שנים אני מספר לרצים שהספרטתלון הוא מירוץ חם וזו השנה השלישית ברצף שאמירה זו אינה כל כך נכונה.
השנה האמירה הזו היתה כל כך לא נכונה, ורחוקה מהמציאות כאשר חוויתי את הספרטתלון הרטוב ביותר מבין החמישה שרצתי והרטוב ביותר שהיה במשך 36 שנות קיומו. כל זאת, תודות ל"מדיקן": הוריקן ים תיכון (Medicane: Mediterranean hurricane) שהחל להיווצר ימים ספורים לפני הספרטתלון, סמוך לחופי סיציליה ואיים לחלוף מעל המסלול. איום שנקלט על ידי חברי גבי אור, רץ אולטרה ותיק וחזאי חובב הכי מקצועי שיש, אשר התריע שוב ושוב על המצב הצפוי. חיזוי מוקדם זה, נתן לנו, חברי המשלחת הישראלית, אפשרות להתכונן בעוד מועד להוריקן ולהצטייד כראוי, עד כמה שניתן. הרצים אריאל רוזנפלד ושלו ברוש והמלווים, שהפעם עוד יותר מתמיד היו חשובים ביותר לריצה מוצלחת: סמי סודרי, דניאל ארגו ושירי אירם, אבי קראוז ודגנית מקא-קראוז ושתי בנותינו אבגיל ואיילה.

הכנות לחוד ומציאות לחוד

לספרטתלון הזה, של 2018, הגעתי כאשר נמצאים באמתחתי, כאמור, 4 סיומי ספרטתלון: בשנה 2012, 2013, 2015 ו-2016 וליווי אחד של מתאמן שלי, ניר עזיזה, שסיים בשנת 2017. הכנתי לעצמי תכנית אימונים מהוקצעת שנהגתה לאור ועל פי הניסיון שצברתי בריצות ארכות בכלל ובספרטתלון בפרט. תכנית האימונים היתה משובחת, לפחות לטעמי. אלא שנסיבות החיים לא אפשרו לי לפעול על פי התכנית, לפחות בלי לפגוע ברמה קשה בערכים חשובים יותר בחיי. כך יצא שהגעתי לספרטתלון החמישי שלי, מצד אחד עם הכי פחות אימונים מוסדרים בפועל, אך מנגד עם הכי הרבה "עומק" ברגליים וגם "עומק" בראש ותיכף אגע בכך.

בספרטתלון הקודם שלי עשיתי "טעות של מתחילים" | צילום: דגנית מקא-קראוז

ציוד ולימוד מטעויות

בספרטתלון הקודם שלי, עשיתי "טעות של מתחילים" ולא בדקתי את כל הציוד, קרי – את מעיל הריצה שהסתבר לי שאינו נגד מים. היות שהשתתפתי בחודש מאי השנה, במרוץ MAXI RACE למרחק של 85 ק"מ עם כ-5,200 מטר טיפוס מצטבר סביב אגם Annecy, ושם קיימת חובה במעיל גשם, הצטיידתי על פי המלצה של אסא רשף שגם הוא רץ אולטרה, במעיל ריצה משובח נגד גשם של חברת Raidlight. אלא, ששם דווקא היה חם. כך יצאתי לספרטתלון, לבוש בביגוד קצר ובמעיל הריצה הנ"ל. בחרתי כך כי ירד גשם והבנתי שכך או אחרת הרגליים ירטבו וכל עוד לא ממש קר אני מעדיף שלא לרוץ עם מכנסיים/טייץ רטובים עלי, מה גם שלוקח לבגד יותר זמן להתייבש מאשר בלי.

הפרסומים הרשמיים של הספרטתלון מציינים את המרחק של 246.8 ק"מ. שעון הגרמין בו הצטיידתי בזכות שלו ברוש, כן אותו אחד שרץ בספרטתלון הזה, הראה בצורה שאותי הפתיעה בדיוק את המרחק.

