האם קיימת מדיניות להכשרת שחייני מים פתוחים בארץ? ד"ר בוקי צ'יש על שחייני בריכה במים פתוחים, שחייה עד לטלוויזיה ואם יש מדיניות שחייה בישראל
מאת:ד"ר בוקי צ'יש
לתכנית האולימפית התווסף לפני 4 שנים משחה נוסף – 10 ק"מ במים פתוחים. אמנם "רק" משחה נוסף, אך למעשה תחום חדש לענף, תוספת משמעותית לשחיינים, עניין וגיוון ובכלל צבע נוסף לקשת השחייה.
האמנם מדובר בתחום חדש? האמנם יהיו אלה שחיינים אחרים שיזכו במדליות הנכספות, או שמא רק משחה נוסף בו יזכו בסופו של דבר שחייני הבריכה המצטיינים?
שחייני בריכה במים פתוחים
אם נתבונן ברשימת הזוכים במדליות האולימפיות בלונדון 2012 יתכן ונוכל ללמוד ממנה על הכיוון הנכון אותו אנו אמורים לאמץ כאן בארץ.או שאולי לא?
את הזהב בלונדון לקחו שני שחייני בריכה מצטיינים אשר ימים ספורים לפני הזכייה במים פתוחים באגם הנהדר של ההייד פארק בלונדון, זכו במדליה או שחו במשחי הבריכה האולימפית.
אוסמה מלולי התוניסאי זכה במדליית ארד ב-1,500 מ' ב-4 לאוגוסט ושבוע לאחר מכאן ניצח ב- 10 ק"מ במימי האגם. אווה ריסטוב ההונגרייה סיימה במקום ה-13 ב-800 מ' בבריכה האולימפית של לונדון ימים ספורים לפני זכייתה בזהב ב-10 ק"מ במשחקי לונדון. גם הזוכים בכסף בין הגברים: לורץ הגרמני, ואנדרסון האמריקאית בין הנשים הם שחייני בריכה מצטיינים ביותר אשר לאחר זכייה באליפויות המדינה (לורץ- 1500 מ' בשנים עברו) ואנדרסון אלופת המכללות של ארה"ב ב-500 מ' התפנו לשחייה במים פתוחים. לרשימה זו ניתן להוסיף שחיינים רבים שסיימו בין 10 הראשונים בלונדון כמו וינברגר הקנדי אלוף ב-800 מ' חתירה בבריכה, דניאל פוג הבריטי מצמרת שחייני ה-400 וה-1500 מ' בבריטניה, פרינסלו הדרום אפריקאי ואיגור צ'רבינסקי האוקראיני, מדליסט באליפויות אירופה ב-1500 מ' בין הגברים, או שחייניות כמו פיין הבריטית, מאורר הגרמנייה, גרסיה הספרדייה ואחרות שהיו כולן שחייניות אולימפיות בבריכה לפני שפנו לשחייה במים פתוחים.
מה שאני מנסה לומר כאן הוא כי קודם כל צריך/חייב השחיין במים פתוחים להיות אלוף או להתברג בצמרת העליונה של ארצו במשחי הבריכה ורק לאחר מכן לעבור לשחייה במים פתוחים.
נראה לי כי הפניית שחיינים צעירים לשחייה במים פתוחים לפני שהם הגיעו להישגים משמעותיים בבריכה לא תביא אותם לרמת ההישגים הנדרשת כדי לנצח בתחרויות הגדולות במים פתוחים.
ענף המים הפתוחים הולך ומתפתח, הוא עדיין נמצא בשלבי הינקות שלו מבחינת המסורת, הידע המעמיק באופי המקצוע, ומבחינת כישורי השחיינים המוצאים בו ביטוי לכישרונם.
שחייה עד לטלוויזיה
הענף גורף יותר ויותר תשומת לב תקשורתית וספונסרים לא מעטים מגלים בו עניין. אבל הכוון שלו הוא לשחייה בקרבת החוף, בתחרות קרובה לקהל, בשחייה מעגלית/היקפית ומן הסתם שחייה במים מתוקים, באגמים ומקורות מים סביבם אפשר להקים יציעים לקהל, עמדות צילום ועמדות צפייה לתקשורת.
