הבלוג של יובל בז'רנו, המסע לאריזונה, או אני פה בגלל אשתי, נולד בעקבות תיעוד אותו החל אלון כהן ז"ל כששהה בביתם של טל ויובל. לימים הפכו יובל וטל את התיעוד לבלוג באתר שוונג. אלון כהן ז"ל נפטר בערב חג סוכות (בלילה שבין רביעי לחמישי 12-13 באוקטובר), לאחר כמעט עשור של מאבק במחלת הסרטן. יובל בז'רנו כותב על ההכרות ויחד עם אשתו, טל, נפרד מחברם
מאת:יובל בז'רנו, חגי אשלגי, הקדמה: מערכת שוונג
האימייל של יואל הגיע אלינו איפה שהוא באמצע פברואר: ״בחור ישראלי בשם אלון מגיע לסדרת טיפולים ניסיוניים בוושינגטון, האם יש ישראלים הגרים באזור והיכולים לסייע במידע, לוגיסטיקה וכו…״. ענינו ואמרנו שנשמח לעזור כפי שיידרש, ביקשנו גם את מספר הטלפון, גם אם הבחור מסתדר בעצמו, הרי לבד בערב שישי במדינה זרה זה אף פעם לא נעים. עברו מספר ימים, הרמנו טלפון: ״אהלן ואיך אתה מרגיש, איפה השתכנת, איך עוברים הטיפולים ומה בקשר לארוחת ערב?" הוא השיב: "הכל בסדר, אני גר כרגע אצל משהיא שיש לה חדר פנוי וכן, אשמח לבוא לארוחת ערב״.
אספתי אותו מתחנת המטרו הקרובה. בחור צנום, שחום, עם משקפיים וכובע צמר על הראש. מבוכה ראשונית, מה לומר, מה לשאול, מה לא לשאול? אלון עושה את חיי קלים. מספר בכמה משפטים מי נגד מי, קצת על הטיפול, לא יורד לפרטים ואני לא מקשה. מגיעים הביתה ויושבים לשולחן. נדמה שנוכחותם של הילדים מפשירה את אלון עוד קצת. הוא מספר על החבורה שלו, עינת ושני הבנים, אחיות, הורים, מדברים עוד קצת על הא ועל דא, קובעים שנדבר אחרי סוף השבוע, לשמוע איך עבר הטיפול של יום שני.
יום שני בא וחולף, אני מרים טלפון. ״הכל בסדר, לא לדאוג״ הוא אומר, הטיפולים עוברים בקלות ונכון לעכשיו, אני מסתדר. עוד יומיים ואני מתקשר שוב, הפעם טון הקול שונה, לחוץ משהו. ״מה קורה?״ אני שואל. ״הכל בסדר״ הוא עונה. ״ובכל זאת״ אני מקשה. ״האמת, הבית בו אני נמצא כרגע קצת בעייתי, בעל הבית חזר ונראה לי שהוא לא שמח״ באה התשובה. ״אוקי, אז מה הלאה, מה אתה רוצה לעשות?״, אני שואל, ״לא יודע, אבל אני לא רוצה להישאר כאן, אולי אתה מכיר איזה מקום?״. ״דווקא מכיר״ אני עונה. ״תן לי את הכתובת שבה אתה נמצא, אני בדרך״. שעה מאוחר יותר והבחור, אני, מזוודה גדולה ותיק נמצאים בדרך הביתה. ״תישאר אצלנו עד שימאס לך״ אני אומר לאלון ״ותחסוך לשננו את הטקס ואי הנעימות, זה בסדר, הילדים יהיו בסדר, תרגיש בנוח״.
מאותו יום, לאורך כחמישה שבועות, הפך אלון לחלק מנוף ביתנו. אנחנו סיפקנו קורת גג ובית חם, אלון נתן לנו בחזרה ובמכפלות. תוך שעות מהגעתו נכנס אלון למשבצות, בהן הרגיש נוח, הפך להיות אח גדול לילדים, חבר לטל ואיש שיג ושיח עבורי, דואג להציב מולי טיעונים שכנגד בשיחות סביב שולחן ארוחת הערב ומעצבן אותי בדיוק במינון הנכון ובאופן בו אני מרגיש קצת טמבל וקצת ילדותי ומחייך ומרפה. אלון ידע לתקשר עם כל אחד מאיתנו בתדר המתאים לו, בהרבה חוכמה ורגישות, נוגע לא נוגע, תמיד משאיר מספיק מקום, תמיד עושה חשק לעוד.
חודש מרץ בעיצומו ואנחנו מתחילים להעלות את רף האימונים לקראת התחרות הראשונה של העונה. אלון מתעניין, שואל שאלות ובדרכו הייחודית, הופך שותף למאמץ המלחמתי. פתאום יש במקרר כל מיני מאכלים שלא היו שם קודם. פתאום הכלים נעלמו מהכיור… ״בחיית אלון, שב תנוח, מה אתה עושה״ נוזפת בו טל. ״בחיית טל, שבי תנוחי את, אני עוד לא עשיתי כלום היום״, באה התשובה. לא ידענו אבל אלון התחיל לתעד אותנו. לקחת חלק פעיל במסע שלנו, דרך עדשת הווידיאו. צילם את הילדים, את השכונה, את הבית. התעורר בוקר אחד ב- 5:00 והודיע שהוא בא לבריכה: ״אני צריך לצלם״, הוא מודיע, ״מה לצלם?״ שואלים, ״לצלם״, הוא עונה, ״שכחתם שאני מקצוען פוסט פרודאקשן ואתם אחלה חומר״. עובר שבוע ובפעם הראשונה מאז התחלנו להתחרות, אנחנו זוכים לראות את העסק מהצד השני, דרך הווידיאו של אלון. הבנאדם מצליח לפתוח לנו עוד דלת, עוד זווית, אחרי ה- 100 שכבר פתח מאז שהגיע, מדהים.
