' – האיירונמן. הייתי אמנם בכושר גופני טוב, אבל הגיל לא פעל לטובתי (כבר בת 35). אחרי שנים של אימונים אני רוצה להאט את הקצב, להתחתן וללדת ילדים. ראיתי זאת בבחינת שעת כושר שמי יודע אם תחזור.
תגובות המשפחה והסביבה הקרובה היו מעורבות. הרוב הציעו לי הצעות בנוסח 'עזבי את השטויות והציבי לך מטרה – להתחתן', אבל אני לא ויתרתי. האיירונמן בדרום-אפריקה, שאמור להתקיים במרץ 2005, היה המשימה שבחרתי בה.
בניתי תכנית אימונים ושלחתי אותה לאישור לרפי דותן (חבר קרוב, מאמן ופיזיולוג מעולה). גם תשובתו היתה – עזבי שטויות ותחשבי על חתונה, אבל בסופו של דבר אישר את התכנית עם הערות קלות.
תכנית האימונים שלי
התכנית הותאמה לי אישית – מצב הכושר הגופני ואילוצים הקשורים בעיקר לשעות העבודה. מטרתי היתה לסיים את האיירונמן ב- 12 שעות ולא להגיע למצב של הליכה בקטע של ריצת המרתון. התכנית נבנתה אפוא על-פי כמה עקרונות:
* אימון קבוע מדי יום ביומו: 4 אימוני ריצה, 3 אימוני אופניים ו- 3 אימוני שחייה שבועיים. האימונים נקבעו לשעות הבוקר, משום שלא ידעתי בוודאות מתי אחזור הביתה וכמה כוח יהיה לי להתאמן לאחר יום עבודה.
* באימוני השחייה הודגש בעיקר המרחק – 4 ק"מ. השחייה בתקופת החורף בבריכת האוניברסיטה בתל-אביב (ללא קירוי) היתה עבורי הכנה מצוינת לקראת המים הקרים בתחרות.
* רכיבת אופניים היא הצד הפחות חזק אצלי. באמצע השבוע רכבתי רק על טריינר בגלל בעיה של זמן וגם – הפחד מהכביש, ורק בשבת יצאתי לרכיבה ארוכה. בשני סופי שבוע ירדתי לאילת (פעם אחת רכבנו במסלול של 400 ק"מ במשך שלושה ימים – אילת – חצבה – מצפה רמון – אילת, ובפעם השנייה אימון מסכם של 5.5 שעות רכיבה ו- 1.5 שעות ריצה. בשבתות גשומות רכבתי על טריינר כ- 3 שעות ורצתי בגשם עוד שעה-שעתיים.
* בכל הקשור לריצה התמקדתי בעיקר באימוני נפח: ריצה אחת אחרי טריינר, ריצה של עד שעתיים בקצב בינוני ומדי יום שישי ריצה ארוכה (3 עד 3.5 שעות). אחרי כל אימון אופנים ממושך בשבת יצאתי לריצה של שעה עד שעתיים. הריצות היו בקצב נמוך – 6 עד 6.5 דקות לקילומטר, דומה לזה שתכננתי לבצע בתחרות.
* התאמנתי עם מד-דופק ועבדתי על נפחים והורדת הדופק. באופניים הדופק הממוצע היה 150 (קצב של כ- 30 קמ"ש) ובריצה 130 – 140 פעימות בקצב של 6 – 6.5 דקות לקילומטר.
* יום ראשון היה תמיד יום מנוחה מאימונים.
* מדי שלושה שבועות של עלייה בעומס – שבוע רביעי של עומס מופחת.
טריאתלון אילת – עם ברך נפוחה
התכנית נבנתה ל- 23 שבועות של אימונים, תוך שילוב של תחרות טריאתלון באילת בחודש דצמבר האחרון. והנה, כבר בשבוע האימונים הראשון נפגעתי מזיהום בברך ואושפזתי עם אנטיביוטיקה חזקה לווריד. הרופאים ציוו עלי ליטול מנוחה של כמה חודשים ולשכוח מטריאתלון אילת וכמובן מהאיירונמן. האנטיביוטיקה החלישה אותי מאוד, אבל בהדרגה חזרתי לפעילות. התייצבתי בכל זאת לטריאתלון אילת, ולהפתעתי הצלחתי מעבר לצפוי. הברך היתה עדיין נפוחה אך לא כאבה. סיימתי ראשונה במקצה ובקבוצת הגיל שלי וחמישית בדירוג הכללי.
