ישנם אנשים חלשים בעולמנו וישנם אנשים חזקים. זוהי המציאות. החלשים, סביר להניח, יישארו חלשים, והחזקים יהפכו לחזקים אף יותר. זוהי פשוט המציאות ועדיף שלא נתכחש לה
מאת:יהונתן רימון
אלו הם העקרונות אשר הטבע פועל על פיהם, והטבע החליט, אינני יכול לדבר שקר, שאני שייך לחלשים.
אני זוכר בצלילות את האימון הראשון שלי בקבוצת אנדיור, כשניר יגודה ניגש אלי בתדריך ואמר לי שלא אוכל לעמוד בקצב של קבוצה 1 (הקבוצה החלשה ביותר).
"למה?", שאלתי אותו חצי נעלב. "למה אתה חושב שלא אוכל לעמוד בקצב? מה, אני לא מספיק טוב?"
"כי לא תצליח לעמוד בקצב שלנו עם אופני הרים", ניר עונה תוך כדי הצבעה על הביאנקי התכולים שהבאתי. הבנתי שלא רק שאני מהחלשים, אני גם שייך לקבוצת המטומטמים. למזלי הרב, גיליתי תקר בגלגל כך שניצלתי את ההזדמנות וחזרתי הביתה מבלי לצאת לאימון.
הפריצה והדיסק
תוכלו רק לשער מה רבה הייתה התרגשותי כאשר היה ברשותי גלגל דיסק שאישר את הצטרפותי למועדון הרוכבים החזקים. טוב, כיסוי דיסק.
כאשר הייתי בקליפורניה מטעם העבודה, מייקל, עמיתי לעבודה, אשר הוקיר לי מאוד את האירוח שהענקתי לו בישראל, קנה לי אותו בהפתעה. זה היה כיסוי דיסק כחול ירוק עם הטבעה של הסמל של חברת 'אפל' בזמן שהפיקו את החיפושיות. הוא היה יפהפה.
"אני לא רוצה לשמוע כלום." מייקל משתיק אותי כשניסיתי למחות חלושות (כי באמת רציתי את זה). "אני רוצה שתנצח את הג'ורדן וואלי ביזראל." כן, כן. החיבור הזה של הלהקה הטובה בכל הזמנים עם החברה הממותגת ביותר בכל הזמנים גרם לי לצמרמורת. הרגשתי כמו ספורטאי חסות בתשדירי האייפוד של אפל.
שנים עברו והתחזקתי קמעה. לא משהו שירעיד את אמות סיפי הטריאתלון בארץ, אבל לפחות הייתי מסוגל לרכב על עכוזיהם של המתחרים החזקים במשך כמה שעות מבלי להתפרק. ואז החלטתי…
הסתכלתי בדצמבר על תוצאותיהם של החזקים בעמק הירדן והחלטתי שאני הולך לרכב כמוהם. במאי, אתה הולך לרכב תשעים ק"מ בשעתיים וחצי ויהי מה, למרות שלא היה לי מושג מוחשי לגבי האתגר שעומד לפני.
חבר נתן לי את הזיפים שלו והלבשתי עליהם את הכיסוי. קניתי חליפת רכיבה הטובה ביותר שכסף יכול לקנות בצבע כחול-ירוק-שחור שתתאים לדיסק. הסתכלתי עלי מול המראה, כאשר כריסטינה הסלייסית השחורה שלי עומדת לצידי וליבי החסיר פעימה. היהלום שבכתר היה הדיסק. אולי הוא היה צרוב, אבל עדיין הוא גרם לי להרגיש בלתי מנוצח.
אחי, אתה חיה רעה!
החלטתי להתאמן לבד. ללא קבוצה, ללא עצירות, ללא הסחות דעת מיותרות. אחרי חודשיים של רכיבה לבדי, החלטתי לצאת לאיזשהו מבחן קטן על מנת לראות כמה קרוב אני ל-36 קמ"ש ב90 ק"מ. יום שישי הגיע וקמתי לרכיבה. יצאתי לחימום הרגיל במשולש. הרגליים מרגישות טוב. הגעתי לנחשון, נחתי מעט, נגסתי בחטיף ויצאתי בשעטה. הרגשתי כמו בוקר במערב הפרוע עם סוס גזעי אשר רודף אחרי פורעי חוק. צומת מקדימה, אבל הרמזור מתחלף ואני שועט בירוק. הגורל איתי היום ושחררתי צרחת התרגשות לאוויר. רוח צד מכה בי, אבל הדיסק לא נותן לי להוריד מהירות. אני גדול!! אני גדול!! באזור טל שחר, אני רואה שכמה רוכבים נמצאים לפני ואני עוקף אותם. אחרי כמה דקות כאשר הייתי בעיקר שקוע בעצמי, הבנתי שהם נדבקו אלי ועדיין רוכבים מאחורי.
