"הריצה זה הדבר היחיד בחיים שלי שהתאבדתי עליו! שם ברור לי שאני רוצה את זה וזה תלוי רק בי להשיג את זה", כך אמר לי בן (שם בדוי), בחור צעיר בשנות העשרים, בפתחה של פגישתנו הראשונה. כפסיכולוג קליני, רץ חובב למרחקים, וכמי שמבצע טיפולים פסיכולוגיים תוך כדי ריצה/הליכה, אני תמיד סקרן לגבי המשמעות העמוקה יותר של הריצה בחיינו. יש לי מחשבה כזו, שכדי שאדם ישקיע כל כך הרבה אנרגיה משאבים וזמן מחייו בתחום כלשהו, הסיבה היא תמיד עמוקה יותר מזו המוצהרת, גם אם היא לא תמיד מודעת. לאחר מספר פגישות עם בן חשבתי לעצמי שאני מבין מדוע הוא רץ: בן הוא נרקיסיסט! או לפחות היה רוצה להיות כזה. נרקיסיסט, כמו כולנו.

"הריצה זה הדבר היחיד בחיים שלי שהתאבדתי עליו!" | צילום: mw238

עוד כתבות בנושא
למה אתם מסתכלים על השעון? ריצה ודחיית סיפוקים מהיבט פסיכולוגי
מה המשמעות שריצה יוצקת לתוך החיים שלכם?
על מה אתם חושבים בזמן ריצה כל כך ארוכה?

האם כל מי שרץ הוא נרקיסיסט?

היינץ קוהוט, פסיכיאטר ואנליטיקאי ידוע, היה אומר שכן. אבל לא בגלל שאנחנו רצים, אלא פשוט מעצם העובדה שאנו כולנו בני אדם. לנרקיסיזם יצא שם רע. בציבור הרחב נרקיסיסט הוא שם נרדף לאדם שרואה רק את עצמו, אנוכי, לא מתחשב בזולת ומנצל כל הזדמנות להאדיר את עצמו ולהפחית בערך סביבתו. ואכן, אישיות נרקיסיסטית כהפרעה נפשית יכולה להתבטא בצורות אלו בזירה הבין אישית, הגם שההבנה הפסיכולוגית היא, פעמים רבות, שבבסיס תחושותיו של הנרקיסיסט קיימת חווית ריקנות וערך עצמי שברירי מאד, שאבוי לו, לנרקיסיסט, אם האחר יבחין בהם.

אבל בעולם הפסיכולוגיה נרקיסיזם נתפס גם בצורות אחרות. תפיסתו של קוהוט מייצגת צורה כזו: קוהוט טען שצרכים נרקיסיסטים קיימים בבסיסו של כל אדם. כתינוקות וילדים אנו צריכים הורים שיעריצו אותנו. גם כהורים, כנראה לא סתם כולנו חושבים שהילדים שלנו הם הכי יפים, הכי חכמים, הכי מוכשרים. כהורים יש בנו חלק שבאמת מתפעל מהקשקוש הראשון שילדנו עושה. וטוב שכך- כי לפי קוהוט, אנו עונים בכך על אחד מהצרכים הבסיסיים שלנו ושל ילדינו- הצורך להשוויץ ביכולות שלנו ולקבל אישור על כך שאנו הכי נפלאים בעולם. קוהוט היה אומר שאילו היינו יכולים לדבר בינקותנו, כנראה שלא היינו מפסיקים לומר: "נכון שאני מקסים?". אגב, אין צורך לדאוג, בהדרגה חוויות אלו מאבדות את הברק הראשוני, וה'עצמי' הגרנדיוזי מצליח יותר ויותר להתמודד עם המציאות ולראות את עצמו בצורה יותר ריאלית.
כלומר הנרקיסיסט, זה שמקבל מענה מספק לצורך זה, יכול לאהוב את עצמו, ובכך השיג שלב התפתחותי חשוב מאין כמוהו.

הריצה היא הממד דרכו מתאפשר לגלות ולפתח את העצמי | צילום: pixabay

אם תרצו הוא לא אנוכי, הוא אנושי!

הוא מחזיק בעצמי בריא, המתבטא בתחושה של שלמות, חיות ועצמה. עצמי בריא מסוגל להעריך את עצמו, לווסת את רגשותיו, לחוש הרגעה וביטחון. אדם עם עצמי בריא אמנם נשען לעתים על אחרים כדי שימלאו צרכים אלו, אך ההישענות עליהם בוגרת ומוגבלת בהיקפה.

ומה קורה שצרכים בסיסיים אלו אינם מסופקים? אז כמובן שיש לכך ביטויים שונים ורבים: באחד מהם, העצמי של האדם הופך תלוי במידה רבה, לפעמים לחלוטין ובאופן נואש, באחר שיעשה בשבילו את מה שהוא לא מצליח עבור עצמו. עבור חלק מהאנשים, החיים צבועים בחוויה של ספק תמידי באשר ליכולותיהם וצורך באחר שיאמר להם כמה הם שווים. הכמיהה שיראו אותם, הולכת יד ביד עם הספק שאולי הם לא טובים מספיק. שאולי לא מגיע להם. תחושה שתמיד מדגדגת, שאולי הם יכולים לעשות יותר. שהקסם קיים שם בפנים. ובכל זאת, החיים חולפים והמחסום לא נפרץ. אז הם נשענים על דעת האחר בניהול חייהם ובו בזמן לא יכולים שלא להרגיש שדעת האחר גם נכפית עליהם. רוצים להרגיש עצמאיים אך חוששים מדי מכדי לוותר על תלות באחר. הדבר כרוך בוויתור גדול מאד- ויתור על מידה רבה של עצמאות, חיות, מסוגלות. ויתור על העצמי.

ואז הגיעה הריצה…

לכן, כששמעתי את בן מדבר על ריצה, הבנתי מה היא משרתת עבורו. הריצה היא הממד דרכו מתאפשר לו לגלות ולפתח את העצמי שלו. בריצה הוא לא תלוי באישורו של האחר ולא כפוף לדעתו. הוא המחליט, הוא רשאי להיות קשוב לצרכיו שלו בלבד ואף אחד לא ייקח לו את זה. הקול שלו הוא שלו בלבד, הוא לא מרשה לאף אחד אחד להחליט איך, מתי וכמה לרוץ. באמצעות הריצה הוא מרגיש חי, עוצמתי, שלם. עבורו זוהי מתנה יקרה מפז. בריצה הוא יכול להרגיש הכי חזק, הכי פוטנטי, הכי מסוגל. מותר לו לרוץ ולומר לעצמו: "נכון שאני מקסים?" ואולי אפילו להעלות פוסט לפייסבוק, ולקבל מענה לצורך שקיים בכולנו, שמישהו יראה את יצירתנו ויגיב בפרגון: 'וואו! כל הכבוד! איזה מוכשר!" וזה גם לא כל כך משנה אם לא יגיבו. כי זה שלו בלבד.

והעניין הוא שייתכן שזה נכון עבור כולנו. אז בפעם הבאה שבא לכם לטפוח לעצמכם על השכם, תרשו לעצמכם להרגיש גם קצת נרקיסיסטיים. יש אומרים שזה עושה טוב לנפש.