מאת:ג'ון בינגהם. תרגום:עדה ברקאי

ג'ון בינגהם
Johm Bingham, THE COURAGE TO START, Simon & Schuster Inc.1999
תרגום: ד"ר עדה ברקאי

ג'ון בינגהם, הידוע בכינויו "הפנגווין", התחיל לרוץ בגיל 41. הוא היה – ועדיין הינו – רחוק מהדימוי המקובל של רץ. נתוניו הגופניים היו בינוניים ומטה (משקלו אז היה 110 ק"ג), סגנון ריצתו מקרטע ( מכאן הכינוי) וניסיונו – אפס. לפי תיאורו – "איש קטן ועגלגל, אך מלא שאיפות ותקוות". בשנותיו הרבות כרץ הוא שואף להוכיח, שכל אחד יכול לרוץ (או ללכת), לקחת חלק בתחרויות ולהצליח. הדבר תלוי רק ברצון ובעמדה הנפשית של הרץ.
ספריו: "האומץ להתחיל", "אין צורך למהר" ו"מרתון עבור בני אנוש" פונים לקהל של אנשים רגילים, אלה שלעולם לא יהיו ספורטאי צמרת, ואין להם אמצעים לרכישת ביגוד ואביזרים. ההיבט הפנימי, הפסיכולוגי, הרגשי, כמו גם כתיבתו מלאת ההומור, הם שפרסמו אותו בקהיליית הרצים, בעיקר בארה"ב.

היום יש לו טור קבוע ב- Runners' world ואתר אינטרנט:
www.johnbingham.com
(המתרגמת)

גוף ההוכחה

אין לי גוף של רץ

אין לי גוף של רץ. או, לפחות, בהתחלה חשבתי כך. התדמית של רץ היתה, עבורי, גוף בעל רגלים ארוכות ודקות, מותניים צרות, זרועות כחושות ועור המהודק לשלד. לא שהכרתי, או ראיתי, עד אז, רצים רבים. היה זה, כנראה, בעיקר האופן שבו דימיתי את מראם. בדמיוני הם נראו שונים מאד ממני. יתכן שגם את(ה), כמוני, דבק בדימוי זה כתירוץ לא להפוך לרץ. זוהי הטעייה עצמית. כשאתה חושב על ריצה, אתה מדמה את עצמך לרץ, חושב על עצמך במכנסי ריצה, חושף את גופך בפני אנשים שאינך מכיר. זה, בדרך כלל, מספיק כדי להרוס את החלום. נהגתי לשאול את עצמי, איך אני יכול לרוץ ברגלי הקצרות והעבות. איך יכול מי שבילה את כל חייו במכנסים מהודקות להיות רץ? איך יכול אדם בעל מידות כמעט זהות במותן וברגל להיות רץ? אמרתי לעצמי, שאדם בעל "עצמות רחבות" לעולם לא יהיה רץ, כך שאין טעם לנסות. וודאי, אני יכול להוריד במשקל. אני יכול אפילו להתאמן. אבל, עד כמה שאהיה בכושר, לעולם לא אהיה בעל "גוף" של רץ.

יתכן, שגם גופך נראה לך משונה. אולי רגליך הן הבעיה, כמו שחשבתי אני. או הירכיים, או המותניים, או שהבטן אינה הולמת את התדמית. אתה מתבונן בגופך, ובטוח שלעולם לא יוכל לרוץ. ובכן, ככל הנראה, אתה טועה!
אני יכול להעיד, משום שאני טעיתי. טעיתי כאשר חשבתי שלרצים יש גוף בעל צורה מיוחדת, טעיתי כשחשבתי שגופי לא יכול להפוך לגוף של רץ. טעיתי, בגבול שהיטלתי על עצמי.
גופך יכול להיות גוף של רץ. אחרי הכל, אם אתה רץ – גופך יכול להפוך לגוף של רץ. לרצים גוף בכל הצורות והמידות. בתחרויות עברו אותי רצים גבוהים ורצים נמוכים. עברו אותי רצים, שנראו כאילו לא אכלו ששה שבועות, וכאלה שנדמה שרק הרגע סיימו ארוחת בוקר דשנה. כשעמדתי על קו הזינוק במירוץ הראשון, לא האמנתי למראה עיני. במבט ראשון אי אפשר היה לקבוע, מי כאן הרצים ומי באו להריע לרצים. היו שם אנשים ונשים, צעירים וזקנים, גבוהים ונמוכים, שבאו כדי להעמיד בניסיון את גופם ואת רוחם. כמה מהם היו לא כל כך רזים…

על קו הזינוק

עמדתי כבר על קו הזינוק במאות תחרויות, יחד עם אלפי רצים. מעולם לא ניצחתי. התחריתי עם כאלה שרצים שנים יותר ממני, וגם הם מעולם לא ניצחו. מהם למדתי, שלגבי רבים מהם הניצחון הוא בעצם העמידה על קו הזינוק.
רק פעמים ספורות בחיינו אנו נדרשים להיות ישרים לחלוטין עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אנחנו מבזבזים כסף להיראות טוב יותר, או להיראות עשירים יותר. מישהו סיפר לי פעם שאת רוב חייו בילה בעבודה שלא אהב, כך שיוכל לקנות דברים
שאין לו צורך בהם, רק כדי לעשות רושם על אנשים שלעולם לא יפגוש.

כשעומדים על קו הזינוק, אין כל ערך לכל האשליות סביב עצמנו. לכסף, מעמד, אמיתי או מדומה, אין שום משמעות ברגע שהמירוץ מתחיל. לטוב או לרע, קו הזינוק הוא הבסיס לשוויון. באמצע התחרות, כאשר אתה מגייס כל מה שיש בך כדי לעבור רץ אחר, או כדי שלא יעברו אותך, אין שום הבדלי גיל, מין או גזע. יש רק עוד רץ אחד.