"אתה רוצה החלפה?" אחד מהם מגביר קצב ומדווש לצידי בחיוך.
"לא, תודה רבה", אני מחייך חזרה. "אני חייב לעבוד על יכולת נג"ש. אני מתאמן לטריאתלון עמק הירדן"
"אהה, אתה טריאתלט?" הוא שוב מחייך. אני ממש אוהב לרכב עם רוכבי כביש. הם מעריצים אותנו, בני הכלאיים הטריאתלטים. הם רוכבים יותר טוב מאיתנו, יותר טכניים, יותר מסודרים, ובעיני גם יותר נחמדים במידה מסויימת. הצגתי את עצמי לחבר'ה, והבחור מקדימה אמר לי ששמו אורן.
בפניה שמאלה במסמיה לכיוון כביש 383, הסתכלתי בשעון. 14 ק"מ בזמן של 22 דקות ו20 שניות. אלוהים ישמור!!!
חישוב מהיר בראש פולט 37.5 קמ"ש בערך. אנחנו פונים שמאלה ונכנסים לתוך התופת. רוח פנים חזקה. אני לא מרפה, ולמרות שאני לא מצליח להיפטר מהם, אף אחד לא מצליח לעבור אותי ונשארים מאחורי, מוגנים מהרוח. הגענו לעמק האלה והתכוננתי להמשיך, אבל אורן פונה אלי בחיוך, "אחי אנחנו מפרססים. רק שתדע, אתה חיה רעה".
אני חיה רעה? עד לא מזמן הייתי הצבי שמסתכל באורות הפנסים, ועכשיו הפכתי לחיה רעה. כן, אני חיה רעה!! השעון לא משקר.
בדרך חזרה לכביש 3 כאשר הרוח בגבי אני שועט במהירות של יותר מ40 קמ"ש. הסיפוק היה פשוט בלתי יתואר.
יום שבת למחרת והחלטתי שארוץ 20 ק"מ לאחר רכיבה של שעה וחצי. אימון התאוששות סביר לאחר ה-120 של אתמול.
בניגוד לזמנים שבהם הייתי מתעורר וחוכך האם להישאר מתחת לפוך, זינקתי מהמיטה בהתרגשות למשמע צלצול השעון. הדרך ללטרון נראתה יפה מתמיד באור הזריחה, ברדיו ניגנו את “ALL YOU NEED IS LOVE", והייתה לי הרגשה שהולך להיות יום נהדר. כשהגעתי ללטרון ראיתי עשרות עד מאות רוכבות מסתובבות בשעה שבד"כ אין אף אחד בסביבה, כמה ניידות ואופנוענים, ושער סיום מתנפח ענקי בגודלו.
"מה בדיוק הסיפור פה?" שאלתי את אחת מאחיותי לאוכף. "מרוץ נשים", ענתה לי בחיוך.
"בחורצ'יק, עד 7:00 אתה חייב לצאת מפה", שוטר במדים מתרה בי. "100 אחוז", עניתי בזחיחות. עד 7:00, מה הוא עושה צחוק? ב7:00 אני כבר בבר בהר, אחרי אספרסו ופעמיים צובה ונס הרים.
שבע, פחחח.
פרקתי את אופניי והתחלתי למלא את הבקבוקים ולסדר את החטיפים, שמתי כפפות והתכוננתי לצאת אבל חככתי בדעתי אם לעצור לכמה דקות ולהתענג על הרגע של מאות נשים מסתובבות סביבי בבגדי רכיבה צמודים. אולי כדאי לדבר עם אחת מהן? עדיף שלא, אף פעם לא הייתי טוב בלגשת לבחורות, חשבתי בעצבות קלה.
החלטתי לעשות את המשולש פעמיים חזק על פלטה גדולה בהילוך הכי חזק. בסיבוב השני, בצלע האחרונה של המשולש, התחלתי לראות המון רוכבות מדוושות, עשיתי 2 ועוד 2 והבנתי שהן שייכות למרוץ. התחלתי לעקוף אותן בלי סוף, ונזכרתי בסיפוק העצום אשר אני חווה כאשר אני משפיל מתחרים חלשים ממני.
האביר האפל
"קדימה, כל הכבוד, לא לוותר", אני צועק בעוד אני עובר אחת בקלות. "תעלי הילוך", אני פוקד על אחרת. אחרי הכל, רוכב חזק כמוני הוא סוג של מאמן, אפשר לומר.
"שבי עלי, שבי עלי", אני אומר לרוכבת אשר נראתה כבת 60, לבושה בדובונית על אופני הרים, בעוד אני עוקף אותה מבלי לדווש בכלל.
