מאת:אייבי גילת
 
רוב הספורטאים האולימפיים הישראליים נמצאים בכפר האולימפי בבייג'ין, ההתרגשות בשיאה. זו הנבחרת הגדולה ביותר שנשלחה למשחקים האולימפיים, אך ענף חשוב אחד נזנח, ענף האופניים. למה בישראל אין נציג של הענף ומה צריך לעשות בשביל שיהיה – חזון
על רקע התמונות שיגיעו מהמשחקים האולימפיים בבייג'ין במרוצי האופניים בכביש, בנגד שעון, בהרים, בוולודרום, הטריאתלון וה- BMX, לא נראה רוכב או רוכבת ישראלים, וזה אולי הזמן לעצור ולעשות חשבון נפש ולשאול האם תקרת הזכוכית של ענף האופניים בישראל נישבר? האם נזכה לראות רוכב או רוכבת ישראלים במשחקים האולימפיים הבאים בלונדון 2012, או השאלה החוזרת ונשאלת תדיר מתי נראה רוכב או אולי קבוצה ישראלית מתחרה בטור דה פרנס.
כפי שהדברים נראים כעת המצב הוא הרבה יותר טוב מכפי שהיה אבל עדיין יש עוד הרבה מה לשפר. איגוד האופניים הוציא את נבחרת ישראל באופני כביש למחנה אימונים מרוכז בוולנסיה שבספרד. הבחורים יגורו בבית ששכר עבורם האיגוד, יתאמנו תחת עיניהם הבוחנות של מאמן ספרדי שנשכר לשם כך ויתחרו בתחרויות מקומיות. בהרכב הנבחרת בולט מספרם הגדול של הרוכבים מקטגוריית הנוער (9 במספר).
לגבי רוכבי עילית אחרים רוב המועדונים הבכירים בישראל נמצאים כרגע באירופה במחנות אימונים המשלבים אימונים מיוחדים, רכישת ניסיון בין לאומי ותחרויות ברמות השונות. כך למשל מועדון רוכבי ת"א משתתף ממש בימים אילו בטור של הקריביים. אורך המסלול 1200 ק"מ המתחלקים ל-12 קטעים ב- 9 ימים. באחת השיחות שערכתי עם מאמן נבחרת ישראל ברכיבת כביש, עמוס וולף, שאלתי אותו, "מה המטרה שלו בטור של הקריביים?", "לסיים", הוא השיב.
נראה שבישראל 2008 קיימת חוסר התאמה בין התרחבות ענף האופניים בשנים האחרונות מחד, ובתוצאות של השפיץ בתחרויות ברמה הבין לאומית, מאידך. בעשור האחרון אי אפשר להתעלם ממהפכת האופניים בישראל. המסה האדירה של הרוכבים מכל הגילאים, מכל המינים ומכל הצבעים שעולה על הכבישים, ומתגלגלת בשטח בסופי שבוע היא עצומה. מספר הרוכבים החובבים במדינת ישראל מגרד כבר את ה- 100,000.
האופניים בערים הגדולות כמו ת"א הפכו כבר מזמן לטרנד אופנתי. אז מה צריך עוד לקרות כדי שהענף יתחיל לנפק קבלות ממש כמו ענפים אולימפיים אחרים כמו הג'ודו, השיט והטניס, ומדוע מדינה קטנטונת כמו לוקסמבורג מצליחה להוציא מתוכה שלושה רוכבי אופניים מהטופ העולמי כמו האחים פרנק ואנדי שלק וקים קירשן.
האם מדינת ישראל יכולה להפוך למעצמת אופניים?
לכאורה התשובה היא כן, מכיוון שבישראל יש את כל התנאים לרכיבה על אופניים. האקלים נהדר ויציב ורוב השנה יש לנו שפע של שמש וטמפרטורות נוחות. מבחינה טופוגרפית המדינה שטוחה ברובה ואין שרשרות הרים אימתניות ששוברות את הרגליים. אז מדוע למשל לא הצלחנו להכניס רוכב כביש אחד שיתחרה בבייג'ין באחד המרוצים.
כרגע ישנם רק ארבע רוכבים ישראלים המוגדרים כמקצוענים ומתחרים בחו"ל באופן קבוע. רותם ישי שזכה במקום ה-15 באליפות עולם באופני הרים והגיע להישג מדהים אבל התוצאה שלו היא בקטגוריה U23, כך מבחינת המשחקים האולימפיים היא לא הקנתה לו את הכרטיס המיוחל. רן מרגליות מתחרה בספרד במסגרת הקבוצה המקצוענית הספרדית סוניור דובאל ששמה נקשר בטור דה פרנס האחרון לשערוריית הסמים. שלומי חיימי מתחרה בשוויץ כמקצוען בקבוצה שוויצרית. והוותיק מכולם דרור פקץ מתחרה בקבוצת סובארו – גארי פישר.
