באוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה, שני אנשי מכירות של נייקי צפו באימון נבחרת הריצה. חלק מהעבודה שלהם היה לקבל משובים מספורטאים שמקבלים חסות מהחברה, והם התבקשו לציין את הנעליים שהם מעדיפים לרוץ איתן. לרוע מזלם של אנשי נייקי, הרצים העדיפו…כלום

מאת:כריסטופר מקדוגל

"האם לא שלחנו לך מספיק נעליים?" הם שאלו את המאמן. הם שלחו מספיק נעליים, המאמן סירב להשתמש בהן. הוא מאמין שכשאצנים שלו רצים יחפים, הם עושים זאת מהר יותר וסובלים מפחות פציעות.

נייקי נותנת חסות לקבוצה של סטנפורד. אין צורך לציין שאנשי המכירות הרגישו לא בנוח לשמוע את דברי המאמן. כשסיפרו לי את הסיפור הזה, לא הופתעתי במיוחד. במשך שנים נאבקתי במגוון פציעות ריצה, כל אחת מהן גרמה לי להחליף את נעלי הריצה היקרות שרכשתי, ואף זוג לא שינה את המצב. מזמן הפסקתי לחשב את הכסף שהוצאתי על נעליים ועל רופאים – בסופו של דבר, קיבלתי עצה מהרופא שלי לוותר על הכל ולרכוש לעצמי זוג אופניים. אני לא לבד. בכל שנה, 65-80 אחוז מכלל הרצים סובלים מפציעה. לא משנה מי אתה, כמה זמן אתה רץ, הסיכוי שלך להיפצע שווה. לא משנה אם אתה גבר או אישה, מהיר או איטי, הרגליים שלך בסכנה.

אבל למה?
איך זה שרוג’ר בניסטר יכול לצאת מהמעבדה שלו באוקספורד בכל יום, לרוץ בנעלי עור, ולא רק לשפר את המהירות שלו אלא לעולם לא להיפצע?
וכמובן, בני שבט הטאראהומארה, הרצים למרחקים ארוכים הטובים ביותר בעולם. אנשים אלו שגרים בתנאים בסיסיים במקסיקו, בדרך כלל במערות ללא מים זורמים, רצים בנעליים עשויות רצועות של צמיגים ישנים או בכפכפי אצבע מעור. פחות או יותר יחפים.

ביום המירוץ, הטאראהומרה אינם נמתחים ולא עושים חימום. הם רק מתקרבים לקו הזינוק, מצחקקים ויוצאים לריצת אולטרה מרתון שאורכת יומיים שלמים, לפעמים אורכה של הריצה שלהם יותר מ-300 מיילים, רצים ללא הפסקה. לשם ההנאה. אחד מהם הגיע לאחרונה ראשון במרוץ 100 מייל, כשהוא לבוש בטוגה ונועל סנדלים. הוא היה בן 57.

בכל הקשור לתזונה, אורח חיים וטכניקות אימונים, הם סיוטו של כל מאמן. הם שותים כאילו ערב הסילווסטר הוא שבוע שלם ושותים בירת תירס וטקילה ביתית שיכולה להפיל צבא שלם. שלא כמו עמיתיהם המערביים, בני הטאראהומארה אינם מחדשים את מלאי הגוף במשקאות איזוטוניים. הם אינם אוכלים חטיפי חלבון ואנרגיה. למעשה, הם כמעט ולא אוכלים חלבון ומסתפקים בקצת יותר מתירס ועכבר צלוי.

איך לא נגרם להם נזק?
צפיתי בהם מטפסים על צוקים ללא תמיכה נראית לעין, לאחר לא יותר משעת שינה וקיבה מלאה בשעועית לבנה. האם אנחנו, שיש לנו נעלי ריצה משובחות ומדרסים בעבודת יד, לא אמורים להיות עם אפס אחוזי פציעה, והטאראהומארה, שרצים הרבה יותר, על משטחים הרריים, בנעליים שבקושי יכולות להיחשב כמנעלים, בעצם אמורים להיפצע כל הזמן? התשובה, כך גיליתי, לא תיערב לחיך תעשיית נעלי הריצה ששוויה כ-20 ביליון דולר.
 