ליד בית חשמונאי, שמתי לב שישנן רק 2 רוכבות כ100 מטר מלפני. הבנתי שאלו 2 הרוכבות הראשונות וניסיתי להיצמד אליהן. נכשלתי!! הייתי גמור אחרי אתמול, והן היו חזקות מדי, דבר שקצת הכניס אותי לדיכאון.
פתאום, אני רואה את הראשונה מתחילה לזגזג ומתרסקת הצידה כאשר השנייה עוקפת אותה וממשיכה.
הייתי חייב לעצור ולראות מה קורה איתה. כשהגעתי היא בחנה את מצבה עם דמעות בעיניה.
ראיתי רוכבת בת 25-26 לערך עם שפשופים קלים ברגל, אבל הגלגל האחורי שלה היה ללא אויר ועם שני שפיצים שבורים.
"הכל בסדר?" שאלתי. "אני לא מאמינה. זה היה כבר שלי", אמרה בשפה רועדת.
התחלתי לחשוב על הריצה שלי, שמאבדת מתוקפה עקב המנוחה שאני מקבל עכשיו, אבל מצד שני, תמיד חשבתי על עצמי כאיש אבירי.
"קחי את הדיסק שלי." הנחתי את כריסטינה על המדרכה וחלצתי במהירות מפתיעה את הגלגל האחורי עם הכיסוי.
"לא, לא עזוב, זה גמור", היא מחתה בחוסר אונים ונראתה גמורה נפשית מהנפילה.
"לקחתי לה את האופניים בכח, החלפתי את הגלגל תוך 20 שניות, והיא כמו על אוטומט, עלתה על האופניים כאילו רוח חיים מחודשת נכנסה בה.
"סעי, סעי, לכי על זה" צרחתי בעוד אני נותן לה דחיפה כמו אוהד משולהב בטור דה פראנס.
היא פשוט טסה כמו צ'יטה אחרי הטרף.
לקחתי את הגלגל שלה, הרכבתי אותו על כריסטינה, והתחלתי לרוץ לידה עד לטרון.
"איזה אדם נפלא אני. כמה שאני מתחשב." חשבתי לעצמי בסיפוק תוך כדי ריצה.
הגעתי ללטרון לאחר כ-45 דקות של ריצה וחיפשתי את הדיסק הצרוב שלי. המקום היה הומה אדם ושפע אווירה ססגונית. היא ניגשה אלי, צולעת, אבל מחייכת מפה לפה.
"ניצחתי ב5 שניות. אני לא יודעת איך להודות לך. זה היה כל-כך חשוב לי, ולא האמנתי כשנפלתי בכזו טיפשות." היא שמה על ידי את ידה, וחצי נצמדה אלי.
"ממש הרגשתי רע, כשעקפתי את המתחרה שלי, כי לי היה דיסק והיא רכבה עם גלגלים רגילים, אבל העידוד שלך כשדחפת אותי כל-כך הלהיב אותי. תודה. אלפי תודות." היא צחקקה באופן כל-כך כנה ומתוק.
"אבא, אבא זה יונתן, זה המלאך שעזר לי." היא קראה לגבר בשנות ה-50, בעל שיער מאפיר ולחיצת יד שכמעט קרעה את זרועי מגופי.
"אז, אתה הבחור שעזר לאודליה, הא? תודה רבה לך. היא כבר הרבה זמן חושבת על המרוץ הזה."
אודליה. זהו שמה? איזה שם מקסים.
"שמח שיכולתי לעזור. אילו רק ידעת כמה פעמים אנשים עזרו לי להגיע להיכן שאני נמצא היום." ניסיתי להצטנע. "אנחנו מזמינים אותך לארוחת בוקר", אודליה פסקה.
"לא, לא אני חייב לצאת לריצה. יש לי אליפות ישראל בחצי איש ברזל בעוד חודש." אני אוהב להשתמש במונח הזה, אליפות ישראל, בניגוד לכל עשרות תחרויות חצי איש הברזל שישנן בישראל.
"לא רצת מספיק היום?" אודליה חייכה אלי. היא כרגע כל-כך נצמדת אלי, היא פשוט מחבקת אותי. "בבקשה, אני מתעקשת!!", היא הורידה את משקפי הרודי פרוג'קט הלבנים שלה, והביטה בי בכמיהה שכמותה מעולם לא הופנתה כלפי.
סקרתי אותה מראש עד רגל, לראשונה מאז ראיתיה, ושמתי לב שעומד לפני יצור עם מבנה עצמות ופנים הכי מושלם שראיתי מעודי. היא הייתה פשוט יפה, אבל בצורה מוחבאת כמו שאני אוהב.
רזה מאוד אבל בעלת גון ספורטיבי, כמטר שבעיים וחמש, שיער בהיר גולש, ופשטות מהפנטת חסרת כל זיוף.
