לא רציתי להידחוף לאולימפיאדה שלכם, אז חיכיתי שהיא תיגמר כדי לשתף באולימפיאדה משלי. האולימפיאדה היא תקופה מלאה בכתבות על ספורטאים מופלאים שעשו מסע ארוך ועברו קשיים מטורפים כדי להגיע לרגע הספורטיבי הגדול בחייהם. אז אמנם אני רחוק מלהיות ספורטאי מופלא, אבל הקשיים שלי היו מטורפים בשבילי, ובהחלט עשיתי מסע כלשהו והגעתי לרגע הספורטיבי הגדול בחיי.

לכתבות נוספות בנושא:
9 טיפים יעילים להתחיל להתאמן ולהתמיד באימון
"המרתון הראשון שלי": רצים למען ילדי ומשפחות "שלוה" בניו יורק
ספוטיפיי חשף: אלו שירי הריצה הפופולריים ביותר בעולם

בגיל 53 רצתי לראשונה בחיי 5 ק"מ ולדעתי זה שווה לפחות כתבה בשוונג, אם לא אייטם בחדשות הספורט. ניסיתי לשכנע את גיא עורך אתר שוונג לכתוב עלי כתבה, הוא סירב בתוקף, אז נאלצתי לכתוב בעצמי על הקשיים והמסע בדרך לאולימפיאדה הפרטית שלי וכפיתי עליו להכניס את הכתבה לאתר. תסבלו יחד איתי.

הטבעות האולימפיות בפריז. אני מסתפק בהרצליה | צילום: Shutterstock

הלחץ החברתי
מעולם לא עשיתי ספורט חוץ מלשחק כדורסל 3 על 3 בשכונה, מהרגע שהגעתי לשוונג התחילו כולם להציק לי, איזה ספורט אתה עושה? אתה רץ? אתה שוחה? התחלתי לשמוע מושגים שלא ידעתי עליהם כמו טריינר ואינטרוואלים, כולם מסביבי עשו איזה ספורט בענף סיבולת כלשהו, הסתבר לי שחצי עולם רצים בטיילת והחצי השני נוסע לעשות איש ברזל בהמבורג. כל פגישת עבודה נפתחה בסמול טוק על פציעות וקצבים ושיאים. הכל סגר עלי, התביישתי בעצמי, התחלתי לשקר ולהגיד שאני רץ, בסוף לא הייתה לי ברירה, נאלצתי בעל כורחי להתחיל לרוץ. ניצחתם אותי.

התוכנית חלק א'
נרשמתי לחדר כושר, פתחתי את אתר שוונג ומצאתי תכנית מ-0 ל-5 בשמונה שבועות. בהתחלה זה היה נחמד. רצים 100 מטר הולכים 300 מטר, רצים עוד 100 מטר, הולכים עוד 300 מטר, אפילו נהניתי. לאט לאט עם הזמן מרחקי הריצה עלו, מרחקי ההליכה ירדו, פתאום מצאתי את עצמי רץ 800 מטר, הולך 200 מטר, רץ עוד 700 מטר, הולך עוד 200 מטר. אבל כל עוד הייתה הליכה באמצע, והיה לי זמן התאוששות כלשהו הסתדרתי, אבל מה יקרה כשלא תהיה יותר הליכה? לא האמנתי שאני מסוגל לרוץ 5 ק"מ ברציפות.

הקורונה
בשבוע השביעי של תכנית האימונים (900 מטר ריצה, 300 הליכה, 800 ריצה, 200 הליכה וכו'), פתאום חום, פתאום שני פסים, קורונה. יחד עם איזו התכווצות שרירים קלה שהיתה לי בדיוק לפני המחלה, החמצתי כמעט שבועיים של אימונים. באימון הראשון אחרי המחלה רציתי למות, פרשתי אחרי שני קילומטר, נבהלתי ממש, חשבתי שאני אצטרך לחזור אחורה כמה שבועות בתוכנית, כמובן ששקלתי פרישה (אני שוקל פרישה 24/7), אבל באימון הבא כבר היה יותר טוב ובאימון שאחרי כבר חזרתי לתוכנית לאותו מקום שהפסקתי.

צילום: Shutterstock

התוכנית חלק ב'
התוכנית המשיכה להדאיג אותי. בשבוע השמיני שלה רצים קילומטר, הולכים 200 רצים עוד קילומטר, הולכים 100 וכו' ופתאום בום באימון הבא, רצים 5 ק"מ. חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני, מה עם איזה הדרגתיות נוספת, לרוץ 1300, ללכת 200, לרוץ עוד 1200, ללכת 100, באימון הבא, לרוץ 1500, ללכת 300, אחר כך באימון הבא לרוץ 2000, ללכת 200, למה התוכנית כל כך ממהרת, מי אמר שצריך לסיים בשמונה שבועות, למה לא 12 שבועות, למה לא חצי שנה, לאן יש למהר?

