"באוטובוס, בדרך לתחרות הראשונה בחייו, מרחק הספרינט, לאחר שהתאמן איתנו במשך שנה ומצא עוז בנפשו לזנק למים הקרים, חרצובות לשונו מותרות, ודבריו הציוריים גורמים לי להאזין לו ברוב קשב וגם לחשוב מה גורם לו לשנות מדרכו." סיפורו של מאיר נדב 

מאת:מאיר נדב

"אני לא אוהב לשלם על פיפי. אני לא אוהב שדורשים ממני לתת תמורה על הזכות לשחרר זרזיף צהבהב בהיר, במקרה הטוב, או כהה, סמיך משהו, עתיר חנקן, במקרה הפחות טוב, לתוך אסלה קטנה המיועדת לפעולה הפשוטה אך הנחוצה הזאת. המחשבה על ההכרח לשלם על הזכות לגנוח בהנאת השחרור, להתרוקן מנוזל מעיק, לוחץ, שואף להשתחרר, מעלה בי מחשבות רעות.
אני לא אוהב מחשבות רעות.
מחשבות רעות עושות אותי עצוב.
אני לא אוהב להיות עצוב.
העצב עושה אותי מר.
אני רוצה להיות מתוק.
לא, אני לא פסיכוטי, גוֹד דֵאם אִיט.
אני לא אוהב לשלם עבור פעולה טבעית. שקל אחד הם מבקשים על הפעילות האנושית הבסיסית הזאת, על הזכות להשתין. זה לא הכסף, זה העיקרון, חופש הביטוי של הגוף. חופש הביטוי."

אני מקשיב לדורי, חברי לקבוצה והיום שכני למושב באוטובוס, בעיניים פקוחות לרווחה, משהו במהירות דיבורו נשמע לי לא תקין, "אבל במקום הזה, שבו אוטובוסים מלאים באנשים עוצרים להפסקה, לרענון, להרפיה מן הצורך להתמקד בכביש המתפתל, בנוף ההררי, להניח מעט למחשבות המסתבכות ועולות, במקום הזה בו אנשים מחפשים את עצמם וזהותם, עצרו לפסק זמן מן החיים, אחד מהם אחראי על ניקוי המשתנות והמחראות, במקום הזה שאמור להיות נווה מדבר, מחייה נפש, דווקא במקום הזה נלקח החופש ממנו וממני."

דורי מעיף לעברי חצי מבט, הוא יושב סמוך אלי במושב ליד החלון וניסיוני להישיר מבט אל עיניו נתקל באור שבא מבחוץ, גורם לי למצמץ. הוא אינו שם ליבו לפליאה העולה במבטי וממשיך בדבריו, אינו מתכוון להניח לי להשתתף בדיאלוג, מרצה את דבריו במהירות, כאילו דחוף לו להולידם, להביא אותם אל אוויר העולם, להביע את דעתו על עוול בסיסי שנגרם לאדם ויש להפסיקו לאלתר.

הוא ממשיך בדבריו, ופונה אלי ישירות, אוחז בשולי החולצה ארוכת השרוולים שהנחתי על גווי, מזור כנגד הקור הפורץ מן המזגן. "אני יודע, כל מלאכה מכבדת את בעליה, אבל תגיד לי אתה, מי היה מוכן לעבוד בעבודה כזאת אם הייתה ניתנת לו זכות לבחור? וודאי היה בוחר במלאכה המרחיבה את הנפש, מעשירה את דרכי הביטוי האנושיות, מריחה טוב יותר."

דורי נודע בקבוצת האימון שלנו כבחור שתקן. אמנם חכם, מבין עניין, אך ברגיל באה בו סוג של ביישנות והוא חושש להביע את דעתו ורק כאשר דוחקים בו וסונטים בו מעט על שתיקתו זאת, רק אז הוא פוצח בדברים, קצרים, ממוקדים, דברי טעם. הוא אינו מספר בדיחות, לכל היותר צוחק בקול רם לשמע בדיחה טובה במיוחד, ונראה בעיני שהוא חושש שמה לא תתקבל דעתו אם יביע אותה, חושש לטעות, מתקשה להבין את כללי ההתנהגות בקבוצה לאשורם.

באוטובוס, בדרך לתחרות הראשונה בחייו, מרחק הספרינט, לאחר שהתאמן איתנו במשך שנה ומצא עוז בנפשו לזנק למים הקרים, חרצובות לשונו מותרות, ודבריו הציוריים גורמים לי להאזין לו ברוב קשב וגם לחשוב מה גורם לו לשנות מדרכו.

האם זה הריחוק מביתו ומבת זוגו הדומיננטית, והוא חש בעול המוסר מעל חזהו ופוצח במונולוג הפנטסטי? אולי חוויית המסע, גורמת לדורי, עמוק בנפשו אנגלו-סכסי מתורבת, להתנהג כמו אחרון בני התשחורת הישראלים, או וודאי, סביר יותר, העובדה שהוא עומד לבצע בפעם הראשונה בחייו, את תחרות הטריאתלון, גורמות למילים, עברית גבוהה שכבר שמעתי מפיו במספר אירועים, בעיקר במקרים בהם היה נרגש, יוצאות בשטף מפיו. "ניטל עלי לשלם את משכורתו של אדם שנלקחה ממנו זכות הבחירה."

העברית המשובחת שלו גורמת לי לתהות לעיתים, כמה מאמץ משקיע דורי כדי להיות שייך, ישראלי. הוא הגיע עם משפחתו מקייפ-טאון, כשהיה בן שלוש, ותמיד נדמה לי יותר ישראלי מישראלי, כלומר, מעורב, אכפתי, מעט שקט, ורק בשעת לחץ היה פולט מפיו מילים משלימות, מעט קשות, מבהירות, בשפת אימו.