"הכל בסדר?", היא העירה אותי. "כן, הכל בסדר", עניתי במהירות לפני שתחשוב שאני איזה פסיכופת. הכל ממש בסדר!!! לראשונה בחיי, אני מרגיש חזק, בעל ביטחון, פופולרי, והכל בגלל הדיסק. הדיסק הכניס בי את זה. מי ידע? התכוננתי להצטרף אליהם, אבל פתאום שמעתי קול שלא שמעתי כבר 15 שנה מאז ימי התיכון.
"יונתתתןןןן רימווווןןןןןן. מה זה, אתה רוכב?"
דרק הדרעק
שמו יריב, אבל תמיד קראתי לו דרק, על שם דרק שארפ, עקב העובדה שתמיד כששיחקנו כדורסל בתיכון, הוא היה מקשקש בלי הפסקה כדי להוציא אותך מהריכוז, לא ידע לשמור, וכדי לחפות על זה היה מרביץ כמו משוגע עד לרמה שחששת להיכנס לסל בכלל (לא ספרנו עבירות למזלו). איכשהו עוד החזיק מעצמו כשחקן טוב. איש מגעיל ומרושע בכל מאתיים וארבעים ושמונת איבריו, ושנאתי אותו כמו מגיפת שחין. זכרתי שהיה רוכב עילית בתיכון כשאותי עניינו רק כדורסל וכדורגל, אבל לא ידעתי שנשאר בתחום.
הוא ניגש אלינו, נתן חיבוק לא ברור לאודליה וברך אותה על נצחונה במרוץ. אודליה מצידה ראתה שמבטי התקדר והסתכלה עלי בחשש.
"מה אתה עושה פה, רימון?" הוא צעק עלי, לא ממש בידידותיות. רימון, אני שונא שקוראים לי כך. זה החבר שלה? המפלצת הזו הוא החבר של הבחורה העדינה והיפיפייה הזו? נו, ואם הוא לא היה החבר שלה, היה לך סיכוי איתה בכלל? למה ציפית?
רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר.
"חבר'ה, אני מצטער, אני חייב לצאת לריצה", פלטתי בקצרה. "לא, בבקשה תישאר איתנו." אודליה ממש התחננה, וקולה הזך כמעט גרם לי לבכות.
"מצטער, חייב לזוז. ברכות על הזכייה", נתתי חצי חיוך. לא הלכתי לרוץ. נכנסתי לרכב, בלי שחרור, מבלי לשתות, בלי כלום. פשוט נכנסתי, שמתי את "הדרך הארוכה והפתלתלה" של החיפושיות, וטסתי לתל אביב בדיכאון קליני. רוח שיצאה מהמפרשים היא דימוי פשוט מדי למה שהרגשתי.
איך יכולתי להיות כל-כך טיפש כשחשבתי שמשהו ישתנה? מה, רק בגלל שקצת התחזקתי באופניים ואני יכול לרוץ מהר? פתאום השליתי את עצמי שאני במרכז העניינים. הייתי מספיק טיפש לחשוב שהפכתי ליאיר לפיד, לאייל גולן. טוב נו, דוגמה לא טובה.
ביום ראשון, לא היה לי כח לקום לבריכה. ביום שני, היה לי רשום אימון טריינר. הסתכלתי על כריסטינה, ואז הסתכלתי על הטריינר, ולא עליתי עליו. פתחתי את הטלוויזיה ובהיתי בה במשך שעות.
ביום שישי, הייתי אמור לצאת לרכיבה ארוכה. טלפנתי למוטי. "בוא איתי לרכיבה גברבר, בבקשה?".
"מצטער אחי, אתה יודע שאני מתכונן למרתון ת"א." נשארתי לבד. כרגיל לבד.
הגעתי ללטרון באיזור 6:30 והמקום אשר בד"כ שוקק ומלא חיים, נראה לי כעת עגמומי ובודד. 2 חבר'ה צעקו אחד על השני כמו מטורפים. הבחנתי בעוד רוכב שזכרתיו מאיזה טריאתלון שהתחריתי בו, משתין על הדשא ליד בית הקפה ושולחנות הפיקניק שתמיד יושבים בהם, ובדיוק היכן שאני נוהג לעשות את המתיחות שלי, אבל החלטתי שאין לי ממש כוח להעיר לבהמות כרגע שיש להם 30 מטר לידם שירותים נוחים, ולגמרי להרוס לי את היום. חוץ מזה, טכנית הוא מתרוקן בדשא שזה נחשב בעצם באמצע הטבע לפי ההיגיון הישראלי הטיפוסי, כך שאין לי ממש עילה נגדו. הייתי ממש מעוצבן, וקרוב מאוד להתפוצצות.
החיים קצרים. ומרגיזים.