כבר בתחילת הריצה הרגשתי שאני "לא שם" | צילום: דגנית מקא-קראוז

תזונה

במסע אחר התזונה המיטבית עבורי בריצות ארוכות, התוודעתי באמצעות התזונאי חן שרייבר, עליו קיבלתי המלצה טובה זמן קצר לפני הספרטתלון, לאוכל הטכני של חברת SPONSER. אחרי שמצאתי שאוכל טכני לא עובד לי לאחר 80 ק"מ, פניתי לכל מיני אפשרויות תזונתיות אחרות שגם הן לא עבדו לי לאורך זמן/מרחק. בדיקת היתכנות במהלך ריצה בטמפרטורה גבוהה, למרחק של 40 ק"מ וצריכת ג'ל כל חצי שעה, גילתה שיש פוטנציאל לעניין וכך גם בריצה ה"מאבחנת" שביצעתי כמיטב המסורת, למרחק 85 ק"מ לחרמון (ממחלף צלמון). היות שהבנתי שלא יהיה חם ואצרוך פחות נוזלים מהמתוכנן (כליטר לשעה) שיניתי גם את תכנית התזונה ולא רק את תכנית הריצה, כך שאצרוך ג'ל כל חצי שעה ולא כל 40 דקות. זאת, כפיצוי על צריכת איזוטוני מופחתת.

יעדים ו"שימור מחשבות יעילות"

כרגיל, היה לי יעד זמן לסיום הספרטתלון. תכנית הריצה גירדה את האפשרות להשיג אותו. אלא שכבר בתחילת הריצה הבנתי שכנראה לא אשיג. פשוט הרגשתי שאני "לא שם". לא הרגשתי את העזוז, את הקפיציות והקלילות שלטעמי נדרשת כדי לעמוד ביעד הזמן. בכל מקרה אמרתי לעצמי שנאמן לערכי הספרטתלון, לפחות כפי שאני תופס אותם, אעשה את הכי הרבה שאני יכול ומה שיהיה – יהיה. הרי בכל מקרה איני יכול לעשות יותר מהכי טוב שלי. גישה שמטרידה את הראש במחשבות על אי עמידה ביעדים, מחלישה ופוגמת בריצה, לא מסייעת ואף מפחיתה מהסיכוי להצליח לעמוד ביעד ועלולה בהחלט לגרום לאי סיום הספרטתלון שזו מטרה עיקרית שלי – תמיד. גם אם לא הגעתי ליעד זמן שלי, גם אם לא שיפרתי את הזמן האישי, בעיני יש חשיבות גבוהה לסיים מרוץ ובוודאי ובוודאי שאת הספרטתלון.

זה הספרטתלון הראשון שלי שלא חוויתי משבר | צילום: דגנית מקא-קראוז

יעד נוסף עיקרי שקבעתי לעצמי הוא – לשמר מחשבות יעילות. כן, יעילות ולאו דווקא חיוביות. זאת היות שאם נדייק את הדברים נוכל לראות בנקל שגם מחשבה שלילית יכולה להיות יעילה לקידום המטרה. למשל, המחשבה "כמה חבל שלא הגעתי בדיוק בזמן שרציתי לנקודה מסוימת", אפשר להפוך למחשבה יעילה על ידי כך שנחשוב "בוא נראה אם למרות זאת ואף על פי כן אוכל להגיע לנקודה הבאה בזמן". כלומר לשמר את המחשבות שמקדמות אותי לקראת קו הסיום ונותנות לי אנרגיה ולפחות לא להחזיק את המחשבות שגורעות ממני אנרגיה.

מנטליקה והתמודדות עם משברים

דווקא המוכנות הפיזית הבלתי מספקת נתנה לי את האפשרות להתכונן מנטלית נכון יותר למרוץ. זאת היות שצפיתי בהסתברות קרובה שלא אעמוד ביעד הזמן שלי. מצב שגרם לי להתכונן להתמודדות עם אכזבה תוך כדי המרוץ. אבל, היות שהתכנית היתה שלא משנה מה קורה אני מתמקד ב"כאן ובעכשיו". אני יכול לרוץ – אני רץ, אני לא יכול לרוץ – אני הולך, אני לא יכול ללכת – אני זוחל, בכל מקרה כל הזמן קדימה. אני עומד ביעד – יופי, אני לא עומד, לא חושב על זה אלא על המשימה שאני נמצא בה – להתקדם הכי טוב, הכי מהר. לעסוק בפתרון הבעיה שצצה ולא בבעיה שצצה. ביעד זה, של "שימור מחשבות יעילות", עמדתי והדבר היה ניכר בי, המלווים ראו זאת על פני. למעשה לא ממש הבינו איך אני נראה כל כך טוב ומתקדם כה לאט. אבל אני הבנתי.