ד"ר דניאל ליברמן, פרופסור לאנתרופולוגיה ביולוגית באוניברסיטת הארוורד, חקר את גידול הפציעות בעולם המערבי והגיע למסקנה מבהילה: "הרבה מפציעות כפות הרגליים והברכיים שמציקות לנו נגרמות מנעלי הריצה,שבעצם מחלישות את כפות הרגליים, גורמות לנו לקריסת יתר ומעניקות לנו כאבי ברכיים. עד לשנת 1972, שנה בה פותחו נעלי הריצה המודרניות, אנשים רצו עם נעליים בעלות סולייה דקה מאוד, היו להם כפות רגליים חזקות יותר והיקף פציעות ברכיים נמוך יותר.

ליברמן מאמין שאם נעלי הריצה המודרניות לא היו קיימות, אנשים רבים יותר היו רצים. ואם אנשים רבים יותר היו רצים, פחות אנשים היו סובלים ממחלות לב, יתר לחץ דם, חסימת עורקים, סוכרת ועוד צרות חולות של העולם המערבי. "בני אדם זקוקים לפעילות אירובית כדי להישאר בריאים", אומר ליברמן. אם יש כדור קסם שיגרום לבני האדם להיות בריאים – זוהי ריצה. נעלי הריצה המודרניות פותחו ע"י חברת נייקי. החברה הוקמה בשנות השבעים על ידי פיל נייט, רץ מאוניברסיטת אורגון, וביל באוורמן, מאמן קבוצת הריצה של אותה אוניברסיטה.
 
לפני ששני גברים אלה חברו זה לזה, נעלי הריצה המודרניות שאנו מכירים לא היו קיימות. רצים כמו ג’סי אוונס ורוג’ר בניסטר רצו, כולם, בגב ישר, ברכיים מכופפות, כפות רגליים ש"משפשפות" בחזרתן לקרקע את הירכיים. לא הייתה להם ברירה: בלימת הזעזועים היחידה שלהם הגיעה מהלחץ על הרגליים שלהם והריפוד העבה של שומן מרכז כף הרגל. נחיתה על העקבים לא הייתה אופציה.

באוורמן לא רץ הרבה בחייו. הוא רק התחיל לרוץ קצת בגיל בגיל 50, לאחר שבילה בניו זילנד עם ארתור לידיארד, ה"אבא" של ריצות הכושר והמאמן לריצות ארוכות המשפיע ביותר בכל הזמנים. באוורמן הגיע הביתה, וב-1966 כתב רב מכר שכותרתו הציגה מילה חדשה ואובססיה לציבור מודע-הכושר: ג’וגינג.

בין כתיבה ובין אימון, באוורמן העלה רעיון של הדבקת חתיכת גומי מתחת לעקב של הנעליים שלו. זה היה, הוא אומר, במטרה לעצור את עייפות כף הרגל. כשהעקב מוגבה, הוא הסביר, כוח הכבידה ידחוף את הרגליים קדימה. הוא כינה את נעלי נייקי הראשונות, קורטז – ע"ש הכובש הספרדי שבזז את העולם החדש מזהב. בחירת השם "קורטז" היא לא רק קוריוז אירוני. באוורמן יצר שוק למוצר ואז יצר את המוצר עצמו. בדיוק מה שלומדים בבתי ספר למנהל עסקים. שותפו של באוורמן, נייט, חתם על עסקת ייצור ביפן ותוך זמן קצר מכר נעליים מהר יותר משהיה מסוגל לייצר אותן. "עם תכונות הריכוך של הקורטז, היינו מונופול בטוח בשנת 1972", אומר נייט. השאר הוא היסטוריה.

המחזור השנתי של נייקי חצה את ה- 17 ביליון דולר ויש לחברה פלח שוק מרכזי ביותר מ-160 מדינות. מאז הוקמה נייקי, היו לכל חברות נעלי הריצה יותר מ-30 שנה להביא לידי מושלמות את עיצובי הנעליים שלהם, כך שמבחינה לוגית, אחוז הפציעות חייב היה להיות בצניחה. אדידס יצאה עם נעל שמחירה 250$ שיש לה מיקרופרוססור בסולייה, שמתאים את הריכוך לכל צעד. אסיקס הוציאה 3 מיליון דולר ושמונה שנים לפתח את קינסי. למרות כל זאת, אף יצרן מעולם לא המציא נעל שמסייעת במניעת פציעות.