בלי תנאים אלו ובלי היכולת להביא את ענף המים הפתוחים לסלון (מרקע הטלוויזיה) של הצופה, הענף לא יתפתח ולא ישגשג. השחייה בים היא כייף גדול (מידע אישי: שבת, שבת סביב שובר הגלים בהרצליה) אבל קשה עד בלתי אפשרי להביא אותה לסלון הבית מהים. לכן התנאים בהם שחו בלונדון יחזרו על עצמם יותר ויותר היות שהאנשים המובילים את הענף מבינים את משמעות התקשורת לשחייה במים פתוחים.
אם כן, אם תחרויות המים הפתוחים יעברו יותר ויותר למים מתוקים בסביבה מבוקרת ולעין המצלמה המעבר מהבריכה למים הפתוחים עבור שחייני הבריכה יהיה הרבה יותר קל.
השחייה במים עמוקים מתאפיינת בשחייה עוקבת של שחיין אחד אחרי השני (DRAFTING), בה המוביל מתחלף לאחר קטע הובלה מסוים ומעביר את הנטל ממנו למוביל החדש. כך למעשה גם שחיינים בינוניים יחסית בבריכה יכולים "להימשך" לאורך קילומטרים אחרי 2-4 מובילים ולהגיע בדבוקה המובילה או זו השנייה קרוב אל קו הסיום. אלא שאז, בקטע האחרון, באה לידי ביטוי היכולת של שחיין הבריכה. למעשה, השחיין הטוב יותר ב- 400 מ' הוא זה אשר בדרך כלל ינצח כי יש לו מה "להביא" מהבריכה ואת זה אין לאחר המגיע ללא מהירות, או אולי ללא טכניקה, או אולי ללא המיקוד של קטע תחרות בבריכה וכל זאת בקטע האחרון של המשחה במים פתוחים.
בראיון עם סגנית האלופה האולימפית במים פתוחים בלונדון היילי אנדרסון האמריקאית המתאמנת יחד עם אוסמה מלולי הטוניסאי תחת שרביטו של המאמן האולימפי האמריקאי דיוויד סאלו, אמרה אנדרסון כי בכל תקופת ההכנה שלה למשחקי לונדון היא השתתפה רק ב-2-3 תחרויות במים פתוחים, כי התאמנה מעט מאד במים פתוחים וכי את רוב עבודתה (ולדבריה כך גם מאלולי) היא עשתה בבריכה! למעשה, היא אלופת מכללות ב-500 מ' ואפילו לא ב-1500 מ', אשר ידעה לנווט עצמה היטב במהלך המשחה והביאה את יכולת השחייה שלה בסיום ה-10 ק"מ. וזה הספיק לה למדליית כסף.
מדיניות בארץ – יש דבר כזה?
אינני יודע מהי מדיניות הכנת הסגלים שלנו למשחי המים הפתוחים, היות ולא מצאתי באף מקום חומר כתוב אליו ניתן היה להתייחס. אבל אני שואל את מאמני הנבחרות בפרט ואת מנהלי השחייה הישראלית בכלל:
1. מה הם הקריטריונים לקביעת חברי הסגלים בישראל?
2. האם חברי הנבחרות בישראל הם שחייני בריכה מצטיינים?
3. האם מי מהם הוא אלוף בגילו ל-800 מ' או 1500 מ'?
4. האם לא נמצאים בסגלים אלו שחיינים שלא הצליחו בבריכה ומצאו מקום במים פתוחים שם התחרות עדיין קלה עם מיעוט משתתפים?
5. האם אתם לא מגזימים באימון במים פתוחים (אילת, מחנות בחו"ל וכו') בעלויות גבוהות למדי, כאשר ניתן להכשיר את השחיינים בבריכה?
היילי אנדרסון טוענת שלמדה את הטקטיקה לשחייה במים פתוחים מהר מאד וכי היישום היה קל. האם היא שוגה? האם יש צורך באימוני מים פתוחים רבים כל כך אם בסופו של דבר התחרויות המרכזיות תהיינה במים מתוקים ובתנאים מבוקרים פחות או יותר?
אני פונה למאמני הנבחרות אנדרי טוט ומרק פלג לשים בכתב את תפיסת עולמם לשחייה במים פתוחים ולשתף את הציבור בדרך בה הם קבעו את מדיניות הכשרת הדורות הבאים לשחייה במים פתוחים בישראל.
צילום: Thinkstock
דר' בוקי צ'יש-
