לפני יומיים ביקרתי אצל "ידידתי" משכבר הימים דנה זאטופקובה בפראג. הקשר עם משפחת זאטופק נוצר בשנת 1991 כשאורי אפק מנכ"ל הועד האולימפי דאז והיו"ר יצחק אופק פנו אלי וביקשוני ליצור קשר עם משפחת זאטופק ולהזמינם לאקדמיה אולימפית שנערכה באותה השנה בארץ
מאת:דוד סיבור
למרות שאישית לא הכרתי אותם אלא רק הערצתי את הזוג המדהים הזה, שמחתי וצלצלתי אליהם לביתם בפראג. קצת התרגשות ומיד הצעתי להם את מה שביקשו ממני. ההיענות הייתה מיידית ואכן כבר באותה השנה הגיעו לארץ אמיל ודנה זאטופק. במשך 10 ימי הביקור שלהם ליוויתי אותם וכך נוצר ממש קשר של ידידות.
מדי שנה, בעת ביקורי בצ'כיה, הייתי מבקר אותם בביתם היפה בשכונת טרויה ולעיתים הוזמנתי גם להתגורר אצלם. שניהם נערצים על העם הצ'כוסלובקי. עד היום אין דוגמה שכזאת בעולם. באולימפיאדת הלסינקי 1952 זכה אמיל זאטופק בשלוש (3) מדליות זהב בריצות 5000 – 10000 ומרתון ודנה באותה התחרות במדליית זהב בזריקת כידון . דנה הוסיפה גם מדלית כסף באולימפיאדת רומא 1960. בביקורם בארץ גיליתי את אמיל לא רק כספורטאי גדול אלא גם כידען תנ"ך טוב ממני שבכל מקום שהגענו אליו, הוא תמיד הוסיף את הידוע לו.
לפני 10 שנים, ב- 28 לנובמבר, נפטר אמיל זאטופק בגיל 78 מאירוע מוחי. הוזמנתי, ע"י הועד האולימפי הצ'כי, לטכס ההשכבה שערכו לו בתיאטרון הלאומי של פראג. לצערי לא הגעתי לאותו אירוע מאחר ושהיתי באותו היום באיטליה . למחרת הגעתי לפראג וביקרתי את דנה. השולחן בביתה היה ערוך לקבלני כשעל השולחן 3 כוסות יין. שאלתי את דנה, מדוע 3 כוסות, אנחנו כאן שנינו. ואז עם חיוך קל על פניה היא הראתה לי את ה-אורנה, קרמיקה מעוטרת שבה היא שמרה את עפרו של אמיל. "נקיש כוסית עם טופק (כך היא קראה לו). הייתי קצת המום, אבל קיבלתי זאת גם כן בחיוך קל.
הסיבה לביקורי הפעם, היה קצת שונה. לדנה היה יום הולדת ב- 19 לספטמבר כשהיא בת 89 ! בירכתי אותה טלפונית ביום הולדתה והבטחתי שבביקורי הקרוב בפראג אבקרה ושוב נרים כוסית יין לחיים. ואת זה אכן עשיתי הפעם כשהבאתי עמי בקבוק יין ישראלי די עתיק משנת 2004 . על השולחן היו כמובן 3 כוסות להקשה.צ בינתיים ,לפני שנתיים דנה מכרה את ביתם עם גינתם ועברה להתגורר בסמוך לדירה קטנה יותר שבה קיבלה אותי הפעם. ושוב אותו הסיפור. על השולחן 3 כוסות שבהם מזגה יין משלה ושוב הקשנו כוסיות בינינו ועם הצנצנת קרמיקה שבה נמצא חלק מהעפר של אמיל. ואז קלחה השיחה במשך 3 שעות. על מה? בעיקר על ספורט. היא זוכרת היטב, מאוד לטובה, את הביקור בארץ. זוכרת אנשים ומזכירה לי את הביקור בקיבוץ עין גדי בו התארחנו בביתם של משפחת אלי רון שהיה בעצמו רץ מרתון.