אחוזי הפציעות עלו מאז שנות השבעים – מתיחת גיד אכילס עלתה ב-10 אחוזים. אגב, לא רק נעלי ריצה "אשמות" במתיחת גיד האכילס. מחקר בהוואי מצא שרצים שנמתחים לפני אימון נמצאים בסיכון הגדול ב-33% להיפצע.

במאמר ל"ירחון הבריטי לרפואת ספורט" בשנה שעברה, ד"ר קרייג ריצ’ארד, חוקר באוניברסיטת ניוקאסל באוסטרליה, מצא שאין מחקרים בעלי הוכחות מבוססות שמראים שנעלי ריצה ממזערות את הנטייה להיפצע. היה זה ממצא מדהים שהוחבא במשך יותר מ-35 שנים. ד"ר ריצ’ארדס נדהם שתעשייה של 20 ביליון דולר הייתה מבוססת על לא יותר מהבטחות ריקות וחשיבה חיובית, והוא הציע את האתגר הבא: "האם יש חברת נעלי ריצה שמוכנה להצהיר ששימוש בנעלי הריצות הארוכות שלהם יוריד את הסיכון לסבול מפציעות ריצה הקשורות לשרירים ולעצמות? האם יש חברה שמוכנה להצהיר שהנעליים שלה משפרות את הריצה שלנו?

ד"ר ריצ’ארדס חיכה לתשובה ואפילו ניסה ליצור קשר עם חברות הנעליים המובילות בעולם. בתגובה, הוא קיבל דממה. אם נעלי ריצה לא גורמות לנו להיות מהירים יותר ולא מונעות את פציעות הריצה, אז למה אנחנו משלמים עבורן כל כך הרבה כסף? מה היתרונות של כל המיקרוצ’יפים וכריות האוויר? התשובה היא בגדר תעלומה. למורה הוותיק של בטוורמן, ארתור לידיארד, הכל מובן. "רצנו בנעלי קנבס", הוא אומר. "לא היו לנו כאבים מתחת לעקב, לא היתה לנו פרונציה. אולי איבדנו מעט מעור כף הרגל כשרצנו מרתון, אבל בדר"כ לא היו לנו בעיות בכפות הרגליים. . נעליים שנותנות לרגל שלך לתפקד כאילו היית יחף – אלו הן הנעליים עבורי".

קצת אחרי ששני אנשי המכירות של נייקי דיווחו מסטנפורד, צוות השיווק ישב לעבודה במטרה להרוויח כסף מהשיעורים שנלמדו. ג’ף פישיוטה, החוקר הבכיר של מעבדות נייקי קיבץ 20 רצים בשדה ירוק וצילם אותם רצים יחפים. כשהוא כיוון את הזום לרגלי הרצים, הוא נחרד ממה שראו עיניו. במקום שכל כף רגל תנחת במגושמות כפי שהיא הייתה עושה בנעליים, היא התנהגה כמו היתה לה עם חשיבה עצמאית – נמתחה, נלפתה, "חיפשה" את הקרקע בבהונות פשוטות לפנים וגלשה לנחיתה כמו ברבור.

"זה מראה מקסים לצפייה", פישיוטה אמר לי מאוחר יותר. "זה גרם לנו להתחיל לחשוב שכשאתה נועל נעל, היא לוקחת חלק מהשליטה הטבעית של הרגל". פישיוטה שלח מייד את הצוות שלו לצלם תרבויות "יחפות" בעולם. "מצאנו אנשים בכל רחבי הגלובוס שעדיין רצים יחפים, ומה שגילינו הוא שבמהלך הדחיפה והנחיתה, יש להם טווח תנועה גדול יותר בכף הרגל ופעילות גדולה יותר של הבוהן הגדולה. כפות הרגליים שלהם נמתחות, נפרשות, מתפשטות ואוחזות בקרקע, כלומר יש פחות קריסה וחלוקה גדולה של הלחץ.

