"כנראה בשלב זה של האימונים בחיי המהירות והעצימות הם לא האלמנטים היחידים שגורמים לי אושר גדול מריצות, עושה רושם, שאחרי גיל ארבעים גם ההאבקות בבוץ עושה אותי מאושרת." דנה מורן לא חשבה שכך תתחיל את ההכנות למרתון ברצלונה

מאת:דנה מורן

הידיעה שאני מתאמנת למרתון ברצלונה העלתה לי חיוך ענק על הפנים למשך כמה ימים רצופים. יש משהוא בתקופה הזו שאני מאוד אוהבת.

פניתי למאמן שעזר לי לסיים את מרתון רוטרדם בתוצאה הטובה ביותר. קיבלתי ממנו תכנית מאוד מסודרת ומפורטת. רק שבשלב ההכנה נראה שעשיתי טעות מוקדמת. מאוד התרברבתי בכל הריצות הארוכות שעשיתי לאחרונה כהכנה לאותה ריצת 65K בדרך לאילת. עוד הגדלתי וטענתי שאני אוהבת את הריצות הממושכות והאיטיות. התגובה לכך לא אחרה לבוא. הריצה הארוכה הכי קצרה לתכנית אימונים הזו היא 25K. עכשיו אני צריכה למצוא מסלולים מספיק ארוכים שלא ישעממו אותי. יסלח לי פארק הירקון וכל האוהדים המושבעים לו – די נמאס לי. מכירה כל אבן והריצות שם, איך להגיד בעדינות, די משעממות אותי.

גייסתי את טובי המוחות והחברים למצוא תוואי דרך חדש. למזלי אני לא היחידה שאוהבת לרוץ בשדות ובמקומות מיוחדים כך שקיבלתי שפע של הצעות, החל מריצה אורבנית בשכונות לא הכי מוכרות בגוש דן ועד לנגב. בחרתי מסלול והחלטתי לרוץ עם ליאור בסוף השבוע הקרוב, רק שבמקום לנוע ממרכז הספורט לכיוון הים, פנינו מזרחה למקורות הירקון.

מחליקים בשדות
בוקר פסטוראלי. רצנו אני וליאור, ושקענו במהרה בשיחת רכילות תוססת. לא ממש שמנו לב לכל אותם פרמטרים המודדים ללא הרף בריצות רגילות. כל כך הפלגנו בשיחה שלרגע נדמה היה שהריצה היא רק תירוץ למפגש חברים. אחרי הכל יש לנו כמה שעות טובות ביחד בקצב שמאפשר לדבר ולהנות. היה משהוא מאוד מרגיע ונחמד בשדות הטבע שבפאתי שדות השרון. אני אוהבת לראות איך יום מתעורר, ולבוקר הזה היו את כל הסימנים להשכמה משחררת. לא אפליג לתיאורים מייגעים של נוף ושאריות גשם, למרות שהם מרגשים אותי. רק דבר אחד הפריע את השלווה הפסטוראלית הזו. בוץ.

אין לי מילים לתאר כמה חמור היה המצב. אחרי שנואשנו מלרוץ עליו ניסינו לחצות אותו בהליכה איטית. שלב ההכרעה הגיע כשגלשתי ישר לתוך שלולית ויצאתי ממנה עם לחי ישבן צבוע חום כהה. בקבוקי המים נפלו לשלולית, ונאלצתי לשתות את המים עם פירורי אדמה. אחרי שצחקנו מהתקרית המלכלכת, ליאור צלח שלולית אחרת באופן די דומה. גלישה ישירה ועוד לחי ישבן נצבע בצבעי חמרה. שחומי ישבנים החלטנו לסטות ולרוץ בתוך פרדס שנמצא ליד. ליאור פילס את הדרך ואני דידיתי אחריו עם נעלי הפלטפורמה עמוסות הבוץ. המשכנו לדלג ומתוך חוסר תשומת לב לדרך ענף אשכוליות בשל הפתיע אותי מלפנים, פגע בחוזקה ישירות בפניי והתנגש באפי. נפלתי, קמתי, התאוששתי והשכנו הלאה צוחקים.

הדרך שבה ניסינו להתקדם לא היתה ריצה אלא סוג של קפיצות ודילוגים בין מרבצי הבוץ לחלקים הפחות רטובים של הדרך. למרות הכול הרגשתי 'גן עדן'. כנראה בשלב זה של האימונים בחיי המהירות והעצימות הם לא האלמנטים היחידים שגורמים לי אושר גדול מריצות, עושה רושם, שאחרי גיל ארבעים גם ההאבקות בבוץ עושה אותי מאושרת.

תמונה /דנה מורן