המעניין הוא שבני הזוג נולדו באותו היום, ב- 19 לספטמבר 1922 בשני כפרים סמוכים בחבל המורבי של צ'כיה. היא מספרת לי שאימו של אמיל לא האמינה שדבר כזה אכן קרה. בעת שהכירו אותי, להורי אמיל, היא מספרת וכשאימו נוכחה לראות שזה נכון, אז שאלה אותי באיזה שעה נולדתי וכשאמרתי לה שנולדתי בשעה 6 בבוקר אז אימו אמרה, אה.. אז אמיל מבוגר ממך כי הוא נולד ב- 2 בלילה. כיום, ביום הולדתם המשותף, שחל לפני כחודשיים, עלינו לקברו של אמיל שעפרו קבור בגן של אנשים ידועים במחוז הולדתו בעיירה רוז'נוב נאד רדהשתם וליד הדיסקובול לודק דאנק גם כן אלוף אולימפי. כך נפגשו בני "המועדון האולימפי" הצ'כי ליד הקבר והרימנו יחד כוסיות "לחיים" . היו שם 280 ותיקי ספורטאים אולימפיים כשבמועדון פעילים מעל 700 ספורטאי עבר.
"מה עשיתם שם?" שאלתי ודנה אומרת "נפגשנו ,זה תמיד נהדר". התרשמתי ש"המועדון האולימפי" מאוד פעיל בתחומים רבים וגם סיוע לילדים חולים. הגוף הזה מקיים הרבה מפגשים ודיונים וגם משפיע על פעולות הוועד היום בעניינים שונים! היא אומרת לי: "אתה יודע שלא תמיד בוחרים לתפקידים הבכירים, יודעי ספורט, אלא גם קצת פוליטיקאים ולאלה צריך לסייע להבין משמעות הפעילות הספורטיבית" היא אומרת. איך הכרתם, אני שואל ? ודנה מספרת. אמיל עבד בעיר זלין במפעלי הנעליים הידועים בעולם "באט'ה" כמהנדס כימי, מקצוע אותו למד בטכניון. במפעלי הנעלים היה הרגל לקיים מדי שנה מרוץ למרחק 3 ק"מ כשכל העובדים חייבים להשתתף בו. הוא סיים שני במרוץ וכך נתגלתה יכולתו הספורטיבית. אז הוא התנדב להתגייס לצבא, בשנת 1945 ועסק לאחר הכשרתו הצבאית במקצוע ספורטיבי "הריצה" .דנה באותה העת למדה חינוך גופני הצטיינה בזריקת כידון ובשנת 1948 קבעה בהטלת כידון שיא צ'כוסלובקי. גם היא התגייסה לצבא ובו עסקה בהדרכת ספורט בעיר זלין. הם נסעו יחד, באוטובוס של הצבא, לתחרות אתלטיקה ונוצר "הקליק" ביניהם: "באחד המרוצים, שנה לפני כן, קבע אמיל שיא צ'כוסלובקי למרחק 3000 מטרים וכמו כולם גם אני (דנה) הלכתי לברכו. באותה התחרות אני קבעתי שיא צ'כוסלובקי בכידון ואז אמיל בא לברכני. התחרות נערכה בעיירה לנשהוט ליד ברטיסלבה" היא מספרת. שאלתי: "מי התחיל?". ודנה אומרת: "הוא". אמיל. כעבור זמן "ביקש את ידי. ב- 1948 יצאנו לאולימפיאדת לונדון בה אמיל הפסיד לגאסטון רייף הבלגי בריצת 5000 מטר ואחרי האולימפיאדה התחתנו". ואני שואל את דנה: "היום בגילך, את מסוגלת לזרוק כידון?" והיא עונה בחיוך: "לא, הכתף שלי פגועה מאז" ומוסיפה: "אני אוהבת מאוד את הספורט, אבל דע לך לא הייתי אומרת שספורט תחרותי הוא בריא"
לפני שנתיים, כשביקרתיה, נערכה באוסקה ביפן, אליפות עולם באתלטיקה קלה. טלפנתי אליה שאני בא לבקרה ואז דנה אומרת לי: "סוכו, אבל תבוא בצהרים כי בשעה 4 אחה"צ באים לקחת אותי מהטלוויזיה כדי לפרשן את תחרויות זריקת הכידון". והיא בת 87 , לא יאומן. עברנו לשוחח על הספורט של היום. בצ'כיה, מאז דנה, צמחו עוד אלופים אולימפיים בכידון כמו יאן ז'לזני וכעת ברברה שפוטקובה.