מה לעזאזל אני עושה פה? אני לא שייך לפה, אני יודע את זה. מהי בכלל תכלית המצאותי פה? אני לא נהנה מזה. אני לא אוהב את האנשים סביבי אשר רק מרגיזים אותי. החיים קצרים. למה שלא אנצל את זמני היקר למצוא בת זוג, לחשוב על רעיון לחברת הזנק שתשנה את העולם, לקרוא ספר, משהו. למה דווקא זה? הסתכלתי על תקליט החיפושיות שנתלה לי מהאופניים שלי ושמעתי את "no where man" מתנגן ממנו. יצאתי לרכיבה למורת רוחי. פניתי מלטרון לעבר בית חשמונאי ולא הצלחתי להיכנס לקצב. אני במצב רוח רע. אין זרימה. אין יכולת לשאת את הכאב. בצלע השנייה של המשולש הרוח התחילה להכות בי.
אני גולש לעבר תחנת האוטובוס באיטיות תוך כדי שאני חוכך במצבי העגום. כאשר אני נמצא 20 מטרים מהתחנה ורגל אחת כבר מחוץ לקליט, אני שם לב שישנה שם קבוצת רכיבה גדולה אשר נמצאת בהפסקה, ופתאום ראיתי את אודליה נשענת על מישהו שידעתי מיהו. זה היה כבר מאוחר מדי לעלות על האופניים ולהמשיך.
"יונננאאתתתאן רימממוווון", דרק קורא לי שוב באותה אריכות מהולה בלעג אשר לא מבשרת טובות. אני מחטיף בו מבט קצר מבלי לומר כלום ומתחיל לאכול חטיף.
"היי, מה נשמע?" אודליה קופצת עלי.
"יונתן, אתה יודע שפורים היה לפני חודש? למי התחפשת לג'ון, פול או רינגו.", דרק פולט לעברי בחיוך לעגני ושניים מאחוריו צוחקים מבדיחתו הדבילית. הבן$##$הה הזה התייחס לעירוב של החליפה והדיסק שלי. לא ככה חשבתי שיתייחסו אלי.
"הכל בסדר, אודליה, מה שלומך?" ניסיתי להתעלם מהטינופת.
"יונתן, עם חליפה כזו, ודיסק כזה, אתה בטח חתיכת רוכב, מה? אני הייתי קצת מנותק מהעניינים ב10 שנים האחרונות, אבל לא ידעתי שזכית במרוץ 'פריס ניס'."
הבן*&^^הה המשיך ללעוג לי וברור היה שהוא מחפש עימות.
אני לא איש אלים אבל הייתי רחוק פסע מלהחטיף לו לפני כולם.
"חחהה", צחקקתי, כאילו הוא צוחק איתי ולא עלי. "לא,לא. אני סתם רוכב בשביל הכיף."
"עזוב אותו", אודליה נדחפה בינו לביני. זה בדיוק מה שחסר לי, שביתו היפה של הגביר תגן עלי מהבריון השכונתי שמאיים לפוצץ אותי במכות.
"מה עשיתי? נראה לך שלמישהו אכפת ממנו בכלל?" דרק עונה לה בביטול. "אני פשוט לא סובל את המתלהבים האלו, שבקושי עושים 12 קמ"ש ומשוויצים בכל מיני אביזרים מגניבים."
הרגשתי שאין לי אוויר. הכל עלה לי מהקיבה כמו אלקה סלצר בעת בחילה. המגעיל המפונק הזה, אודליה היפה, שמשום מה בחרה בבריון הכוחני הזה, הבהמה שהשתינה על הדשא בלטרון, החיים שלי, נמאס לי מכולם, פשוט נמאס לי והתפרצתי כמו הר געש.
"אתה יודע מה יריב?", אני ואתה, עד עמק האלה וחזרה, האחרון שמגיע משאיר את השלדה שלו. מה אתה אומר? זהו, אני חושב שהגיע הזמן שמישהו יסתום לך את הפה."
דממה השתררה בתחנת האוטובוס. שקט מוחלט. כולם הצטופפו ודחפו את ראשם למעגל הקטן שנוצר על מנת להאזין לנו. שמעתי רשרושים ברקע שהיה קשה לשמוע, אבל ידעתי מה הם אומרים.
"מי זה הבחור הזה?", "מי זה, הרוכב העילית הזה עם הדיסק?", "מי זה החתיך ההורס הזה?"
טוב, יכול להיות שנתתי קצת דרור לדמיון שלי עם הלחישות, אבל אני עומד מאחורי מה ששמעתי.
ראש בראש מול דרק
ראיתי שדרק נותן בי מבט חודרני ומנסה להבין מה בדיוק ארע פה וכיצד להגיב. ראיתי שהפתעתי אותו. הוא לא ציפה לזה. הוא לא ציפה לזה בכלל, וראיתי שהוא מנסה להבין אם נכנסתי "הכל בפנים" כאשר אני מבלף עם זוג שמיניות ביד, או שבאמת יש לי "רצף מלכותי".
