לפגוש את זהבה שמואלי זה לפגוש את האמא של הריצות בארץ, את הלב הנשמה ושמחת החיים אליהם יכול בקלות להתחבר כל רץ באשר הוא
מאת:ניצה חדד
זהבה שמואלי, השם צץ כמעט בכל מקום אליו אני נקלעת. המחמאות והמילים החמות על האמא של עולם הריצה פשוט מעוררות אצלי רצון לחטוף את זהבה לכמה שעות, רק שלי ושלה ולדעת מה מסתתרת מאחורי האישה הנפלאה הזאת. "הבעיה" היחידה, שהדייט האישי שהיה אמור להיות לי עם זהבה, במהרה הופך להיות דייט רב משתתפים. זהבה אוהבת את המתאמנים שלה, קרובים אליה ובכל מצב. היא מצרפת, את כל העוברים והשבים, לשולחן שלנו ומידי פעם הם נותנים לי להשחיל לה שאלה.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שזהבה שמואלי הייתה שם, על מסלולי הריצה, עוד הרבה לפני שכולנו ידענו מה זה אימון טמפו. היא מספרת לי שבזמנו בכלל לא היה מקובל שנשים ירוצו: "הייתי רצה רק בערבים כדי שלא יראו אותי. הייתי רצה עם טופ זה לא היה מקובל. כולם היו חושבים שאני משוגעת והיו קוראים לי המוזרה". כשזהבה מספרת לי את זה, עם כזה טירוף בעיניים, כשהיא נזכרת בערבים ההם אני מסתקרנת לדעת איך בכלל זהבה התחילה לרוץ? אם בתקופתה בכלל לא היה מקובל לרוץ אז מאיפה הדחף התשוקה? ובכלל מאיפה החלומות על לרוץ רחוק?!
"עוד בתיכון גילו שאני מאוד מהירה. ניצחתי את כל אליפויות הארץ. בזמנו לא היה קבוצות ריצה, כמו היום, הכול היה מורכב מאגודות מעטות אבל עם אנשים סופר איכותיים. באותה תקופה, אחרי שילדתי את שני הבנים שלי, אחותי הייתה רצה ואני זוכרת שהיתי מצטרפת אליה לאיזה 2 קילומטרים ואז הטרוף חזר לי ופשוט לא היה ניתן לעצור אותי. תוך שנה הייתי באליפות ישראל".
תחשבו שזהבה שמואלי מספרת על מה שהיה לפני שלושים שנים ויותר. מאז זהבה לא הפסיקה לרוץ והיא חלק ממסלולי הריצה של כולנו. אין שביל, מסלול, הר או מדרון שהיא לא דרכה בו. עד כדי כך, שהיא מספרת שהיום, היא פיתחה מיומנויות לזהות מי רץ לפניה לפי גודל טביעת הרגל על החול: "אני יכולה לראות אותך כמה פעמים רצה ואז לראות אותך ממש מרחוק ולזהות שזו את. אני מזהה טכניקה מאוד מהר ויודעת לזהות ממש מרחוק מי מגיע מולי". כשזהבה מספרת לי את זה אני מתחילה לחשוב כמה מפגשים מביכים עם גברים בפארק הייתי מונעת מעצמי אם הייתה לי היכולת המדהימה הזאת שיש לה.
זהבה והחברים שמסביבנו (המתאמנים שלה) עוטפים אותי בהרבה געגועים למשהו ישן בחיי "אלה החיים הטובים מה שאנחנו עושים עכשיו". היא כל כך צודקת. אני מבינה איך זהבה כל כך הרבה שנים נמצאת בתחום וזה מרגיש ממנה כאילו היא רק בצעדיה הראשונים … כאילו היא מתרגשת כל פעם מחדש: "המילה ריצה, היא אולי מילה קטנה אבל, בשבילי היא עולם ומלואו. אני רצה כל בוקר ואם לא אז אני משתגעת. הרבה מהחיים שלי סובבים סביב המילה הזאת. בזמן שאני רצה, בבוקר, אני יוצרת את האימונים למתאמנים שלי זה הזמן שלי ליצור. הריצה זו מילה שממלאת אותי בכל מצב אני לא רואה את זה בלעדי".
"זו שמחת חיים", זורק אחד המתאמנים של זהבה, שיושב איתנו בשולחן. זהבה בהחלט מתחברת לי עם המילים האלה. רואים שאצלה זה בא משמחת החיים. האהבה שלה כלפי המתאמנים שלה והחום שהיא מקבלת בחזרה זה הדרייב שלה. זה השמן במנוע שמחזיק אותה כל כך הרבה שנים כאחת מהמאמנות הריצה היחידות בארץ אשר בבעלותה מועדון ריצה מצליח- מועדון רצי רמת השרון. המועדון הוקם בשנת 1984. מיד אחרי חזרתה של זהבה מאולימפיאדת לוס אנגלס. "כשחזרתי אמרתי שאני פורשת והקמתי את הקבוצה. בארץ, בזמנו, לא היו קבוצות ריצה וזה היה מאוד חסר לי כי בחו"ל תמיד ראיתי איך החברה אחרי הריצות נפגשים לשתות בירה ונורא קינאתי שאין את זה בארץ. אני מאוד שמחה שזה התפתח ככה בעשר השנים האחרונות ואני מאמינה שזה רק יגדל".
אחרי שהכוס קפה כבר נגמר והשמש התחילה לשזף אותנו אני עדיין בדייט עם אישה מדהימה ורצים מלאי הערצה אליה. אני מבינה שזהבה הגשימה כמעט כל חלום של ספורטאי. היא אומרת לי בצניעות וקול שאני בקושי מצליחה לשמוע "שזה לא יגמר לעולם". היא מביטה על החיוכים של המתאמנים שלה ואומרת: "שחלקי החילף יעבדו תמיד, שהמתאמנים שלי ימשיכו לחייך אחרי האימונים ושיהיו יותר סבלניים. מה שיפה בריצה שזה לא משנה מה המעמד שלך ומאיפה אתה בא באימון ובאיחוד, אני רואה את זה אצלנו בקבוצה, כולם שווים וזה החלק שמחבר שהייתי רוצה שימשיך תמיד".
זהבה, מעכשיו אני קוראת לה האמא של הריצות בארץ, משאירה אותי עם רצון חזק לנעול נעלי ריצה ולצאת לרוץ (למרות שזה יום המנוחה שלי) אין הרבה אנשים שאני פוגשת ומשאירים אותי כל כך נפעמת מהאנרגיות שלהם ושמחת החיים. כשאני רואה את זה אני מבינה שהריצה הוא הווריד הנוסף בגוף של כולנו אבל לא זורם בו דם רגיל זורמת בו שמחת חיים.
תודה לזהבה ולמתאמנים המקסימים שלה על דייט מלא בשמחת חיים.
שלגיה
ניצה חדד – עובדת בתחום הנדל"ן ומשתתפת בתחרויות ריצה ובוגרת מרתון ברלין 2010.
קישורים: ריצה, דייט על מסלול הריצה