הולכים ביחד לסרט. הבחור חולה על האחים כהן. הולכים ל- "True Grit". בתרגום חופשי: קשיחות/חספוס אמיתי. גריט באנגלית הוא, בין היתר, החלק המחוספס של נייר השיוף. אלון יוצא מוקסם. הקשיחות הבוסרית של גיבור הסרט (מערבון), המעורבת ברגישות ואמפטיה, במין מיקס בלתי אפשרי, מקסימה את אלון. אני מתבונן בו מהצד ולא מתאפק ״זה סרט, זו הוליווד, אתה רוצה לראות מה זה באמת True Grit, לך למראה". אלון מביט בי, מופתע ״אני״ הוא שואל. עכשיו אני מתחיל להתעצבן, ״אתה״ אני עונה, ״לא מכיר אף אחד בעולם, קשוח ומאצ׳ו ככל שיהיה, שיש לו רבע ממה שיש לך, עוד מעט 10 שנים שאתה במלחמה הזאת, ניתוחים, כימו, הקרנות, מעולם לא חשבת לוותר, מעולם לא איבדת את כבודך, את צלם האנוש או האנושיות, זה גריט אמיתי, זה חיים, זה לא פנטזיה מאיזה סרט״.
חמישה שבועות נעלמו כאילו החלו רק אתמול. נוסעים לשדה התעופה, מלווים את אלון בדרך הביתה. את ה- MRI, שיגלה את מה שאלון כבר הרגיש, הטיפול באמריקה לא עבד, עבר אלון בישראל. מדברים בטלפון, באימייל, הוא תמיד בתפקיד המרגיע. מתחילים סט טיפולים ניסיוני נוסף. מחכים לראות מה יצא. כלום לא יצא. מדברים שוב, שואלים מה עכשיו. ״עכשיו, עכשיו אני צריך לדאוג שאף אחד לא יפחד״ הוא עונה… אנחנו שותקים. לא כי אין לנו מה לומר, זה הגוש בגרון שעולה ומטפס שלא נותן לנו לדבר.
ב – 11 לאוקטובר קיבלנו אימייל מנועה: "אלון הדרדר מאוד במהלך החג, המעבר להוספיס בתל השומר בלתי נמנע".
אימייל נוסף, ב- 13 לאוקטובר, מחגי אשלגי: "אלון נפטר". 16שעות, לאחר המעבר להוספיס, מסעו של האיש מברזל הגיע לסיומו.
אומרים שלמרתון, המגיע בסוף איש הברזל, צריך להכין 26 שמות. 26 אנשים עליהם תחשוב במרתון, אחד לכל מייל. לנו יש רשימה עם שם אחד, לא נראה לנו שצריך יותר..
אלון כהן היא אביו מולידו של הבלוג שלנו. הוא זה שחשב שאנחנו צריכים לשתף אנשים נוספים בחוויה, הוא זה שחיבר בננו לבין חגי משוונג והוא זה ששכנע אותנו שזה ״שווה את המאמץ…״. כרגיל, גם במקרה הזה הוא צדק… אוהבים ומתגעגעים…
טל ויובל
את אלון כהן הכרתי לראשונה לפני 24 שנים בטירונות חי"ר. הוא היה אתלט טבעי, רץ אלגנטי, קליל, תנועתו זורמת ללא מאמץ. אחרי שהמחלה היכתה בו, ולאחר הפוגתה הראשונה, אלון חזר לרוץ. ללא שעון, ללא מד דופק, ללא תוכנית, ללא מסלולים משתנים, ללא יעדים וללא תחרויות. הוא פשוט ירד כל בוקר לחוף ורץ לאורכו בין שעה לשעה וחצי – כך משך שנים.
עד כחצי שנה לפני מותו, כלי התחבורה המרכזי שלו היו אופניים. עם השנים, הפכו אופניו לפשוטות יותר ויותר. בשנים האחרונות הוא רכב על אופני כביש וינטג' יפות ממתכת, Fixed Gear – ללא הילוכים. הסיבוך שבהילוכים והעדר הצורך בהם, גרם לו לוותר עליהם שנים לפני שההילוך היחיד חזר לאופנה. הוא היה חף מצורך בגינונים.
כשאלון הגיע לארה"ב לפני כחצי שנה, ושהה אצל יובל וטל, היה זה כבר בעיצומו של סיבוב שלישי קטלני עם המחלה הארורה. למרות זאת, כשחזר, הוא יזם ודאג לקשר את יובל וטל אלי, כדי שיכתבו בלוג על הכנותיהם לאיש הברזל. זה נראה לו חשוב.
בשם כל חבריו ואוהביו של אלון, ברצוני להודות מעומק הלב ליובל וטל שאירחו אותו בארה"ב בימים קשים. מעבר לכך, אין בי בעת הזו יכולת נוספת לחשוב עליו במונחי עבר. אובדנו קשה מנשוא.
חגי אשלגי
טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל, מרילנד, ארצות הברית.