האמת שזכרתי אותו כבחור בעל מזג חם שיקריב את אימו על מזבח הכבוד שלו, אבל כשראיתי שהוא מהסס, הבנתי שתפסתי אותו בתקופה לא טובה.
פתאום, את מי אני רואה ניגש ליריב מאחורה? את אורן. הבחור הנחמד מהשבוע שעבר.
"אחי, עזוב אותו, עזוב אותו. אל תתעסק איתו. יש לו דיסק. הוא חיה. חיה רעה. האמן לי, רכבתי איתו."
לא אשקר לכם שנהניתי לשמוע את זה, למרות שבינינו, ידעתי שבזמנו, דרק היה שייך לעילית והיה אוכל אותי לארוחת בוקר, לא משנה אם היה רוכב עם חד אופן ואני הזרקתי EPO יום לפני.
"יונתן, אני לא הולך לרכב עכשיו נג"ש עד עמק האלה ועוד כשיש לך דיסק, כי בניגוד אליך, יש לי חברים לרכב איתם. אבל אתה יודע מה? מחר, 8:00 בבוקר, נס הרים עד האנדרטה?" ראיתי כמה חברה בקבוצה שלו שהחניקו חיוך בעקבות ההתחמקות שלו.
צברתי ביטחון, חסר בסיס ככל שיהיה, ככל שהשיחה התקדמה. הוא התחמק מהנג"ש בטענה שיש לי דיסק, ונראה שאף אחד לא קנה את הסיפור שלו על החברים.
"מחר ב8:00, תהיה שם", עליתי בנונשלנטיות על כריסטינה. "ויריב…" הוא הסתובב אלי, כשפניתי אליו. "תביא בבקשה את הטרק האלו, בסדר?" והצבעתי על מה שרכב. "אל תביא במיוחד למחר איזו קקמייקה שלא שווה כלום, טוב?" ראיתי כמה חברה שחייכו להערתי האחרונה.
בלי למצמץ, התחלתי לדווש במהירות והרגשתי שהדופק שלי הוא מעל 180. כל-כך הייתי נסער, שכשפניתי אחרי 500 מטר ימינה, לפנייה לא ברורה, לקחתי אותה בצורה יותר מדי חדה, והתרסקתי לרוב בושתי. למזלי אף אחד מהם לא ראה אותי. אידיוט מושלם.
חזרתי ללטרון אחרי עוד שעתיים של רכיבה שבהם לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מאיזה אידיוט אני שנכנסתי לתסבוכת הזו, וכמה עלוב אני, שאני מרגיש צורך להוכיח את הגבריות שלי, לבן$%^$ה הזה, רק בגלל שהוא אוחז בבחורה שממש מצאה חן בעיני.
הכנסתי את כריסטינה לרכב, וכאשר נכנסתי לשתות משהו קר, ראיתי את אודליה, אשר הבחינה בי, וצעדה לעברי באיטיות.
"יונתן, שמע, אני ממש מצטערת." היא נשמעה כנה, למרות שלא האמנתי למילה שלה, אחרי שהסתבר שהיא חולקת נוזלים עם הבן בליעל הזה.
"לא קרה כלום." חייכתי והמשכתי לצעוד לעבר השירותים. "חברים מעניינים יש לך, אודליה", אמרתי תוך כדי שאני נאנח, ודחפתי את דלת השירותים. בעיניים אדומות, שפכתי מים על שערי וניסיתי להוריד את כל האיזוטוני שנשפך עלי. ידעתי שאינני רוצה לצאת אליה, כך שנשארתי שם כ-15 דקות.
כשיצאתי, היא כבר לא הייתה שם.
השוטה על הגבעה
למחרת, שבת בבוקר, קמתי בלית ברירה ונסעתי לנחשון ושמעתי את הרדיו מנגן את "שוטה על הגבעה". דוושתי במהירות ליער הנשיא וניסיתי להתחמם. כשהגעתי לנס הרים, לתדהמתי, ראיתי עשרות רוכבים מחכים שם. אלוהים ישמור. אני הולך לבייש את עצמי לפני כל הרוכבים האלו. כולם מחכים רק לי? מה הולך פה?
זו רק אשמתך, כעסתי על עצמי. אימון שבת אחד במהירות גבוהה ואתה חושב שאתה מינימום פיליפ ז'ילבר. אידיוט. עכשיו, אתה הולך לתת את כריסטינה האהובה שלך לבן*$&$הה הזה. החתיכת בן*$$& הזה.
"אתה בסדר?" אודליה קופצת עלי. מה היא עושה פה? "עזבי, אותי בבקשה." התנכרתי אליה. "אני רוצה לגמור עם זה, ולחזור לאימון שלי."