זה הספרטתלון הראשון שלי שלא חוויתי משבר. עד עתה, התמודדתי עם המשברים שפקדו אותי, "ראש בראש". מוכרח להודות, להימנע ממשבר הרבה יותר קל ונעים. מאוד מזכיר לי את המונח של "לכידה שלמה" בספר "אומנות המלחמה" שכתב סון צ'ה. אחד המאפיינים של המונח "לכידה שלמה", הוא לנצח בלי להילחם. היעדר המשברים לא אומר שלא נתקלתי בקשיים בדרך והזדמנויות לבחון עד כמה חזק אני יכול להחזיק במחשבות היעילות שיצרתי. לדוגמה, הגעתי לתחנה שם היה אמור לחכות לי פנס והפנס לא היה שם. החושך החל לרדת ואף שאין בעיה של ממש לרוץ על כביש ללא פנס, מבחינה בטיחותית לא מדובר במצב מוצלח באופן מיוחד.

מצאתי את עצמי מתמודד עם המחשבות הלא יעילות שהרימו ראש, כאשר המוח החל לחפש אשמים במצב אליו נקלעתי, במקום לחפש פתרון למצב. כשהבנתי שזה המצב, הכנסתי מחשבה יעילה. שאלתי את עצמי "מה הקושי בהעדר הפנס?" ומכאן התחלתי לחפש פתרון כיצד לפתור את המצב. כך הוחלט שארוץ ליד רץ עם פנס או בסמוך מאחוריו. אכן, בתחנה הבאה, אחי אבי, שליווה אותי לאורך כל המרוץ הארוך הזה ורק יום אחר כך סיפר לי שבכלל לא הרגיש טוב ולא ישן כל הלילה שלפני המרוץ, מסר לי פנס ובא לציון גואל.

המרוץ

המרוץ החל במזג אויר נוח, אפשר לומר כמעט מושלם. זו הפעם הראשונה שלא חוויתי חום ב-80 ק"מ הראשונים של המרוץ. לאור כך גם שיניתי את תכנית הריצה מתכנית "שמרנית ביותר" לתכנית "שמרנית". כלומר, הגברתי במעט את המהירות. גם כאן חשוב לא להיסחף אחר הרגשה טובה, היות שמדובר במרוץ מאוד ארוך ומה שמרגישים בק"מ ה-42 זה לא מה שמרגישים בק"מ ה-80, כאשר נותרים עוד 100 מייל לרוץ ובטח לא לאחר 100 מייל והר אחד נישא, כאשר נותרים עוד 87 ק"מ.

הקילומטרים התקדמו והגעתי לנקודת החצי – 124 ק"מ, כולי רטוב היות שהרשיתי לעצמי לרוץ עם מעיל פתוח כיוון שלא היה לי כל כך קר. בתחנה, פשטתי את החולצה הרטובה, אחי ייבש את פנים המעיל, לבשתי כמה וכמה חולצות וכפפות. את הנעליים והמכנס הקצר לא מצאתי לנכון להחליף שהרי ממילא ירטבו תוך מספר דקות בגשם שבא והולך. מרגע זה הקפדתי לסגור את המעיל תוך חבישת כובע (ברדס) וכך להימנע מלהירטב בפלג גוף עליון. תכנית ששמרה אותי יבש עד לסיום המרוץ.

לעתים היה צורך לעבור בשלוליות בגובה של חצי ברך | צילום: צלמי הספרטתלון

בתחנה לאחר ההר בכפר SANGAS פגשתי רץ שוכב עם עיניים עצומות ופיזיותרפיסט מעסה את רגלו. אני מכיר אותו ושאלתי לשלומו, בפניו היה ניכר שהוא כבר לא יצא מהתחנה. הצעתי לו, לקום מהר ולהתחיל ללכת כי זה יחמם אותו, הוא רעד והסביר לי שיש לו כאב בירך. כנראה שבגלל זה לא יכול היה להמשיך ללכת ובוודאי שלא לרוץ. שאלתי והכנתי לו תה חם. אולי עזר לו למורל אבל לא יותר מכך, כי כשפגשתי אותו אחרי המרוץ, סיפר שלא יצא מאותה התחנה.
בדרך השתדלתי שלא לדרוך בתוך שלוליות, כי המים מעבירים גל קור ישר לתוך הגוף. לעתים היה צורך לעבור בשלוליות בגובה של חצי ברך, כמה דקות של ריצה או הליכה נמרצת העבירו את הכפור.

