כיצד יש להתייחס להצלחה בתחרויות טריאתלון בגיל צעיר? מה המשמעויות של ניצחונות ופודיום בגילאי ילדות והאם הם מנבאים את הצלחת הספורטאים בעתיד? לאחרונה נתקלתי במאמר של מאמנת כדורגל נשים בשם מרסיה מקדרמוט העוסק בדיוק בשאלות אלu.
עוד כתבות בנושא
מה תפקיד ההורים בתחרויות טריאתלון של הילדים שלהם?
האם יש קשר בין טריאתלון, לימודים להצלחה בחיים?
מהם ההבדלים בין אימון טריאתלון לילדים ומבוגרים?
על פי מסקנות מחקר שבוצע על ידי חוקרי ספורט בגרמניה (Gullich et al., 2016) במרכז לספורט יישומי במכון הטכנולוגי קייזרסלאוטרן, לא נמצא קשר בין הצלחה בספורט בגיל צעיר לבין הצלחה בספורט בגיל מבוגר. על פי המאמר, תוצאות המחקר עלו מבדיקות בענפי ספורט שונים ודווקא ספורטאים מצליחים בבגרותם הם כיום ספורטאים פחות טובים מעמיתיהם בצעירותם.
מדוע ספורטאים שכיכבו בילדותם לא הצליחו לתרגם את ההצלחה גם בבגרותם? מדוע אנו מוצפים בסיפורי הצלחה של ספורטאים מקצועיים מבוגרים שסיפור חייהם בילדותם רצוף כישלונות וקשיים? מדוע יש כל כך הרבה כישרונות שמתגלים בגיל מבוגר ועוסקים בספורט הישגי מקצועי? אנסה במאמר זה לענות על חלק מהשאלות וזאת על פי מחקרים שבוצעו וניסיוני כמאמן ילדים, נוער ובוגרים בענף הטריאתלון.
במחקרו של חוקר הספורט, פרופ' גוליך, הוא מצא שספורטאים מקצועיים המצליחים בגיל מבוגר עסקו בילדותם במספר ענפי ספורט ולא התמחו בענף ספורט אחד. ממצא זה מעלה את הסוגיה באיזה גיל רצוי להתחיל את שלב ההתמחות של ספורטאי וההכוונה למסגרת הישגית מקצועית במסגרת תכנית פיתוח ספורטאים לטווח ארוך (long term athlete Development), לא רק כחלק מחתירה להצלחה' אלא גם למטרת שימור ההצלחה לאורך שנים. סוגיה זו מובילה לשאלה האם רצוי שמאמן ילדים ונוער יהיה בעל התמחות ענפית ספציפית, או בעל ידע במגוון התמחויות אתלטיות ויכולות אימון לצורך פיתוח ספורטאים לטווח ארוך.
במחקר שבדק הצלחה של ספורטאים בענף החתירה, פרופסור גוליך מצא שאמנם ספורטאים שהחלו התמחות בגיל צעיר הגיעו להצלחה בגיל צעיר, אבל החותרים שבגיל צעיר עסקו במגוון ענפי ספורט, הגיעו להצלחה מקצועית והישגית בגיל מבוגר. ובעניין זה ראוי לציין את הממצאים שהתמחות בגיל צעיר הובילה להצלחה בגיל צעיר. קרי חזרה ותרגילים פונקציונליים ספציפיים לענף ספורט מסוים בגיל צעיר הובילה להצלחה בגיל צעיר. יחד עם זאת להצלחה בגיל צעיר לא היתה קורלציה להצלחה בגיל המבוגר.
מכאן נובעת שאלה נוספת. האם מאמנים מאתרים כישרונות בענף על סמך הישגים נוכחיים ולא על סמך זיהוי פוטנציאל ארוך טווח המבוסס על יכולות מנטליות, פסיכולוגיות, טקטיות, מוטוריות ופיזיות המנבאות הצלחה הישגית בגיל מבוגר?
במאמרם של מוסטפה סרקר ודיוויד פלטשר (Psychology Today, 2016), הם מציינים את החשיבות של חוסן מנטלי (Mental resilience) כמרכיב חשוב בניבוי הצלחתם של ספורטאים לאורך שנים. על פי מאמרם של השניים, דווקא היעדר הצלחה בגיל צעיר וחווית כישלונות היוו הזדמנות למידה ודרבון הספורטאים להצליח בגיל מבוגר יותר.
לסיכומו של עניין ומניסיוני כמאמן, אימון איננו מדע מדויק. אימון עוסק בנפשו של אדם ובמקרה שלנו בטריאתלטים צעירים. לתפיסתי, הצלחות נמדדות במשורה ובהבנה שאינן מנבאות דבר בגיל צעיר. הצלחות וכישלונות הם אבני יסוד להתפתחותם של ספורטאים צעירים ומהווים חלק מחוויית הלמידה וההתנסות שלהם, ואינם מנבאים דבר לגבי הצלחתם בעתיד. הפרמטרים הנדרשים כדי לנסות לזהות פוטנציאל ארוך טווח הם כה רבים ומגוונים ובחלקם כלל אינם קשורים בספורטאים עצמם או במאמנים, כך שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לדעתי לנבא הצלחת ספורטאים בגיל מבוגר על סמך הישגיהם בגיל צעיר.
יחד עם זאת תמיד חשוב לטפח בקרב ספורטאים צעירים שאיפה למצוינות ומיצוי אישי. ההישגיות האישית תבוא לידי ביטוי ברבות השנים ופרותיה יקצרו בגיל בגרות בעתיד וגם אם לא כטריאתלטים הישגיים מצליחים אז כאנשים בוגרים מצליחים.