על קו הזינוק

אלה שרצים, אך לעולם אינם מתחרים, מפסידים גם חגיגה גדולה. לעמוד עם עוד 16,000 רצים בזינוק ל Marine Corps Marathon, למשל, היא תחושה שיש להתנסות בה כדי להבין. עמידה זו, יחד עם עוד רצים החולקים מטרה משותפת וחלום משותף, היא אשר נותנת תוקף למטרה ולחלום הפרטי של כל אחד מאיתנו.
ויותר מכך: עמידה על קו הזינוק היא הרגע, בו אנו רואים את עצמנו בבהירות מרבית. כאן אנו יכולים להתנסות במסתורין של החיים – כל אחד מאיתנו עומד לבדו, ועם זאת הוא חלק מקבוצה. אנו רואים סביבנו מתחרים, שהם גם חברים. אנו רואים אותם, כפי שאנו רואים את עצמנו, כאנשים השואפים להיות חלק ממשהו שמחוץ להם, בעוד הם שומרים על זהותם העצמאית.
מוזר קצת לראות, שאנחנו, בו זמנית, דומים ושונים מאד מאלה שסביבנו. אנו נראים דומה, לבושים דומה, ועם זאת כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד. מוזר גם להבחין שאתה מרגיש כמעט בדיוק מה שמרגיש העומד לידך. לא תמיד אפשר לפתור את הפרדוקס, שהאנשים סביבך הם בו זמנית גם מתחריך וגם אלה שאליהם אתה חש קרבה מיוחדת.

רצים מתחילים מתנסים בתחושות זהות לרצים מנוסים. אין זו שאלה של זמן, אלא של עד כמה הריצה משפיעה על חייך. אם יש בך פתיחות למסקנות מהריצה, יכול כל קו זינוק להוות שיעור במודעות עצמית.שיעורים אלה יכולים להתרחש בריצה לכל מרחק שהוא. תחרות למרחק 5 ק"מ מספיקה כדי לגלות את האמת. מירוץ של 10 ק"מ לא מבטיח כפל תשובות , אבל יש לך יותר זמן להרהר. מרחקים גדולים יותר – 15-20 ק"מ, חצי מרתון ומרתון – לפניך, אם התשובות טמונות עמוק כל כך, שגילוי האמת דורש זמן רב יותר.

הם מריעים לך

מדוע להתחרות? סיבה יוצאת דופן לכך קיבלתי מרץ יוצא דופן. הוא היה בשנות הארבעים שלו, כמוני, עם וותק של שנים ספורות, כמוני. הוא עבד קשה, גידל משפחה, עשה כל מה שנחוץ לדעתו.
רצנו יחד והיינו באמצע מרתון רב משתתפים. היום היה נפלא, והצופים – נהדרים. בכל פנייה, בכל שכונה, הקהל גדש את הרחובות והצטופף בצמתים לקחת חלק באירוע ולהריע לרצים. לרגע הסתכלתי באיש לצידי, וראיתי דמעות זולגות על פניו. תגובתי הראשונה היתה, שהאיש סובל מפציעה. יכולתי לחוש את אכזבתו כשהתקרבתי אליו. ממבע הכאב על פניו הייתי בטוח, שעבורו המירוץ נגמר.
"מה קרה", שאלתי. "נפצעת?". "לא", ענה בשקט. " מדוע, אם כך, הדמעות?", שאלתי. "מפני… שרק עכשיו הבנתי, שמעולם, בכל חיי, לא הריע לי איש". במהרה מצאתי את עצמי בוכה איתו.

אתה הגיבור, אולי לראשונה בחייך

חוויה זו יכולה לקרות לכל רץ, אפילו אלה המפגרים שעות אחרי המובילים. תחרות היא ההזדמנות להיות עצמך וגם את החלום. אפילו הרצים הבינוניים ביותר שומעים את הקהל המריע. במשך שלושים דקות, או חמש שעות, אתה במרכז הזירה. כשאתה מתחרה, אתה זוכה בתרועות ובכבוד, שבדרך כלל אינך מרשה לעצמך לקבל. אתה הגיבור, אולי לראשונה בחייך. כאשר אתה מפנים, שאתה הגיבור, תתחיל להבין, שמנצחים פזורים לכל אורך המסלול. פעם חשבתי, שמנצח יש רק אחד. ברגע של הארה גיליתי, שיש מנצחים במירוץ ללא כל קשר עם זמן הסיום. וברגע של גילוי נדיר תבין, שאתה הוא אחד המנצחים! כמה שונה לדעת, שכל המבדיל בין האחרונים במירוץ, לבין החבורה המובילה, הוא אך ורק הזמן הנדרש לעבור את המסלול. איזה שינוי ברצון לרוץ, כאשר אתה מבין, לבסוף, שעמידה באתגר, הגילוי מי אתה באמת ביום זה, הוא ההופך אותך למנצח.

במירוץ אתה יכול להיות חזק, אתה יכול להיות חינני. אתה יכול לחתור עמוק פנימה ולהיווכח, ששם תמצא מי שתמיד רצית להיות. התחרות נותנת לנו הזדמנות לגלות את הטוב שבנו, ואת הטוב באלה שסביבנו.
ריצה היא ספורט , בו אתה רץ לבדך. אך לחיים בסוג שונה של בדידות, התחרות היא האפשרות למצוא את השייכות הדרושה להם. שם תוכל למצוא את החולקים איתך תקוות וחלומות.

מתוך מגזין עולם הריצה היוצא בימים אלה למנויים