כדי לבדוק את כשירותי לעמוד באתגר החלטתי על פרק זמן של חודש אימונים. אם אעמוד בכך אירשם לתחרות. החודשיים האחרונים לפני התחרות היו מתישים: אימונים ארוכים בבוקר, עבודה עד הלילה וסופי שבוע של אימונים ממושכים. הארוחות לא היו מסודרות בגלל העבודה, אבל הרביתי בפחמימות, בחלבונים, הרבה ירקות. לא נטלתי תוספי מזון ובאימונים שתיתי רק מים.
התחרות
לפורט אליזבת בדרום-אפריקה הגעתי שישה ימים לפני התחרות. לא הייתי הישראלית היחידה. יחד עמי היו עופר פוזנר, ירדן דנקנר וז'נט איגרא (שתי האחרונות תכננו לקבוע קריטריון השתתפות באיירונמן הוואי בפעם השנייה ברציפות, והן גם עמדו בכך). עשינו הכרה עם מסלול האופניים הארוך. הרוח החזקה גורמת לי לדיכאון קל. האספלט מחוספס בחלק מהכבישים, מה שיוצר רעד לא נעים ברכיבה, אבל הנוף מקסים וקופים חוצים מדי פעם את הכביש. נחנו, טיילנו ואכלנו טוב.
התחרות החלה בשבע בבוקר. טרם הזינוק – התרגשות גדולה. הרבה קהל, ריקודים אפריקנים, מוזיקה ואווירה נהדרת. והספורטאים, 1000 במספר, רובם מדרום-אפריקה, מזנקים יחד במזג אוויר נעים. שחינו למרחק של 3.8 ק"מ. שחיתי ארוך וקל מאוד בדופק ממוצע של 125. אחרי 1:08 שע' יצאתי מהמים, החלפתי בגדים ויצאתי לרכיבה של 180 ק"מ בשלושה סיבובים – קל ומעודד יותר לספור סיבובים. בכל סיבוב (60 ק"מ) היו 20 הק"מ הראשונים בעלייה, ברוח פנים חזקה שהתחזקה במשך היום והקלה על החום ששרר במקום. 20 ק"מ הבאים היו עם רוח צידית משתנה ו- 20 ק"מ אחרונים עם רוח גב. בסך-הכול רכבתי 6 שעות ו- 20 דקות, בקצב ממוצע של 28.4 קמ"ש ובדופק ממוצע של 140. לאורך כל הדרך נזהרתי לא להתנגש בקופים שחצו מדי פעם את הכביש.
לפני תחילת פרק הריצה רכבתי לאט כדי לשחרר את הרגליים. הרוח התחזקה ומזג האוויר התקרר. רצנו שלושה סיבובים של 14 ק"מ כל אחד בכביש מישורי ברובו, מלבד עלייה של קילומטר מול רוח פנים חזקה. התחלתי בקצב של 6.5 דקות לק"מ, והתמדתי בו בקלות יחסית עד הקילומטר ה- 20. בעלייה לאחר מכן האטתי ל- 7 דקות לק"מ, והתחלתי להרגיש את שרירי הרגליים. פחדתי לעצור שמא הם ייתפסו ולא אוכל להתחיל מחדש, והמשכתי לרוץ בקצב קבוע. לאורך כל הריצה שתיתי מים בתחנות המים בדרך.
בסיבוב השלישי כבר אפשר היה לראות את הסוף. התעודדתי למרות הרגלים התפוסות. עשרה ק"מ לפני הסיום החלו סופות ברקים ורעמים, ואחרי עוד חמישה ק"מ החל לרדת גשם אבל למי אכפת. אני מתקרבת לסוף. סיימתי את חלק הריצה ב- 4:40 שעות ובדופק ממוצע של 135.
בכל אימוני הריצה הארוכים בארץ דמיינתי איך ארגיש בקילומטר האחרון של הריצה. אבל אין כמו הדבר האמיתי; האושר לראות את שער הסיום; התחושה הנהדרת לחצות את קו הגמר והידיעה שהגשמתי חלום בזמן ובאופן שתכננתי.
צלעתי לכיוון המסאז' ופגשתי את חברי הישראלים, רטובים ומאושרים כמוני. סיימתי חמישית בקבוצת הגיל שלי בזמן של 12 שעות ו- 20 דקות. היה זה אחד הרגעים המאושרים בחיי.
ולקינוח…
מיד עשיתי שני דברים:
* קפצתי באנג'י מגשר בגובה של 200 מ'.
* קעקוע של סמל ה-IRONMAN על הרגל כדי שגם בעוד 50 שנה לא אשכח את החוויה הנפלאה הזו.
ועכשיו אני מוכנה לדבר הבא…
* מי שמעוניין בטיפים או במידע נוסף יכול ליצור קשר במייל – [email protected]