בכדי להרים את ענף האופניים בישראל לשלבים בינלאומיים יש להתייחס לכמה תנאים חשובים לפני:
הקושי
ענף ספורט הרכיבה ברמות הגבוהות הוא ענף קשה מאוד ותובעני. הרוכבים המקצוענים רוכבים בתחרויות מרחקים שעולים על ה-200 ק"מ במרוץ כביש במהירויות מעל 40 קמ"ש. כדי להגיע לנפחי תחרויות כאלה צריך רוכב להגיע לנפחי אימון העולים על 20 שעות אימון ויותר בשבוע. רוכב שרוצה להתחרות ברמות האלה צריך להתאמן נטו.
מעט מאוד רוכבים בארץ כולל רוכבי עילית יש ספונסרים, כך שהם יכולים להקדיש את עצמם לרכיבה ואימון נטו. רוב רוכבי העילית בישראל הם אנשים שעובדים כדי להתפרנס ומשתדלים בין כל המחויבויות האחרות שלהם להכניס כמה שעות אימון. התוצאה היא, שרוכבים רבים מגיעים מגילאים מאוד צעירים שבו יש להם את האפשרות לפחות מבחינת הזמן להכניס באימונים. לצערי, עם התבגרותם רבים עוזבים את הענף ופונים לשטחים אחרים.
חוסן מנטאלי
כדי לרכב על אופניים ברמה הישגית, נדרש מהרוכב הרבה מאוד חוסן מנטאלי. לא כל אימון הוא מוצלח. את התוצאות רואים לעיתים אחרי השקעה עצומה והרבה מאוד זמן. האימונים ארוכים מאוד ומפרכים. אחרי אימון אין הרבה כוח ואנרגיה לעשות דברים אחרים. הרוכב נדרש לויתורים כואבים ולהרבה הקרבות. הרבה מאוד רוכבים מבלים בדרכים, בתחרויות, במחנות אימון הרחוקים מהבית, מהמשפחה ומהחברים.
מגיל מאוד צעיר הרוכבים אינם יוצאים לבלות כבני גילם. הם קמים מאוד מוקדם לאימונים, לפני תחילת החום הכבד והתנועה. הרבה מאוד רוכבים מנהלים "מלחמות עצמיות, ושואלים את עצמם לא מעט, "מה ייצא לי מזה או מה אני צריך את כל הבלגן הזה?". הניסיון מלמד שבענף האופניים זו אחת התכונות ההכרחיות להצלחה. ישנם הרבה מאוד רוכבי-על, שסוחבים על גבם קופת שרצים של ילדות עשוקה וחוסר הצלחה במסגרות אחרות. ישנם כאלו שיבואו ויגידו שהרוכב הישראלי איננו מוכן מנטאלית לעבוד קשה. אישית אני מאמין שמדובר בהחלטה. ספורטאים ישראלים בענפים אחרים שהתאמנו באירופה עבדו לא פחות קשה מעמיתיהם.
תחרויות ברמה גבוהה
בשיחה שהייתה לי עם ד"ר יוני ירום במהלך שידורי הטור דה פרנס והעליתי את הדוגמה של האחים לבית שלק, ציין יוני, שלוקסמבורג נמצאת מרחק נגיעה מהרבה מאוד תחרויות באירופה. אם כך, צריך לשלוח את הרוכבים הישראלים להתחרות יותר בחו"ל, ממש כפי שעושה עכשיו איגוד האופניים. רוכבי אופניים מקצוענים בחו"ל מתחרים לפחות פעם בשבוע כמעט לאורך כל עונת התחרויות. לא כל תחרות היא ברמה גבוהה אבל ההשתתפות בתחרות היא שיטת האימון הטובה ביותר ומיושמת ביבשת בצורה מרבית. בכלל, כל תורת האימון שם שונה מזו הנהוגה במחוזותינו. הרוכבים באירופה מתאמנים בעיקר בעונת ההכנה והבנייה שהן קצרות הרבה יותר. רוב הזמן, במיוחד הרוכבים המקצוענים, מתחרים בתחרויות רבות.
