פציעה מונעת מניצה חדד לרוץ אך לא מפריעה לדייט השבועי. הפעם עם מועדון רצי תל אביב

מאת:ניצה חדד

הפעם הגעתי לדייט שלי פצועה, זו שמביטה מהצד. עצוב, כואב אבל אתם יודעים מה? הפעם זה כלל לא הפריע לי ולא גרם לי להרגיש אאוטסיידרית. השבוע היה דייט קבוצתי, עם האנשים שאיתם פסעתי את פסיעותיי הראשונות על מסלול הריצה, מי שהוכיחו לי שגם אם אתה לא רץ כדי להשיג מטרה או פודיום ניתן לחגוג את החיים דרך מסלול הריצה.

כבר כשהגעתי למצוקי דרגות בדרום, הכל כך שונה מהמציאות התל אביבית שלי, הבחנתי בבעיה. המזוודה הענקית שלי הכילה  30% בגדי ריצה ו-70% בגדי יציאה. כך שבנוסף לרגל הפצועה שלי עוד משהו לא מסתדר לי. הרבה אנשים עטפו את גופי הפצוע, בכל כך הרבה אהבה, בסוף השבוע הפסטורלי. החל מהמאמן שלי וילאם ועד לבנות שהיו איתי בחדר לשיחות רכילות כמו בטיול שנתי בתיכון.

מועדון רצי תל אביב

 
ישנו ציטוט ששמעתי בזמנו, מפי האצנית המוכשרת דינה קסטל, שהתמזג נפלא למה שנצפה מהצד באווירת הדייט שלי: "שמתי לב שבזמן שאנחנו רצים אנחנו מדברים על כל דבר אפשרי חוץ מריצה ובזמן שאנחנו לא רצים כל מה שאנחנו מדברים עליו זה רק על ריצה". יש משהו במה שהיא אומרת…  לא ??  ועכשיו, המשפט שלי . ניצה חדד אצנית לא הכי מוכשרת, מישראל: "שמתי לב שככל שאני רצה יותר ככה אני יוצרת יותר קשרים וחברויות עם אנשים שאילולא מסלול הריצה לא היה משותף לעולמות שלנו אין סיכוי שהיתי זוכה להתחבר אליהם לעולם".

בדייט שלי עם מרת"א אני נוכחת עד כמה זה נכון. לא רק לגביי אלא גם לגבי כל הסובבים אותי.  מסלול הריצה יוצר בחייהם של האנשים לא רק מסלול לנוע בו אלא קשרים עסקיים טובים,חברויות חדשות, שידוכים ,ערבי חברה משותפים ורגעים אינטימיים ומרגשים. יש משהו בריצה שכנראה משחרר אצלנו הרבה מגננות ומאפשר לנו תקשורת עם אנשים שבסיטואציות אחרות סיכוי קלוש שהייתה נוצרת. במהלך מחנה האימונים, ברגעים שהם לא רצו, כי אני בעיקר אכלתי , היו לנו שתי הרצאות מפי שני "הדיפלומטיים" של החבורה.

בערב הראשון וילאם הרצה על כל מיני סוגי אימונים, תוכניות ריצה, טיפים וכל מה שרק יכול לגרום לנו לרצות לרוץ קצת יותר. בערב השני הרצה לנו ח' (שם בדוי) "איש הברזל" שלנו, על "נפלאות" תחרות איש הברזל. ח' סיפק לנו 3.8 קילומטרים של סיבות מדוע איש הברזל אינה מתאימה לכל אחד, עוד 180 קילומטר של נימוקים משכנעים למה רק אנשים דפוקים עושים את התחרות הזאת ולקינוח נתן עוד 42.2 קילומטר של הסברים על כמה שספורט זה דבר כואב.

הוא סיפר חוויות מניסיונו האישי כאיש ברזל. החוויה הזכורה ביותר הייתה "סיפור הווזלין": זה היה בתחרות איש הברזל באילת, הראשונה שלו. בשלב ריצת המרתון הרגיש ח' שפשפת מתחת לבית השחי. תוך כאבים עזים הוא ראה בקהל את, אחד החברים שלו אבישי וצעק לעברו: "איפה רותי?, תגיד לה שתביא לי דחוף וזלין"!!!  אבישי המבוהל רץ לעבר רותי וצעק לה "רותי וזלין לח' מהר, יש לו שפשפת". מכאן החלה מסכת של טלפונים וחיפושים הזויים אחרי וזלין. האגדה מספרת שהגיעו עד לסמנכ"ל ניו-פארם- אילת כשלבסוף השיגו וזלין לח' המסכן שסבל בסך הכול משפשפת.

הסיפורים והחוויות שאני שומעת מאנשים שרצים איתי יכולים להיות מצחיקים, מעציבים, מרגשים ולעתים מכאיבים. אבל בעיקר הם מלאים באנשים שלעולם לא הייתי זוכה לפגוש או להקשיב להם לולא היה שם מסלול אחד פשוט שמחבר בינינו. אז תודה לכם וילאם וח' שהצלחתם, למרות הקור הכמעט משתק שהיה שם, להחכים אותנו ולהצחיק אותנו.
הדייט הקבוצתי הראשון בחיי היה חוויה שבהחלט אאמץ לעתיד אך לא בתחום הרומנטי (בו אני בקושי מסתדרת עם אחד). מסלול הריצה שלי החל מהיום יהיה מלא באנשים, סיפורים ואווירה של חגיגה.
תודה לכם מרת"א לייט שחברתם לי לדייט עטוף באהבה – שלכם, שלגיה.

ניצה חדד
מנהלת נכסים בחברת הנדל"ן
סטודנטית לתואר ראשון בתקשורת
ומשתתפת בתחרויות ריצה