הסתכלתי על דרק. השנים נראו עליו, והוא העלה 10 קילו לפחות. אולי יש לי בכל זאת סיכוי.
"אנחנו נרכב מאחוריכם, כדי שלא יפריעו לכם." מישהו שלא זיהיתי קרא מתוך רכב ליווי. יופי, נהדר. הצגה שלמה.
ידעתי שעלי להיות מאוד זהיר. לנסות להיצמד אליו ולא להישרף על ההתחלה.
הזניקו אותנו, ויצאנו. כל גופי רעד, הייתי כל-כך כעוס. התעקלנו ימינה והתחיל השיפוע הראשוני של 3 אחוז. הטינופת פרצה קדימה, ואני מאחוריו. הדופק שלי טיפס כמו דנילו דה לוקה על סמים בגרנד טור. התחלנו לטפס ואז הגיע השיפוע של ה8 אחוז. ראיתי שהוא מאבד מהקצב, והצלחתי לעבור לצידו, ואז שמתי לב… שמתי לב שהוא מתנשף עמוקות. הדופק שלו היה גבוה. החלאה לא נמצא בכושר. הבן-ז&$%ה הזה.
נכנסתי לאטרף והתחלתי לסובב רגליים כמו משוגע כשהשיפוע התמתן ל4 אחוז. פתחתי עליו פער של כשני אורכי אופניים כאשר הוא עושה עלי דרפטינג. כל התסכול שלי התנקז לרגע הזה והחלטתי לעשות בדיוק מה שאמרתי לעצמי שאסור לעשות. החלטתי לתקוף. תוך כדי עלייה, היה שם רוכב איטי לפנינו, סטיתי חדות לשוליים מימינו, היכן שהיה מקום רק לאחד והתחלתי לדווש חזק. הוא היה צריך לעקוף משמאל ולא יכול היה להישאר מאחורי.
הגענו לעלייה הארוכה. שיפוע של 10-11 אחוז לאורך 2.5 ק"מ. קמתי מהאופניים ודוושתי כמו משוגע. רציתי לשבור אותו. ידעתי שיש לו הרבה יותר ק"מ ברגליים ממני, וידעתי שלטווח ארוך הוא לוקח אותי. הסתכלתי אחורה והוא ניסה לשמור על קצב, אבל ראיתי שהוא מתקשה. עוד מבט אחורה, והוא כבר 30 מטר מאחוריי. ראיתי גם את כל הצופים מדוושים בבטחה כ-50 מטר מתחתינו, וחלקם מעודדים אותו, הבני%&%& האלו.
דחיפה חזקה עד העמוד חשמל, נעזרתי בסימן האהוב עלי. אתה שורף אותו!! קדימה יהונתן!! אתה שורף אותו, את הבן%&%& הזה. שילכו הוא ואודליה ולעזאזל, הבן$*$& הזה. רצחתי את עצמי. פשוט רצחתי את עצמי. כשהגעתי לעמוד חשמל, הייתי גמור ונאלצתי להוריד קצב. הדופק שלי היה בשמיים ולא יכולתי להתאושש.
לא העזתי להביט אחורה בפחד. הייתי מפורק לגמרי. הגעתי לאוכף של נס הרים, ופשוט לא יכולתי לדווש בירידה, רגלי היו כה גמורות. טיפש, טיפש, טיפש. אתה שרוף לגמרי. יש לך עוד קילומטר וחצי בשיפוע חד ואתה גמור.
הוא עכשיו הולך לעבור אותך, הוא הולך לקחת את כריסטינה לעצמו ויספר עלייך מור"קים לעד, ואודליה היפה תנעץ בך מבט מעורר רחמים כשתיקח טרמפים חזרה לנחשון. למה, למה היית חייב להיות כל-כך טיפש.
בעלייה, העזתי להביט אחורה בפחד משתק. אף אחד. אין נפש חיה. מה הולך פה? המשכתי לדווש קלות, ופתאום ראיתי את אורן מנופף לי לחזור כ-300 מטר ממני.
"אחי בוא, זה נגמר. בוא, בוא, חיה. חיה רעה." ירדתי חזרה, מופתע מההתפתחויות האחרונות וראיתי המון רוכבים עומדים במקבץ. מה קרה? הבן$$&&הה קיבל שבץ או משהו. במרחק של 100 מטר מהם, ראיתי אותו עומד עם פנימית ביד והבנתי. לבחור היה תקר. הגורל הציל אותי, כי הייתי שרוף לגמרי. הייתי גמור והדופק עדיין לא הסתדר. ידעתי שיש לי נשימה רק למשפט אחד רצוף מבלי שאחשוף שאני מפורק.
חלפתי על פניהם מבלי לעצור והפטרתי בקול הכי רגוע שיכולתי להוציא "אתה יכול לשמור את האופניים, יריב."