מאמנים ייעודיים
רוב המאמנים הבכירים בישראל הם רוכבי עבר לשעבר שרכשו את הידע שלהם מהתקופה שהתחרו. הידע בענף האופניים נמצא כל הזמן בהתקדמות כאשר כיום המדע מכל השטחים הולך ותופס מקום יותר ויותר דומיננטי. ברור לכל, שמאמן רוכבי אופני הרים שונה לגמרי מבחינת הקונטקסט הייעודי מרכיבה נגד שעון.
כדי להיות מאמן של רוכבי אופני הרים בסיס הידע צריך להיות שונה לחלוטין ממאמן של רוכבי נגד שעון הרי מדובר בשני מקצועות שונים לגמרי. ממש כמו שאתלטיקה היא מילה מאוד רחבה לקפיצה במוט וריצת 110 מכשולים. בכלל, רכיבה נגד שעון הוא מקצוע שמאוד לא שמים עליו את הדגש וחבל. רוב מנצחי הגרנד טורים בעשורים האחרונים היו שענים מצוינים. לאמן רוכבי אופני הרים בכל רמה זה דבר השונה לגמרי מלאמן רוכבי כביש. בתהליך רכישת הידע של מאמני האופניים צריך לשים יותר את הדגש על ההתמחויות שונות.
תשתיות
יש האומרים שאין בישראל מקום לרוכבי כביש. אז זהו, שיש. אחרי שלא מעט רוכבי כביש נפצעו או נהרגו תוך כדי רכיבה באזור גוש דן הבינו והפנימו הרוכבים את המסר וגלו למחוזות אחרים. שטחי המחייה של הרוכבים במחוזותינו הם אזור המשולש לטרון-שמשון, אזור גבעת עדה, עמק יזרעאל, ומקומות מפגש ייעודיים אחרים, בימים קבועים בשבוע, כמו הקריטריום בקיסריה – שהם, ראש ציפור, נס ציונה. צריך לבוא להקפת הכנרת או ל"גלגלים של תקווה" כדי לקבל מושג על המהפכה של האופניים בישראל.
התשתיות שאני מדבר עליהן נמצאות במקום אחר לגמרי. חסר לנו במדינת ישראל אצטדיון וולודרום. במדינות אירופה וולודרומים קיימים כבר עשרות בשנים. מקצועות הוולודרום כמו ספרינט, רדיפה אישית, קיירין ורדיפה קבוצתית הם ענפים אולימפיים לכל דבר. רכיבה על אופניים בתוך וולודרום מעניקה לרוכב יכולות טכניות ויכולות פיזיולוגיות אחרות ברמה גבוהה מאוד. רוכבים רבים מהפלוטון המקצועני היו בעברם רוכבי וולודרום. הקמת קומפלקס כזה שיכלול מתקן אימונים וולודרום, מעבדות רפואיות ופיזיולוגיות, יכולות לשדרג את הענף ולהריץ אותו קדימה. לכשיוקם וולודרום ניתן יהיה בין היתר לקיים בו במסגרת ליגה תחרויות בין המועדונים.
ספונסרים
אחד הפרדוקסים הגדולים בעולם האופניים הבין לאומי הוא שלמרות השערוריות והסקנדלים ופרישתם של נותני חסות, דומה שעל כל ספונסר שיוצא מהענף מגיעים יזמים אחרים. לא יעזור כלום. עד שכסף גדול לא יגיע לענף האופניים בישראל הענף לא יתקדם. באירופה, להחזיק קבוצת רוכבי אופניים מקצועני על כל הציוד ואנשי הצוות מחייב השקעה של מיליוני אירו בשנה. נותני חסות אינם מפזרים סתם כך את כספם. הם מצפים לקבל פרסום וחשיפה במדיה האלקטרונית על ההשקעה שלהם ובשורה התחתונה להרוויח כסף. בשנים האחרונות המדיה הישראלית גילתה את מרוצי האופניים בארץ ובחו"ל. עכשיו זה הזמן של איילי ההיי-טק והאוליגרכיה למיניהם, או סתם יזמים זריזים, להרים את הכפפה ולצאת למחוזות אחרים.
ענף האופניים בישראל נמצא בפני זינוק חשוב. עם הכנה מתאימה וראויה החזון של רוכב או רוכבת ישראלים במשחקים האולימפיים או השתתפות בגרנד טור, קרוב מאי פעם.
אייבי גילת
( M. ED ) בחינוך גופני
פרשן ויועץ לרוכבי אופניים