הוא העיף אלי מבט כדי לראות אם אני מתרשם מדבריו וכשלא מיהרתי להגיב, המשיך בדבריו בקצב מהיר יותר, "האיש הזה נאלץ לעבוד בעבודה בזויה, לקבל משכורת, שאני צריך לשלם, אחד חלקי שלושת אלפים ממנה, שמשמשת למחייתו ואולי לפרנסתם של ילד ואישה הממתינים לו בעיירה המאובקת בה הוא גר, מגיע בוויקאנד, עייף, מתוסכל, מביא מתנה קטנה לילד, תופינים ומגדנות וממתקים ומיני תרגימה."

צחוק פורץ מכל עבר.

מסתבר שכול היושבים בארבעת המושבים, מאחורינו ובסמוך לנו הטו אוזן למונולוג של דורי, וכעת, בעקבות פרץ הצחוק, מתקבצים ובאים אחרים, מן המושבים האחוריים באוטובוס, גוהרים נשענים על המושב שלנו, ליד הנהג.

דורי ממשיך כאילו לא שמע את צחוק החברים מסביב ."..מזון לבית, מעניק נשיקה לאישה השמחה לקראתו, כל זה בגלל השקל שאני מניח בצלחת חרס עגולה שהכיתוב מעליה אומר, שקל אחד ל"קצר," שני שקלים ל"ארוך."

שקל אחד ל"קצר."

"זה מה שדרש גופי, "קצר," שחרור של פיפי ארוך, מהמקום הזה בפרונט של הגוף שמשמש גם להתרוקנות, אִיוְוַקיוּאֵשֶיין, יֶס." דורי ממשיך, כעת מודע היטב לקהל שמאזין לו רוב קשב, חלק בתמיהה, בעיקר אלה שאינם קרובים לו, וחלק בהתפעלות. "דורשים ממני שקל אחד על הזכות הבסיסית הזאת, על ההנאה הצרופה לחוש את ההקלה, להימנע מן הלחץ והכאב. שקל אחד ל"קצר."

בסוף, לא יכולתי לפתור את הדילמה, בין הרֵיְיְג' שתקף אותי מפאת הפרת זכות היסוד שלי לבין היוּמִילִיאֵשְן של האיש הנחמד, אז שמתי שקל בצלחת החרס. מה אשם האיש הזה, פוּר גַיְא, שבעלי המקום משתמשים בו, במסכנות שלו – "הכסף שלך משמש לתשלום משכורתו של המנקה"- כדי לגבות את המחיר מן הציבור. אוֹ מַיי גוֹד."

דורי גומע גמיעה ארוכה מבקבוק המים של ליטר וחצי שהוא מחזיק בחיקו במשך כל הנסיעה, גרוגרתו עולה ויורדת, מסיים בגניחת הנאה. "הי דורי, למה הפסקת?" עולה הקריאה מאחור.

מוסא הנהג, שלימינו ומעט מאחוריו ישבנו, פוסק לרגע מעיסוק במירס שלו שמעברו השני עונה לו נערה, דקת קול, בערבית מתנגנת. הוא מקשיב לדבריו של דורי ואומר שמשרד החינוך אוסר על עצירה במקום הזה בגלל הדרישה "שהם מבקשים לשלם על פיפי." ניתן לבקר את משרד החינוך על המיקום הנמוך שאנו זוכים לו באולימפיאדת המתמטיקה, אך כאן מגיע קרדיט למשרד המושמץ, על מעשה חינוכי, הוראת מנכ"ל, להימנע מלדרוך במקומות שבהם דורשים שקל אחד ל"קצר" ושניים ל"ארוך."

מעולם לא שמעתי את דורי אומר משפטים כה רבים בזמן כה קצר, מתלבט בדילמות מוסריות ואומר את אשר על ליבו. הוא עורך-דין במקצועו, חריף מחשבה ובעל תפיסה חברתית מגובשת באשר לתפקידו כאדם שנועד לנקות את הארץ מן הפשע ברחובות והרוע בלבבות. למרות שהיה יכול להרוויח הון אילו שעה להצעתם של אביו ואחיו להצטרף למשרד המשפחתי, הוא בחר לעבוד בפרקליטות. עניין של עיקרון והשקפת עולם ברורה.

פעם אחת, בעת הפוגה באימון השחייה, לקראת סוף האימון, שנינו נשענים על המעקה בחלק המים הרדודים, מנסים להחזיר חוב של חמצן, דורי סיפר לי מעט על העבודה המתסכלת שלו הכוללת העלאת טיעונים משפטיים בפני שופטים עייפים. הוא קטגור בפרקליטות, אבל לפי החמלה שהפגין כלפי הבחור שעובד במחראה וגובה את הכסף וגם מנקה את הרפש, היה מתאים שיעבוד בסנגוריה הציבורית.
 
מזלי שאת ה"ארוך" עשיתי בבית. אחרת לא הייתי יכול לומר לבטח אם הייתי שומר על עקרונותיו של דורי, לא לשלם עבור זכויות בסיסיות, של שחרור הגוף וגם הקלה לנשמה.

לקריאת החלקים הקודמים
—————————————————————————————————
מאיר נדב הוא טריאתלט חובב מלהבים, סופר ופסיכולוג ראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. לפני פחות משנה השתתף בטריאתלון אילת במקצה האולימפי. שלוש וחצי השעות שחווה בתחרות היו עבורו 'אירוע מכונן' בחיים, נובלה קצרה פרי עטו על האירוע