החטא ועונשו
הייתי מפורק לגמרי. הייתה שמחה מעורבת בעייפות נפשית. לא ממש הרגשתי טוב עם עצמי. רכבתי את העלייה של בית שמש בקושי, וחזרתי לנחשון. היו לי חזיונות של אודליה נוטשת את הבן$&%& הזה לטובתי כשאנחנו רוכבים יחדיו אל השקיעה. לצערינו, החיים עובדים קצת אחרת במציאות.
הייתי גמור גופנית ונפשית. הגעתי הביתה, ותפסתי משהו לאכול. עוד שבועיים עמק הירדן, וזה לא היה החידוד שחשבתי עליו, אבל האמת הייתה שכבר לא היה לי חשוב כל-כך להתחרות.
בלילה התחלתי לחוש בככאבי גרון. בבוקר קמתי חלש עם חום של 39 מעלות והבנתי שהסיפור נגמר. אין תקופת חידוד, וכנראה שאין גם תחרות.
בבוקר עמק הירדן הרגשתי כבר יחסית בסדר אבל החלטתי לא לסכן את עצמי, ולבוא רק לעודד.
היה קשה לראות את כל החברה אחרי כל-כך הרבה זמן של חלומות, אבל מצד שני, היה גם כיף. עמדתי ליד שטח ההפרדה ועודדתי, פתאום ראיתי איזה בחור במקצה הספרינט עם קסדת נג"ש, חליפת שני חלקים, גארמין XT310, וגלגל דיסק סאב 9 נוצץ, יוצא אחרי 50 דקות של שחייה, ורץ בשטח ההחלפה עם הנעליים, ולא יכולתי שלא לגחך קלות. אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב עליו בטור סיכום, וצחקקתי כשחשבתי שאתן פרס בשם "ג'ון רמבו" על שם הטריאתלט המשופצר ביותר.
במקצה הריצה, אני מעודד בקול את כל המתחרים, ולקראת הסוף, ניגש אלי, לא פחות ולא יותר, אורן. שמסתבר שעשה שלשות.
החלום ושברו
"אח שלי, כבר סיימת? וואי, אתה חיה רעה?" האמת, עכשיו זה כבר התחיל להטריד.
"האמת שלא, אני קצת חולה." הפטרתי.
"בוא'נה, אתה יודע שאודליה פה? היא כל הזמן שאלה אותי איפה אפשר להשיג אותך. אמרתי לה שאין לי מושג."
"כן, אין לי ממש כח למטומטמת הזו ואל החבר שלה." רציתי שילך ממני פתאום. הייתי עדיין מריר. "מי, האידיוט הזה שבעטת לו בתחת? הוא לא החבר שלה". מהמה, על מה הוא מדבר, לא החבר שלה…?
"הוא סתם נטפל אליה כי הייתה חדשה בקבוצה. כל הזמן רכב לידה וישב לידה אחרי רכיבות. נראה לי שהייתה עדינה מדי להעיף אותו, אבל אותך?" אורן חייך אלי ונראה שבאמת אכפת לו ממני, "אותך נראה לי שבאמת חיבבה. בוא'נה, תקשר אליה, יא דפוק. אחת כמוה. לא הפסיקה לדבר על כמה שהיא אוהבת טריאתלטים, וכמה שהדיסק שלך היה מגניב."
לאט, לאט עיכלתי את מה שאורן אמר לי. אני פשוט דפוק במוח. איך פספסתי את העובדה שהיא נדלקה על טריאתלט עילית שכמותי.
"ראית אותה?" שאלתי את אורן בבהלה.
"נראה לי שהיא באזור של הכרוז איפשהו." הוא עונה לי.
הסתובבתי לעבר הגדר והתחלתי לחפש את הנסיכה הקסומה שלי. פתאום התבייתי על בחורה גבוהה עם שיער גולש. "אודליה", קראתי לעברה. התחלתי לדחוף אנשים, ולהתקדם אליה, אבל פתאום ראיתי אותה קופצת בשמחה וצורחת "קדימה אסף, כל הכבוד", תוך כדי שאני רואה את ג'ון רמבו רץ לעבר שער הסיום במהירות של 15 דקות לק"מ, כאשר ב30 מטרים האחרונים הוא נותן מאוץ סיום אדיר, רק כדי להיעצר חצי מתעלף ליד אודליה שמצידה מחבקת אותו ומדביקה לו נשיקה עסיסית שלא משתמעת לשתי פנים.
"אחי", אורן שהגיח כהרגלו משומקום טופח לי על הגב, "אחי…אתה חיה רעה, אבל, כנראה היית צריך לקנות גלגל דיסק אמיתי."
"בן זזזזזזזזזזזז$&$$ההההההההההההההההההההההההההההה.
10.9.2012
יהונתן רימון