היא מעורבת באימון עוד היום. היא מספרת שבעצם שפוטקובה הייתה אתלטית קרב 7 מצטיינת כשמקצוע זריקת הכידון היה הבולט אצלה. דנה ממשיכה: "הצלחנו לשכנע אותה לעבור למקצוע הכידון בלבד והנה צדקנו מבינים?" היא אומרת: "אנחנו". ז.א. גם היא בגילה של היום. ואז שליפה פוליטית ספורטיבית. היו בחירות לתפקיד יו"ר ועד אולימפי בצ'כיה. ניסו להציע לתפקיד את יאן ז'לזני הכידונאי הטוב בעולם לעומת רופא שיניים שהיה יו"ר איגוד הסקי. אבל הקבוצה שניסתה לבצע שינוי, לא הצליחה. "ואני שמחה" היא מוסיפה. יאן ז'לזני הפך להיות במסגרת מועדון צבאי "דוקלה" מאמנם של "מועדון הכידונאים" הצ'כים וכך עברה אליו שפוטקובה וכיום גם ווסלי (4 באליפות העולם האחרונה). "האמן לי" היא מוסיפה "ז'לזני הוא בעל מקצוע ובעל נסייון אדיר וטוב יותר להכין ספורטאים כמו להיות פוליטיקאי". באותו רגע, של שיחתנו, מתקשרת אל דנה וורה צ'סלבסקה ידידתה ובעבר בעלת 10 מדליות זהב אולימפיות בהתעמלות (1964- 1968) והיא המתעמלת הגדולה ביותר. במקסיקו 6 מדליות זהב. דנה מספרת לה: "את יודעת מי האורח שנמצא כרגע אצלי?" צ'סלבסקה ביקרה גם בארץ. החלפנו דברים בטלפון וקבענו שבביקורי הבא נפגש ביחד. איך את מרגישה בגילך? אני שואל. מצוין, קצת פחות שומעת, אבל פעילה הלאה וזה מחזיק אותי. היא מוסיפה:"אתה יודע, ביום הולדתי האחרון הכינו לי עוגה גדולה וכתבו עליה ברכה 'לך דנה ליום הולדת 89' כשראיתי זאת תפסתי את ראשי ושאלתי את עצמי 'מה זו אמת'".
ביתה הוא מוזיאון ספורט ואותי היא קיבלה בכניסה כשעל גופה חולצת "טי" של השחייה הישראלית שנתתי לה לפני 16 שנה ועל צווארה מדלית זהב אולימפית. הצעתי לה לבוא עוד פעם לארץ, שיש בה גם כן הרבה מעריצים, אבל בטוח יותר שאני אבקר אצלה בביקורי הבא בפראג. זה ממש תענוג וחוויה לשוחח איתה על ספורט, ספורט של ידידים.
דוד סיבור-
שופט שחיה, מאמן לשעבר של נבחרת לאליפות עולם בברלין, מאמן לשעבר של נבחרת
הנוער בשחיה לתחרויות בינלאומיות, מאמן לשעבר של נבחרת לאומית לתחרויות 8
אומות, מזכ"ל לשעבר של איגוד השחיה ופרשן שחיה בקול ישראל