לרוץ בסגנון נוח, זה מהמבול

הנה השחר מתקרב ואיתו האנרגיות של השמש, כוחות החיים של העולם המתעורר. הקטע המשביז בעיני הוא מההר ועד לק"מ 200-212, 40 ק"מ שמצד אחד הם רחוקים מההתחלה, העייפות פושה באיברים, השמש רחוקה מלהאיר ומנגד הסוף עדיין רחוק ועדיין לא "מריחים את האורוות".

הנה שוב, המישור שבין ההרים והשמש עולה ובקצה העמק, פונים שמאלה ועולים את האוטוסטרדה לספרטה. בשלושת הספרטתלונים האחרונים שלי, רצתי חזק בירידות לספרטה. דאגתי להעביר לדגנית הודעה דרך אחי, שהפעם זה לא יקרה. שלא תחשב את הזמנים לפי זה.

שקית אשפה ענקית שהגנה עלי מהרוח | צילום: אבי קראוז

עם תחילת העליות לספרטה המדיקן הכה בעוז ורוחות עזות החלו לנשוב עם מכות רוח שלהערכתי עלו על 45 קשרים. קל היה לראות את מכות הרוח מגיעות כי לפתע מסך הגשם הפך לצפוף ונע במהירות, לעתים מזומנות הדבר חייב מעבר להליכה ולעתים אף לעמידה על מנת שלא להיזרק הצידה כפי שלמדתי, קרה בעיקר לרצות קלות משקל. אחת מהן נאלצה לפרוש לאחר ששלושה ניסיונות לעלות לכביש מתעלה אליה נזרקה לא צלחו.

בשלב מסוים אחי מקבל עדכון מדניאל המלווה של אריאל שאני חייב להתלבש היטב כי בהמשך הטמפרטורות צונחות ויש מקרים של היפותרמיה. אחי מעביר את המסר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ואני לובש עוד חולצה ועוד חולצת פליז ואחי אף דואג לי לשקית אשפה ענקית שתגן עלי מהרוח, היות שמכות הרוח אמנם לא מרטיבות אותי בזכות המעיל אך מקפיאות אותי.

שתי משאיות מתקרבות אלי ובשל רוחבן חששי ממכת רוח שתטלטל אותי לתוך הכביש. נעמדתי ואחזתי במעקה הבטיחות על מנת למנוע מצב שכזה. לפני הירידות לספרטה, בירידה מהאוטוסטרדה, מכות הרוח הופכות איומות ותולשות עלים וענפים מהעצים, אני מסב את פני הצידה על מנת למנוע פגיעה אפשרית בעיניים ואף מזהיר רץ שעוקף אותי לשים לב לענפים שעפים, שיגן על העיניים.

אני ממשיך בדרכי למטה, מה שאני רגיל לשעוט, אני רץ בניחותא מסוימת, ירידות בהן ניתן לחסוך זמן רב אורכות את זמנן. אני חולף מפולת בוץ קטנה שמתקדמת לאיטה, מזל שאינה גדולה.

חולף תחנה שמסתבר לי בדיעבד שפח זבל – מכולת צפרדע עפה עליה והרסה אותה, אחרי שעברתי בה. כבר כמעט בסוף הירידות ונותרו כ-7 ק"מ לסיום. הרוח נרגעת, לפתע אחי מגיע ואומר שיש אישור ממארגני הספרטתלון ללוות ברכב רצים, בתנאי שארוץ מימינו. מוודא שמדובר בגורם רשמי ומסכים לליווי למרות שכבר אין בו צורך, הסופה חלפה אותי. הנה הגשר בכניסה לספרטה, מעל הואדי שתמיד יבש כמו שרק מדבר יכול להיות יבש ועתה הוואדי הוא נהר גועש ורוגש, מסלול רפטינג מדהים. היה מרתק לרוץ, הפעם בסגנון נוח, הכוונה לנוח התנכ"י -זה מהמבול.