התגובה של נייקי הייתה למצוא דרך להרוויח כסף מכף רגל יחפה. שנתיים של עבודה עברו לפני שפישיוטה היה מוכן להציג את יצירת האומנות שלו. היא הוצגה בפרסומת טלוויזיה שהראתה רצים קנייתים רצים ברכות על שבילי עפר, שחיינים מכופפים את בהונותיהם סביב קצה המקפצה, מתעמלים, רקדני קפוארה, מטפסי הרים, מתאבקים, קרטיסטים ושחקני כדורגל חופים.

ואז מגיע הגרנד פינאלה של הפרסומת: חוזרים לקנייתים, שכעת רגליהם היחפות נעולות בנעליים דקיקות. נייק פרי, נעל שסולייתה דקה יותר מהקורטז שבאוורמן יצר בשנות השבעים והסלוגן שלה: "רוצו יחפים".

והמחיר?
65 ליש"ט, אולם שלא כמו הדבר האמיתי, מומחים עדיין מייעצים לנו להחליפן בכל שלושה חודשים. לרצים שנועלים נעלי ריצה מהשורה ראשונה יש 123% יותר סיכוי להיפצע מרצים שנועלים נעלי ריצה זולות. נתון זה התגלה כבר בשנת 1989, לפי מחקר שערך ד"ר ברנרד מרטי, מומחה מוביל ברפואה מונעת באוניברסיטת ברן, שוויץ.

ד"ר מרטי בדק 4358 רצים בגרנד פרי של ברן, מירוץ כביש של 9.6 מייל. כל הרצים מילאו שאלונים שפרטו את הרגלי האימונים שלהם והנעליים שהם נעלו במהלך השנה האחרונה. תוצאת המחקר הראתה ש 45% אחוז מהרצים נפצעו במהלך אותה שנה. מה שהפתיע את ד"ר מרטי, הייתה העובדה שהמשתנה השכיח בין הנפגעים לא היה משטח האימונים, מהירות הריצה, נפח ריצות שבועי או מוטיבציית אימונים תחרותית. זה גם לא היה משקל גוף או פציעות קודמות. זה היה מחיר נעלי הריצה שלהם. רצים בנעליים שעלו יותר מ-95$ נטו להיפצע יותר מכפול מאשר רצים שמשתמשים בנעליים שמחירן פחות מ-40$.

מחקרים עוקבים מצאו תוצאות דומות, כמו מחקר שפורסם בכתב העת "רפואה ומחקר בספורט ואימון" שמצא ש"הנועלים נעלי ריצה יקרות שנמכרות כמכילות תכונות מגינות (ריפוד, תיקון קריסה) נפצעים לעיתים קרובות יותר ובאופן משמעותי יותר, מרצים שנועלים נעליים שאינן יקרות.

עבור מחיר כפול, אתה מקבל כאב כפול. מאמן סטנפורד וין לאנאנה הצביע בעבר על התופעה: "פעם הזמנתי נעליים יוקרתיות לקבוצה ותוך שבועיים היו לנו יותר בעיות פלנטר פאסיטיס וגיד אכילס מאי פעם. החזרתי אותן. מאז, אני תמיד מזמין לקבוצה נעליים זולות. זה לא בגלל שאני קמצן, זה בגלל שאני בעסק שמכין ספורטאים לרוץ מהר ולהישאר בריאים. זה אמור להיות ברור – ההשפעה על הרגליים שלנו מריצה יכולה להיות 12 פעמים כפול המשקל שלנו, כך שזה מגוחך להאמין שחצי אינץ’ של גומי יכול לעשות הבדל.

כשזה מגיע לתחושת הלטיפה הרכה ביותר או גרגר החול הקטן ביותר, הבהונות שלנו מחווטות היטב כמו השפתיים שלנו. המוליכים העצביים שלנו "אומרים" לכף הרגל שלנו איך להגיב לשינוי הקרקע שמתחתינו, לא חתיכת גומי".

