"איך ההרגשה?" ואתה תרים אגודל בחיוך, ודורון מעודד גם הוא, "יופי, שמור על קצב," וכנראה שגם המאדאם פומפידורה, נלחמת על מקומה וכעת כבר הנחת לה לתפוס מקום ליד התחושה, ההיא, שבאה בשרירים…" חלקו האחרון בסיפורו של מאיר נדב 

מאת:מאיר נדב

הירידה מהאופניים תהיה מהירה. אתה תדדה על נעלי הרכיבה לשטח ההחלפה תניח את האופניים על הסטנד, מתיישב על הדשא, מחליף לנעלי האדרנלין, נעלי הריצה, תחטט בתיק שולף את שתי שקיות הג'ל שנותרו, תוחב אותן, אחת לכל כיס בחליפת התחרות.

את כמוסות המלח תבלע בשטח ההחלפה, במהירות, עם שאריות המשקה האיזוטוני, שוכח את ההוראה של קובי לחכות לבליעתן עד לשלב מתקדם בריצה, רוצה להשתין, אך אין מקום מתאים, מקסימום אפשר יהיה לעשות את זה בנקודת השתייה, שוטף את הצהוב עם המים, הנשפכים ממילא על חליפת התחרות ונעלי הריצה. כאן לא דורשים שקל על "קצר." על "ארוך" אין מה לדבר.

 
ביציאה לריצה אתה תרגיש את הדחיפה של הקהל, השטח הפתוח, לאחר עמדת הסיום, עוד שעה לפחות, שתהיה עבורך נקודת התחלת הריצה, על עמודי החשמל לצידו, יהיה מוכר לך, כמעט כמו ההופ של אלי, עד קצה האורות וחזרה, סופר עמוד ועוד עמוד, חמישים מטרים ומאה, ומאה וחמישים, וכבר מפסיק לספור ומגיע לשיא העלייה הארוכה ומדרדר עצמך למטה, נזהר בערוצים שחרץ הגשם בשביל הלא מטופל עליו רצת, מגיע לקצה האורות וממהר לחזור, מפחד החשיכה האופפת, וחוסר הוודאות, והנשימה שכבר הסתדרה מאפשרת את הריצה חזרה, שוב בעליה הקצרה יותר והתלולה יותר, ההופ שישמע לך  מוחשי, רק בלי העלייה, ובלי כביש ארבעים ליד, מוחשי כמו המראה של יגאל עומד בכיכר בית העלמין על משמרתו, עטוף במעיל השחור שלו, אפו נוטף, בקור המדברי של שעת לילה מאוחרת של תחילת נובמבר, מנהל את האימון בשקט, אומר מספר מילים באקצנט הצרפתי שלו, "מה נשמע?" "איך הולך?,"  הכול יראה לך מוכר ויתערבב, מראות של שנים ילוו כעת, מעבירות את המסר שאתה בדרך הנכונה, במסלול, בדרך לקילומטר הראשון, לעמדת המים, הקצב של הריצה קצב הארבע שלך, אחת שתים אחת שתיים, יתקשה להסתנכרן עם קצב הנשימה, אוף אוף אוף, פוף פוף פוף, מבעד לערפילים, מכונית הליווי, בתוכה המאמן שאומר: "אתה משנה את הקצב של הנשימה, הרגלים מבלבלות אותך. תנסה לנשום אחת שתים שלוש ולרוץ אחת שתיים שלוש או להפך, תנסה לנשום אחת שתים שלוש ארבע ולרוץ בקצב אחת שתים אחת שתיים," ואח"כ, בעת המנוחה, מסביר לך שיש רצים שרצים בקצב החמש שהוא ידוע יותר אבל כמו בהרבה דברים יש כלל ויש יוצא מן הכלל ורק צריך לאמץ לך שיטה והרגל, ולתרגל את השיטה, וליצור את ההרגל, וכל השאר זמן והתמדה, ואולי, לא יגאל מסביר לך את ההסבר המלומד על קצב החמש, אלא דווקא גרוסמן, ואתה מעיף מבט על שעון הדופק, המספר 154, מופיע ונשאר יציב, כמו באימונים, ואח"כ כשאתה אומר ליגאל שזה היה פחות או יותר ממוצע הדופק שלך במהלך הריצה הוא תוהה במבט בעיניו כאילו אומר, יכולת להתאמץ יותר, כן, יכולת להתאמץ יותר אבל שוב תחזור אליך התחושה ההיא של השחייה, האחדות שלך עם הגוף, עם השרירים, עם התנועה של האגן, המסונכרנת כעת עם הנחיתה של נעלי האדרנלין המתעגלות בתנועה עם כפות הרגלים, מונעות את הנחיתה והמכבידה בקו אנכי, מלמעלה למטה, לכיוון הברך, מקלות את המאמץ, מפחיתות את החיכוך עם האדמה המהודקת של מסלול הריצה, פוגשות בעדינות את אדמת הכורכר של הסוללה, על סף בריכת האידוי של מפעל המלח, הופכות את שאלת הזמן ללא חשובה, והמהירות, לא רלוונטית.

