תוכן גולשים מאת: מקס רוזנפלד

מה הקשר בין הגשמת חלום של ריצת מרתון בשבת האחרונה למוות של הבת שלי? בשבת האחרונה הגשמתי חלום שעליו עבדתי כמעט שלוש שנים – רצתי מרתון מלא, 42.2 קילומטר. הסיפור מאחורי המרתון הזה מיוחד במינו. זה סיפור לא רגיל שמתחיל אי שם במוות. כמו הרבה דברים אחרים שהתחילו אצלי בחיים – במוות.

הגשים חלום | צילום: אלבום פרטי

אני מחליט להתחיל לרוץ

אני הייתי אדם ללא רקע בספורט. חודשיים וחצי לאחר שהבת שלי נהרגה בתאונת דרכים בנמל תל אביב, כחלק מההחלטה של הבחירה בחיים, החלטתי שאני מתחיל לעשות ספורט. עכשיו, עבור אדם שיש לו רקע ספורטיבי זה יתכן והיה קל יותר, אבל הרקע הספורטיבי היחידי שהיה לי הוא כמה שנים של כדורסל ביסודי בעיקר. חוץ מזה הייתי ילד שמנמן, אסתמטי, שלעגו לו על כך שלא היה מצליח לסיים את ריצת ה-2,000 מ' בזמן נורמלי, אם בכלל סיימתי. אני כבר לא זוכר. רק זוכר את האינהלציות התכופות שהייתי מקבל ואת המשאף. גם בכדורסל, בעיקר הייתי מחמם את הספסל ונכנס לדקות מועטות של משחק. וחזרה לאפריל 2018: אני מחליט להתחיל לרוץ.

זה התחיל מ-1.5 קילומטרים של ריצה. והמשיך למרחקים יותר ארוכים. עוד ריצה ועוד ריצה. ועוד ריצה. ואז פתאום לפתע עוברים הימים, מתחילים להרזות, והספורט אפילו מתחיל למצוא חן בעיניי. לפתע אני עובר את ה-10 קילומטר מרחק. ואז מתחיל לקצר בזמנים. ועם חלוף הזמן, מחליט גם להוסיף את השחייה. שיהיה מעניין יותר. ואז, מחליט להוסיף גם את הרכיבה, הרי זה כל מה שנשאר בשביל טריאתלון. ולפתע אני מוצא את עצמי מתחרה, זוכה במדליות. אני, הילד השמנמן והנלעג, זוכה במדליה הראשונה שלו במרוץ תל אביב בשנת 2018. זו היתה התרגשות כל כך גדולה עבורי.

יעלה ומקס רוזנפלד | צילום: אלבום פרטי

יעלה ביתי האהובה תמיד בראשי

חלומם של רצים רבים בתחילת דרכם, הוא להגיע לריצה למרחק מרתון. זה דבר הדרגתי שדורש הרבה עבודה, תרגול, נחישות. זו די קריעת תחת. אז לאט לאט, בלי מאמן ועם הקשבה מאד גדולה לגוף, לחבריי, ובעיקר לעצמי – אני מתחיל לנוע לזה.

יעלה, ביתי האהובה שכבר איננה, תמיד בראשי. לעתים אני מרגיש שהיא רצה לידי. ולעתים היא זו שמניעה אותי לשבור את השיא של עצמי – שיא מרחק, שיא ריצה, לא ליפול, לא להישבר. עוד תחרות, ועוד שיא, ועוד מרחק. חצי מרתון (21.1 ק"מ), 30 ק"מ. והנה זה כמעט מגיע. זה אמנם נכתב כאן בשורה, אבל בין חצי המרתון למרתון – היו שנתיים של הבדל (שנתיים ויום אם נדייק), שלא תחשבו שזה הולך מהר חברים. ואז – יום שבת האחרון הגיע.

בועז גורן (מימין) ומקס רוזנפלד | צילום: אלבום פרטי

נעשה מרתון?

נפגשתי עם חברי היקר, בועז גורן, גם הוא אב שכול ואולטרה-מרותוניסט ותיק. בנו של בועז נפטר שלושה ימים אחרי התאריך של ביתי. לא רק שנקבר באותו בית עלמין, באותה חלקה, אלא ממש שלושה קברים ממנה. לא רק שלא הכרנו אישית לפני ההלוויה של בנו הראל ז"ל (הייתי עוקב אחריו בפייסבוק במלחמה קשה מאד שניהל בסרטן פרק זמן ממושך), אחר כך גם גילינו שאנחנו גרים באותה העיר, באותה השכונה, מרחק שלוש דקות ריצה זה מזה. זה לא הזוי? כבר מזמן הפסקתי לשאול שאלות ולהגיד על דברים שהם מקריים. אז באמת שלא היה פרטנר ראוי מבועז עבור האירוע הגדול. רק שבועז לא ידע על כך. ואני גם לא ידעתי.

התכנון המקורי היה לרוץ 30-32 ק"מ. בועז הציע 36 ק"מ. התחלנו ואחרי 10 ק"מ אמרתי לעצמי – "קדימה, זו ההזדמנות שלך. בועז איתך. זה בטוח איתו". אמרתי לו "נעשה מרתון?" הוא אמר לי "בטח, למה לא?" עבור אדם כמוהו זה באמת לא ביג דיל עוד כמה קילומטרים. מהבית ברמת גן, לרידינג תל אביב, כל הטיילת של תל אביב, לבת-ים ועד חוף הים של ראשון לציון. המסלול נגמר – ובחזרה כמעט את הכל. היו רגעים כל כך קשים בריצה. ואני לא אדם שמתפרק בקלות. אבל היה לי שותף נהדר ומרגש שהרים אותי.

"יעלה אבא אוהב אותך". במרוץ הלילה של ת"א | צילום: אלבום פרטי

סיימתי את הריצה לאחר 5 שעות ו-11 דקות ריצה והקדשתי אותה ליעלה אהובתי, את המרתון הראשון, את כיבוש האוורסט הזה, שהחל, יש לומר, רק "בזכותה". הרי הריצה, היתה בגלל שרציתי להשתקם מהתאונה האיומה הזו. והנה, אני היום עומד בפניכם, מרתוניסט גאה, אבא גאה ובעיקר בטוח שהילדה שלי גאה בי ומחייכת אליי מהשמיים ואומרת לי "אבא. אני גאה בך. תמשיך ככה. אתה אלוף ואתה תכבוש כל יעד שאתה רק תרצה. אני מאמינה בך ואני אוהבת אותך ואני מחכה לך. אל תמהר. בסוף בסוף – ניפגש". וזה מרגיע אותי, שניפגש בסוף בסוף.

אז לחיי עוד הרבה אוורסטים, יעדים ואירועים מרגשים ומדהימים.
ובועז היקר – תודה לך. לקחת חלק באירוע שלא אשכח כל חיי ולא יכולתי לבחור פרנטר ראוי, רגיש ומדהים יותר לאירוע הזה. זה לא משנה לאיזה הישגים אגיע בעתיד, את המרתון הראשון לא שוכחים אף פעם.