פריצת הדרך
אז החלטתי בעצמי להאריך את התוכנית, לא למהר, הרגשתי שאני לא בשל לרוץ 5 ק"מ ברציפות ולא צריך לקחת את זה קשה. הגעתי למכון לאימון הבא מתוך תוכנית לרוץ 1300 מטר, ללכת 300 ולעשות את זה 4 פעמים. התחלתי, הרגשתי לא רע, סיימתי את ה-1300 והחלטתי להמשיך עוד קצת, הגעתי ל-2000 ואמרתי נמשיך עוד קצת ואז נלך 500 להתאושש, הגעתי ל-3000, לא האמנתי לעצמי. החלטתי שאם כבר עשיתי 3000 אז אנסה לרוץ עד הסוף, היה קשה, היה ארוך, היה כואב, אבל איכשהו הצלחתי. תחושת סיפוק מטורפת. אבל גם דאגה פולנית, אולי זה היה מקרי, אולי זה היה חד פעמי, ואם זה היה קשה, ארוך וכואב למה צריך לעשות זאת שוב. מאז עשיתי זאת שוב חמש פעמים. ניצחתם אותי.

הקילומטר הראשון
אני לא יודע איך זה אצל רצים אחרים, אבל הקילומטר הראשון שלי בריצה הוא הכי קשה, המעבר הזה ממצב של עמידה או הליכה איטית לריצה גורם משום מה לגוף שלי להיות מזועזע, כאילו מסמן לי "מה לעזאזל אתה עושה לי". כאבים ברגליים, מיחושים בבטן, תחושות אי יציבות בגב וכל מיני תסמינים אחרים מופיעים בקילומטר הראשון וכמובן שישר אני חושב שהפעם אין סיכוי לסיים וכדאי לפרוש כבר עכשיו, אבל בקילומטר השני הכאבים נעלמים ומתחיל סוג של כיף, שנגמר בקילומטר הרביעי.

הק"מ הראשון הכי קשה | צילום: Shutterstock

השיעמום
על מה חושבים ב-35 דקות ריצה? אני לא אוהב לרוץ עם אוזניות כך שזה אני והמחשבות שלי לבדנו על המסלול, המחשבות בהתחלה הן בדרך כלל שליליות, למה אני צריך לסבול, למה אני עושה את זה לעצמי, אין סיכוי שאסיים הפעם, איך אני אעביר עוד שלושים דקות על המסלול, בהמשך המחשבות טיפה יותר חיוביות אבל עוד לא הגעתי למצב הניתוק שאני מייחל אליו, כמו שקורה הרבה בנהיגה, שאתה שקוע במחשבות ואז פתאום הגעת. להיפך, אני מודע כמעט כל שניה לריצה, לכאב, לזמן שנשאר, לצעדים, בקיצור, אוזניות אין ברירה, פודקאסטים מומלצים לריצה?

החישובים
בהתחלה הסתרתי את המסך של ההליכון, אבל אז כל פעם שחזרתי למסך במהלך ריצה, ראיתי שרצתי הרבה פחות ממה שחשבתי, חזרתי למסך וכאיש של סטטיסטיקה ומספרים זה עולם חדש שמטריף לי את הראש. איזה מרחק וזמן עשיתי עד כה, כמה דקות נשאר לי לרוץ, האם עשיתי כבר שליש או רבע, מתי הניגוב הבא (ראו סעיף הבא), מה הקצב שלי, כמה קלוריות ירדתי (ולמה אני כל כך סובל בשביל כל כך מעט קלוריות), כמה דקות לוקח לי כל קילומטר, כמה מרחק אני עושה בדקה, בקיצור מצאתי פתרון לשעמום, אבל גם התקצרה לי הדרך לשיגעון.

המגבת
בחדר כושר נהוג שכל מתאמן שם מגבת על המושב במתקן בו הוא מתאמן וכך מצאתי את עצמי מגיע להליכון עם מגבת ומניח אותה על הדופן של ההליכון ומדי פעם באמצע האימון מנגב את המצח ולפעמים את הראש כולו ואת הצוואר. לאט לאט פיתחתי תלות במגבת, אפילו הגעתי למצב שהניגוב היה הופך לסוג של פרס, רק כשאני מגיע לקילומטר עגול יש לי את הזכות להעביר ניגוב.