באותה מידה לא תהיה רלוונטית השאלה אם תשיג את רונית בריצה, כמו באימונים, והיא כבר מחייכת אליך, מול, לאחר נקודת הסיבוב ונראה שהיא מגבירה את המהירות של ריצתה ומגדילה את המרחק, וקובי מרים את אגודלו לעברך, ודורון צועק "קדימה," וכולם חודרים רק אל המעטה החיצוני של התחושה ולא יצליחו לגרום לך להפסיק לחייך, ולא משמחה על הסיום המתקרב, אלא מחזרתה של המכרה הוותיקה, של האהובה הישנה, התחושה שבאה בשרירים, כמעט כופה את עצמה עליך, בהפתעה, ולא, אתה לא חושב שזאת מאדאם פומפידורה, האדרנלין, למרות שקצת תחשוד בה, כשתצעק ליוסי, "תן גז," ותבקש שהריצה לא תסתיים וכבר אתה בנקודת הסיבוב, שניים וחצי קילומטרים, ושוב תתרחק מנקודת הסיבוב, קליל, שומר על קצב הנשימה אוף אוף אוף, פוף פוף פוף, והרגלים ממאנות להתאים עצמן ונשארות בשלהן, אחת שתים אחת שתים בקצב ארבע, וקצב החמש, זה שלא הצלחת להבין, אם מדובר בקצב הנשימה, או בקצב הנעת הרגליים, או בהתאמה בין השניים,  כל אלה לא חשובים וכבר תסיר את ההשערה שהתנועות המדודות, הקצב הקבוע, יוצר חוויה היפנוטית, אבל זאת לא חוויה היפנוטית וגם לא מדיאטיבית, לא וִיפָּסָנָה ולא נעליים, האדרנלין, הן טובות באמת, כמו כל השנה, גם היום אינן מכזיבות, והמחשבות מתרוצצות לכיוון נס-לי ברדה המקסימה שפעם ראיינה אותך לכתבה על שמות, ואח"כ תחשוב על מנחי חדשות "שישי," ערוץ עשר, על עופר שלח, אבל את שמו של המנחה השני, זה, נו, הכסחן, עם השיער, מרכיב משקפיים, עם שתי העיניים, תתקשה לזכור, החמצן מתמעט במערכת, ושוב תחייך, כי גם זה לא חשוב כלל, ולא, זאת לא מאדאם פומפידורה האדרנלין, אלא התחושה ההיא שבאה בשרירים, ודווקא באה כשאתה לא מחפש אותה, כשאתה בתוכה והיא בתוכך, אז תגלה אותה, עולה מתוך הערפל, מקבלת  צורה ומתאר שוחה במתינות, מתערסלת, תנועותיה מתעגלות, יפות, מוקסם מנועם הליכותיה, כבר תבין שהיא יכולה ללכת כלעומת שבאה,  כבר לא תחשוש לאבד אותה, יודע שהיא תהיה שם עבורך ותגיע כשתהיה מוכן, ולא שנייה אחת לפני, וקובי רץ ליד, שואל בצעקה, כבר פחות מודאג.