תחנה 69 רגע לפני שהסערה מתעצמת | צילום: אבי קראוז

קמצוץ אנשים מעודדים, במקום הרבים שהיו ביום רגיל במרפסות הבתים ואפילו הרחוב המוביל לפסלו של המלך ליאונידאס כמעט ריק מאנשים, זעיר פה זעיר שם כמה מעודדים, הגשם ממשיך לרדת והנה הוא המלך והנה הם דגנית ושתי בנותיי ואחי אשר ביקשתי אותו שיעמוד מאחורי למקרה שאחליק במדרגות הרטובות העולות למלך או למקרה שרגלי יכשלו, כאשר אני נושא את משפחתי, כפי המסורת בה בחרתי מאז הספרטתלון הראשון שלי. רגלי לא כשלו ולא החלקתי אבל כמה טוב שאחי היה שם.

נערות ספרטה הלבושות לבוש מסורתי נעדרות מהמקום, הגשם השוטף צמצם מאוד את מעמד הסיום. דרכתי על השטיח כדי לעצור את הזמן נסוגתי לאחור על מנת לאפשר לרץ שלפני לקבל את מלוא תשומת הלב והמרחב לציון סיום המרוץ שלו. איילה הקטנה מצונפת בתוך מנשא, אבגיל מורכבת על כתפי, ידה נגעה ראשונה ברגלו של ליאונידס, ידה של דגנית אחריה ואח"כ ידי ועל כולנו מסוככת ידו של אחי הגדול – אברהם.

נושא את משפחתי, כפי המסורת לפסל לאונידס | צילום: צלמי הספרטתלון

זהו, תם ונשלם עוד ספרטתלון, חמישי במספר, בתנאים מפתיעים, מאתגרים. באזור הטיפולים מקבל טיפול VIP כמו כל מסיים, נערות חולצות את נעליי, רוחצות את כפות רגלי בחומר מחטא, שלפוחית אחת גדולה נשאבת לתוך מזרק, מפשיטות את חולצותיי, 7 במספר, וכמובן מקבל משקה התאוששות משובח – בירה ביד.

מילות סיום

תודה גדולה לישראל חן מחברת ING היבואנית של נעלי On cloud שזו השנה הרביעית והספרטתלון השלישי שלי, שתומך ומרעיף עלי כל מה שרק צריך ויותר מכך, נעליים ושאר עזרים טקטים. גם הפעם רצתי את הספרטתלון עם דגם ה-FLOW שאני אוהב.

לפני המרוץ אמרתי לאחד מחברי ועד הספרטתלון שהשנה נראה לי שהאתגר למתנדבים יהיה קשה יותר מהאתגר לרצים. אחרי המרוץ אני משוכנע בכך. אני מבקש להביע את תודתי העמוקה לכל המתנדבים שעמדו שעות בגשם וברוח, חיכו וסייעו לנו ועוד עם חיוך ובסבר פנים נעים וטוב, מדובר באתגר כמעט בלתי נתפס.

מדליית המסיימים עם אריאל רוזנפלד | צילום: דגנית מקא-קראוז

אחי אברהם היקר שתפקד תחת חוסר שינה והרגיש לא טוב ולא הראה לי דבר רק כדי שלא אהיה מוטרד. דאג, טרח, סעד ותמך בי לאורך כל הדרך הארוכה (ואף לפני כן) לספרטה, תודה ענקית, זה לא מובן מאליו.

דגנית, האחת ויחידה, שלפני קצת פחות משנה הציעה לי שנלך על הספרטתלון כי יודעת כמה אני אוהב אותו והיתה מוכנה להקריב כל כך הרבה למען כך. כי כשיש משפחה מדובר במאמץ משפחתי, האימונים הארוכים והלא ארוכים, הדורשים התארגנות ותיאומים, הוויתורים על בקרים יחד ועוד ועוד. תודה היא רק מילה אבל בהעדר מילה טובה יותר אשתמש בה – תודה.