מאת:שי שמחי
פתח דבר
יום בהיר אחד מודיעים לי בעבודה – שי, אתה שוב נוסע לארה"ב. כמובן שדאגו להסיר דאגה מליבי כשהבהירו לי שאם יתעורר צורך החברה תשלם לי על הטסת האופניים. הם כבר יודעים עם מי יש להם עסק.
ברור שהצורך התעורר – כשמדובר בתקופה של מעל שבועיים אני לא זז לשום מקום בלי האופניים. ארזתי אותן בקפידה – לא משאיר מקום לטעויות שיגררו אחריהן דמעות של עצב על השריטה החדשה (והראשונה) על האופניים שלי.
מתוח לפני
ההכנות
אני נוסע לשישה שבועות ואני שואל את עצמי עוד בארץ – איך לעזאזל אני הולך להתאמן שם?
הנסיון הקודם (שלושה חודשים בין ינואר לאפריל) היה מר – היה קר !!!!!!!!!!
אימון אחד בחוץ בטמפרטורה של 0 (!!!!!) מעלות כשאני לובש את כל מה שיש לי בערך, עלה לי בצורך להפשיר את הרגליים מתחת למים חמים ולאחר מכן בהארה שרכיבות בחוץ לא יהיו יותר…
ניגשתי לחנות הקרובה ורכשתי טריינר וככה בערך נראו שלושת החודשים שלי שם.
הפעם הגעתי מעודד – מזג האויר צריך להיות מעולה. וגולת הכותרת – שבגללה אני כותב לכם שורות אלו היא דואתלון שאני הולך לעשות בסנטראל פארק במנהטן ונקרא New York city biathlon.
המרחקים הם 3.5 ריצה 20 אופניים ועוד 3.5 ריצה. עוד בארץ נרשמתי (לכל מי שמעוניין להירשם לתחרויות באזור ניו יורק יש את מועדון הטריאתלון של ניו יורק בכתובת nytc) ותמיד יש סוג של התרגשות בלעשות תחרות שאף פעם לא עשיתי–ועוד בסנטראל פארק באמצע מנהטן–לא יכול להיות רע.
עם ההגעה לארה"ב הצטרפתי לקבוצת רכיבה מקומית בעיר tenafly . חבורה של אנשים מצחיקים בטרוף בגילאים 30-50 שרוכבים כל יום!
די מהר גיליתי שהחברה פשוט יודעים לרכב – ויודעים לרכב טוב.
המשכתי לעקוב אחרי מזג האויר לקראת התחרות שלא נראה מבטיח בגלל ההשפעות של ההוריקן NAVI שהמשיך להכות בחופיה הדרומיים של ארה"ב.
אבל יום לפני התחרות התחזית החלה להיות קצת יותר מעודדת – יום התחרות אמור להיות יום בהיר וחוץ מזה שבשעת הזינוק צפויה טמפרטורה של 12 מעלות (עדיין 12 יותר מאפס…) העניינים מתחילים להתחמם.
עבר עלי שבוע אימונים לא רע בכלל וכל מה שנשאר עכשיו לעשות זה לחכות ליריית הזינוק.
תחנת החלפה T2
יום התחרות
כרגיל לפני תחרויות אני מוצא את עצמי מאוד ערני באופן מוזר בשעות הלא נכונות של הלילה. שעות בהן כבר מזמן הייתי אמור לישון.
אני מתעורר בבוקר אחרי שהצלחתי בכל זאת לישון כמה שעות, ואחרי ארוחת בוקר קצרה אני כבר בחוץ. עצירה קטנה בדרך לאיסוף הצלמת שלי ( טוב אז היא לא מקצועית כמו הצלמים של שוונג אז מה…) ואני בדרך בואכה סנטרל פארק.
אני מוצא חניה לא רחוק מהפארק (אי אפשר לאיים על תל-אביבי ב"איןלך סיכוי למצוא חניה במנהטן – אם הם רק היו יודעים מה זה לחפש חניה באזור 1…") וכשאני פותח את דלת האוטו מתחוור שהולכת להיות תחרות קרה מאוד – קפוא בחוץ.
כשאני אוסף את מספר החזה המארגן הראשי של התחרות פתאום שואל אותי "אתה מדבר עברית" (בעברית כמובן). מסתבר שגם הוא ישראלי לשעבר…
Action
זינוק ואני יוצא לדרך – מרגיש טוב למדי. קר אבל ברור לי שאני אתחמם בקרוב מאוד. אין לי מושג איך היה הקצב כי הם משתמשים במיילים ולא בקילומטרים – ואני במיילים לא עובד (ולא מנסה לחשב קצבים תוך כדי תחרות בדופק 180) פשוט נתתי מה שיש. סוף הריצה הראשונה אני מדורג לא רע בכלל (לא מאיים על המנצחים אבל איפשהוא ב-15 הראשונים). ואז מגיע תורן של האופניים (אני יודע שאופניים הם זכר – אבל שלי נקבה – מצטער…)
המסלול הפנימי בסנטראל פארק הוא באורך 6 מייל ובצענו שתי הקפות שלו שזה ביחד 20 ק"מ. הוא התגלה כמסלול מאתגר למדי עם לא מעט עליות. תוסיפו לזה רוח חזקה באופן מיוחד לכבוד התחרות ואני מניח שיש לכם בראש תמונה של איך היה. לא מרנין בכלל. בדרך כלל האופניים זה החלק החזק שלי – לא היום. סנטרל פארק פשוט מלא ברצים ורוכבים כבר בשעות המוקדמות של הבוקר ואני מדבר על מאות ואפילו אלפים. מחזה מדהים. בסוף זה נגמר ואני יוצא לריצה השניה שעברה גם היא בצורה לא רעה בכלל. בגדול יצא לא רע.
סוף דבר
למחרת הגיעו התוצאות באתר. אז ככה – סיימתי במקום ה-15 הכללי שזה לא רע (מזל שאין שחיה) ן-5 בקבוצת הגיל שלי (25-29) כשאני מפספס ב-20 שניות את מקומות 2 ו-3.
תוצאות בלינק
ב-10/10 יש את אותה תחרות בדיוק באותו מקום – אולי ילך קצת יותר טוב.
נתראה על המסלול.
בסיום