"איך ההרגשה?" ואתה תרים אגודל בחיוך, ודורון מעודד גם הוא, "יופי, שמור על קצב," וכנראה שגם המאדאם פומפידורה, נלחמת על מקומה וכעת כבר הנחת לה לתפוס מקום ליד התחושה, ההיא, שבאה בשרירים, וכבר תרוץ לכיוון השביל שנסלל על סוללת המלח ותגיע לנקודת הסיבוב ועדיין לא תצליח להיזכר בעמית של עופר שלח להגשה של "שישי," בערוץ עשר, פותח, נוגס בשקית הג'ל האחרונה שנעוצה בכיס חליפת התחרות, תרגיש את המתיקות והחמיצות של טעם התפוז, מעקצצת בלשון, מסרב בתוקף לבקשתן של נערות המים, לשפוך מים על ראשך, פוחד לקרר את התחושה החמה ולעוות את הראייה של התנועה, של התחושה ההיא שבאה בשרירים, וכעת מתמקמת גם בשרעפים, מנצלת את מנות החמצן המועטות שריאותיך מספקות לדם ולמוח, והנה עברו כבר שבעה וחצי קילומטרים ותחושת הניצחון, על עצמך ועל גופך, מתמהמהת, מה קרה לה? למה אינה מגיעה? רק עוד שניים וחצי קילומטרים, והסיום מעבר לפינה, והיא, לוקחת את הזמן, ואולי אינה רוצה להיות שותפה לחגיגה, ואולי מרגישה זנוחה, כעת, כאשר ממש מעבר לפינה, לאחר הברך במסלול, עוד חמש מאות מטרים, מתנוסס שער הסיום במלוא הדרו, בצבעו הכחול, בולט למרחוק קורא אליך, בוא בצל קורתי, ואתה תשים אל לבך, זאת הפעם הראשונה היום, לחוטים הלבנים, הכמעט שקופים, הנמשכים מתחברים ליתדות המציאות מייצבים אותו, והסיום, נקודת הסיום, שהייתה לפני שעה נקודת ההתחלה תהיה ממש לפניך, והתחושה, ההיא, שבאה בשרירים, אומרת  שלום, להתראות? ועצב יהיה נסוך על ליבך, תחייך אל עבר קריאות העידוד של בנות הקבוצה שקוראות בשמך בקצב, יעל של יוסי מנצחת על המקהלה, ורק התחושה החמקמקה שבאה בשרירים, שרק לפני מספר דקות הייתה נוכחת בנשמתך משפיעה על כל ישותך, תעלם לה, תימוג לאיטה תשאיר אותך גלמוד ובודד, וליבך כבר כמה ומתגעגע, ותחייך בעווית ותסתיר את דמעת הפרידה מאחורי הרוּדִי פּרוֹגֵ'קְט, ומאדאם פומפידורה,  גם היא תלך לדרכה, כדרכה, אינה יודעת להיפרד כראוי, מחבקת, מפטפטת, ממשיכה להתעכב ליד הדלת לספר את נפלאותיה ואת גבורת מעלליה, ופתאום, רק לרגע תיבהל, כשתראה את האמנטאל מרים שוב את ראשו, מחייך, האמנטאל מחייך אליך, תאמר לעצמך? הייתכן? ותשמע אותו אומר, "עבודה טובה."

לחלקים הקודמים
———————————————————————————————————
מאיר נדב הוא טריאתלט חובב מלהבים, סופר ופסיכולוג ראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. לפני פחות משנה השתתף בטריאתלון אילת במקצה האולימפי. שלוש וחצי השעות שחווה בתחרות היו עבורו 'אירוע מכונן' בחיים, נובלה קצרה פרי עטו על האירוע