כדי להוכיח את הנקודה הזאת, ד"ר סטיבן רובינס וד"ר אדוארד וויקד מאוניברסיטת מקגיל במונטריאול, הציגו סדרה של בדיקות ארוכות על מתעמלים. הם מצאו שככל שהמזרון עבה יותר, המתעמלים נוחתים חזק יותר. באופן טבעי, המתעמלים חיפשו יציבות. כשהם חשו משטח רך מתחת לכפות הרגליים שלהם, הם נחתו בעוצמה כדי לוודא איזון. רצים עושים אותו דבר. כשאנו רצים בנעליים מרופדות, כפות הרגליים שלנו דוחפות דרך הסולייות בחיפוש אחר מישור יציב.

נעלי הריצה רכות ועבות, וצריכות להיות מעוצבות מחדש אם הן אמורות להגן על ספורטאים, סכמו החוקרים. כדי להוסיף משקל לטיעון שלהם, מומחה שיקום הפציעות, דיוויד סמינטק, המשיך בניסוי עצמאי. הוא רצה לבדוק מדוע אנשי המכירות בחנות נעלי הריצה אומרים לו שהוא צריך להחליף את הנעליים שלו בכל 300-500 מיילים. איך זה, הוא תהה, שארתור ניוטון, לדוגמא, אחד מרצי האולטרה מרתון הגדולים, ששבר את שיא 100 מייל במירוץ באת’-לונדון רץ בגיל 51, מעולם לא החליף את נעלי הריצה דקות הסוליות והעשויות קנבס עד שהוא גמא איתן 4000 מיילים?

סמינטק שינה טקטיקה. בכל פעם שהנעליים שלו נעשו דקות יותר, הוא המשיך לרוץ. כשהחלק החיצוני החל להיקרע, הוא החליף את הימנית בשמאלית והמשיך לרוץ. 5 מייל ביום, כל יום. כשהוא הבין שהוא יכול לרוץ בנוחות בנעליים קרועות, אפילו הפוכות, הייתה לו התשובה. אם הוא לא השתמש בהן בצורה בה הן עוצבו ותוכננו, אולי העיצוב שלהן לא היה כל כך מתוחכם. עכשיו הוא רוכש רק נעליים זולות. ריצה ברגליים יחפות הייתה אחת מפילוסופיות האימון שלי במשך שנים, אומר ג’רארד הרטמן, פיסיותרפיסט מאירלנד, שמטפל בכל העולם ברצים למרחקים ארוכים, כולל בפאולה רדקליף.
 
"פרונציה (קריסה) הפכה להיות מילה מאוד גסה, אבל זוהי תנועת הרגל הטבעית", הוא אומר. כף הרגל אמורה לקרוס. כדי לראות קריסה בפעולה, רוצו יחפים בחוץ. על משטח קשיח, כפות הרגליים שלכם יעברו באופן אוטומטי למצב של הגנה עצמית: תמצאו את עצמכם נוחתים על החלק החיצוני של כף הרגל, ואז בעדינות מגלגלים את הבהוהת, מהבוהן הקטנה ועד הבוהן הגדולה עד שכף הרגל ישרה. זוהי פרונציה – סיבוב עדין בולם זעזועים שמאפשר לקשת להידחס.

חלק כף הרגל המרכזי הוא הקשת, נושא המשקל הגדול ביותר שעוצב אי פעם. היופי בכל קשת היא הדרך בה היא מתחזקת תחת לחץ. ככל שדוחפים חזק יותר מטה, החלקים שלה מתואמים יותר. דחפו מלמטה ותחלישו את כל המבנה. "אם תשימו את הרגליים בגבס, נמצא 40-60 אחוזים ניוון של מערכת השרירים בתוך 6 שבועות. משהו דומה קורה לכפות הרגליים שלנו כשהן "מאוחסנות" בנעליים". כשנעליים עושות את עבודתן, הגידים מתקשים ומצטמקים. תוציאו אותם החוצה והם יתקשתו. לרצים הקנייתים יש גמישות נפלאה בכפות הרגליים שמקורה, כנראה, בעובדה שהם לא רצו עם נעליים עד גיל 17.
—————————————————————————————————————————-
הכתבה באדיבות אתר אנדיור
כריסטופר מקדוגל, Daily Mail
תרגום ועיבוד, ורד פלגי מזור