המגבת כמשל | צילום: Shutterstock

הבעיה הייתה שכמעט במהלך כל ריצה מתישהו המגבת הייתה נופלת על הרצפה לצד ההליכון, להפסיק את הריצה ולהרים אותה לא בא בחשבון ולוותר על המגבת זה אומר שאתה מזיע כמו חמור, כך שנותרה רק האפשרות להביך את עצמי עם הצצות לאחור לחפש מישהו שמתקרב וסימונים מוזרים עם הידיים מה אני רוצה ממנו.

הפיפי
אני משתין כל פעם לפני שאני עולה להליכון, מתחיל חימום הליכה וכמובן 3 דקות אחרי זה שוב צריך להשתין. יש אורולוג טוב בין הקוראים?

הנשימה
עד היום, כשאני כבר רץ ותיק עם ניסיון רב של 5 פעמים שהשלמתי 5 ק"מ, עדיין לא הבנתי איך בדיוק צריך לנשום בריצה. אני תמיד מתחיל מנשימות מסודרות, מכניס מהאף, מוציא מהפה בקצב קבוע ואיטי, אבל זה מחזיק מעמד בדיוק שתי דקות, מהר מאוד אני עובר להתנשפויות מהירות, הכנסת אוויר מהפה והוצאה מהירה מהפה, בצירוף קולות שונים כמו אנחות, אנקות וזעקות.

הכי לא ברור זה השילוב של נשימה ושתייה – כל פעם שאני לוקח שלוק של מים מהבקבוק, הנשימה נאבדת לשניות ארוכות בליווי חרחורים של פרה שהולכת לשחיטה. הצילו.

הבחוץ
אחרי שכבר השלמתי כמה ריצות 5 ק"מ על ההליכון, הרגשתי בשל פיזית לעשות זאת בכבישי המושב שלי בהרי יהודה. בחרתי מסלול שטוח יחסית ויצאתי לדרך, אחרי קילומטר הזעתי כמו חמור ואין לי מגבת, הרגשתי יובש בפה ואין לי מים והכי גרוע – המסלול השטוח התגלה כפייק ניוז והתגלו בו עליות קטנות שעם האוטו מעולם לא שמתי לב אליהן, אבל בריצה נראו לי כמו האלפים או הפירנאים. לא הצלחתי לסיים וחזרתי בבושת פנים למכון, למגבת, למים ולהליכון השטוח והבטוח. בשל פיזית אולי, בשל נפשית עוד לא.

עוד לא בשל לבחוץ | צילום: Shutterstock

הקילומטר האחרון
הריצה הופכת ברווזית ולא יציבה, הרגליים רועדות, הידיים מתחילות להיטלטל חסרות כיוון בצידי הגוף, הנשימה קצרה, הלב דופק, הקילומטר האחרון פיזית הוא סיוט אבל נפשית הוא חגיגה, אתה יודע שעוד מעט זה נגמר, אתה אפילו מגביר מהירות כי נשאר לך עוד כוח, אתה כבר יודע שגם הפעם אתה מסיים ושום דבר לא יעצור אותך, תחושה של סיפוק עולה בחזה ואתה אפילו מחייך ונזכר בכתבה בשוונג על חשיבות החיוך בריצה. אפילו עושה לי חשק לחוות קילומטר אחרון של מרתון או איש ברזל. אל דאגה, חשק שלא יתממש לעולם.

ההתאוששות
כמה זמן אמורה לקחת התאוששות מריצה של 5 ק"מ? אני משער שבשביל הרץ המתמיד מדובר בכלום ושום דבר והוא יכול לרוץ, להתקלח ולהמשיך בעמל יומו הרגיל. בשבילי, הרץ המתחיל, מדובר בתקופה של בין 6 ל-8 שעות שבה הגוף ברפיון, הרגליים כבדות, המוח מפריש חומרי הרדמה, וכל מאמץ, החל מלעמוד ועד ללכת נראה כמו משהו בלתי אפשרי. זה מה שהופך את שישי ושבת לימים אידיאליים לריצה עם שנ"צ מפנק בצהריים.

מה הלאה?
אז מה עושים הלאה? כבר רצתי 5 פעמים 5 ק"מ וכבר מדגדג האתגר הבא. האם להמשיך לרוץ 5 ק"מ ולנסות לשפר את הקצב? או לנסות להגיע ל-10? האם לנסות שוב לרוץ בחוץ? האם להשתתף במרוץ? האם לרוץ בקבוצה? האם לרוץ לבד? האם להכריז על עצמי כרץ ולקנות סוף סוף נעלי ריצה רציניות? האמת שאני לא יודע ולא החלטתי, אבל בינתיים אני חוגג את האולימפיאדה של עצמי. ניצחתם אותי.

הכותב הינו מנכ"ל חברת שוונג ומעריץ ספורטאי סבולת באשר הם